ויתהלך חנוך/ אלישבע פרידלנדר

אני מודה שלא ממש רציתי לצאת לדייט עם הבחור הזה אבל אמא התלהבה ולא ממש רציתי לריב איתה אז ביום חמישי בערב עליתי על אוטובוס לנחל לכיש והתכוננתי רגשית לאכזבה, עוד בייניש שלא רואה את חייו מחוץ לישיבה ומאוהב בגמרא שלו, האמת שקצת התייאשתי מכול הנושא של דייטים, אז פשוט עצמתי את עייני והתמסרתי למילים שזרמו עליי מהאוזניות שלי:

אולי כבר מצאתי את הדרך

אבל אני לבד המסע הזה

מה כבר חסר?

את מקומי מצאתי אבל את עצמי איבדתי

אולי הדרך כבר לא מקדשת את החיים?

מה הטעם בלמצוא מקום בלי טעם

אפשר לומר שעוברת עליי תקופה קשה, הצלחתי בכול ואני לומדת תואר המקצוע חלומותיי, ארכיאולוגיה, אבל שהגעתי למקום שרציתי הבנתי שמה שאני מחפשת לא נמצא כאן, המילים של המרצה שלי להיסטוריה הדהדו לי בראש “התנ”ך? את חושבת שלימודי היסטוריה מבוססים על ערימת הקשקושים הרוחניים האלה? אני חושב ששכחת מה לומדים בהיסטוריה… אמת!” בתור התלמידה הדתייה היחידה הכיתה שלי אני מודה שנעלבתי, איך הוא מעז לזלזל בספר הספרים, אולי הוא שכח אבל גם האליל שלו דארווין ביסס את תורת האבולוציה על התנ”ך?! זעמתי ובשאר השיעור הייתי עסוקה בלנעוץ מבטים כועסים במחברת שלי.

כשהגעתי למרכז שפירא ירד גשם קל, חייכתי, אין כמו קצת גשם להרים לי את המצב רוח, קצת גשם כדי לחזק את האמונה ולשטוף את הפצעים שהחיים גורמים לי, דילגתי באושר עד לנחל לכיש, שם התכוונו  להיפגש, לפי מה שהבנתי שמו נתנאל והוא מה שנקרא ‘מהסוג שלי’ האמת שלא הבנתי מה זה אומר עד שפגשתי אותו, “נתנאל? אין מצב” הוא צחק  “יש מצב ועוד איך”, נתנאל עמית כהן, איך לא זיהיתי את השם הזה, הוא מהישוב שלי, היינו מדריכים באותה שנה, היינו באותו שכבה ביסודי, היינו שותפים בתחרויות ומקימי ה”אגודה” החנונית האזורית. “מה נשמע? שנים לא ראיתי אותך” אמרתי וחייכתי, אף פעם לא יצאתי לא יצאתי לדייט עם מישהו מהבית. פסענו לאיטנו לאורך הנחל והתעדכנו “איפה אתה לומד עכשיו?” שאלתי, תמיד דרך לפתוח שיחה בין דתיים לאומיים “אני שנה ג’ באור ציון, אז בעזרת ה’ בעוד חודשיים אני אתגייס” נשמע כמו כול בחור ישיבה טיפוסי “יש לך רעיון לאן?” פטנט לדייטים תנו להם לקשקש על הצבא זה מעביר את הזמן מהיר “חשבתי להתגייס לאגוז או משהו דומה, ומה איתך? מה את עושה כרגע?” באסה, הוא חזר עליי “סיימתי באולפנה בישוב ועשיתי שירות בתור מדריכת טיולים של מדרשת הגולן, כרגע אני לומדת ארכיאולוגיה ואתנוגרפיה” לא נראה לי שהוא זוכר שתמיד רציתי לעשות את זה “אה, עשית את כול מה שאי פעם רצית לעשות”  וכך המשכנו דילגנו בין נושאים במהירות דיברנו על הישוב, משפחה, החינוך ממלכתי הדתי. האמת שנהניתי, בסוף הגענו לטיולים “את עושים חפירות בשטח?” הנהנתי “כרגע אנחנו חופרים בחפירה חדשה ברמת הגולן” הוא נראה מעוניין “מצאתם משהו מעניין?” נאנחתי “לא”, הוא התכוון לחזור להורים שלו לשבת (כמוני!) עלינו יחד לאוטובוס ונסענו לישוב שלנו, ‘נווה מדבר’, נפרדנו ומיהרנו לביתנו.

אני לא אשקר שלא הייתה לי שבת ממוצלחת במיוחד, זה היה רק אני וההורים שלי, בתום זמן המשפחה מיהרתי לתפוס רכבת לטבריה, שבסמוך לה נמצא החפירה של הכיתה שלי, רוג’ום על הירי או גלגל הרפאים, הקבוצה שלי חפרה את בשער הדרום מזרחי, החידה הכי גדולה של המקום “אנחנו חופרות פה כבר חודש ולא מצאנו כלום” קידמה את פניי בייאוש חברתי סתיו “בואי נעבור לקבוצת הקבר, שמעתי שהם מצאו עגילי זהב!!!!” צווחה, “אני לא עוברת קבוצה, יש לי הרגשה טובה לגבי מה שנמצא כאן היום” טעיתי. מצאנו אך ורק אבנים ואפילו לא כאלה מפוסלות או צבועות אך ורק אבנים הלכנו לישון מאוכזבים, ישנתי כמו בול עץ ונהניתי מזה. התעוררתי עם שחר כלומר איפה שהוא שארבע בבוקר והסתערתי במרץ על את החפירה עד שקריאה חדה נשמעה “העגילים נגנבו!” שמטתי את האת ומיהרתי למקור הקריאה, זו הייתה ירדן והיא נראתה כאילו סיפרו לה שהכלב שלה מת, קור התפשט הגופי, אנחנו היינו כאן כול הלילה יכולנו להיפגע משודדי העתיקות שביקרו כאן אמש. משהוא לכד את עייני וראיתי את ירדן ההיסטרית מנוחמת על ידי סתיו מנגבת את עיניה במשהו לבן, טישו? מגבת מטבח? סדין? מעטפה! הצטרפתי לסתיו ולחשתי אליה “למה ירדן מנגבת את העיניים שלה במעטפה?” היא משכה בכתפיה, התמסרתי להרגעה ושכחתי את המעטפה כשירדן נרגעה היא הסכימה לספר לנו מה קרה הבוקר, אכן מסעיר. לקחנו את ירדן לישון וידה עזבה את פיסת הנייר וברגע שקלטתי אותה נזכרתי ותחבתי אותה לכיסי, מאוחר יותר פתחתי אותה ושם נכתב,

החתי, האמורי, הפריזי, היבוסי, הרגרגשי, הכנעני והחוי,

מהסוף קדימה שש ושניים אחורה,

נכבשתי על ידי מלכו של הנוגע הצינור ועל שמו נקראתי,

תבקרו ותבינו

למה שהשודדים ישאירו חידה? ולמה הם רוצים שנבקר אותם? מה עם החידה מובילה למקום מסוכן? ומה אם- עצרתי את עצמי מלהמשיך לשאול כרגע זה לא משנה, אולי… לא משנה. מה יהיה מסוכן בלפצח חידה, יכול להיות שהיא בכלל לא קשורה לפורצים. השורה הראשונה היא רשימה של כול עמי הארץ (למה שהפורצים יעשו חידות על התנ”ך?) והשורה הבאה אומרת מה הסדר שצריך לקרוא את הרשימה, מהסוף שש זה האמורי ושניים אחורה זה היבוסי, אז יש לנו את היבוסי, השורה השלישית מתארת מה קרה ליבוסיים, ניסיתי לדלות מידע על מי כבש אותם, בהתחלה חשבתי על ספר יהושע כי שם מתואר המלחמה על הארץ ואז על השופטים ואז על ספר שמואל, א’ וב’ ושום דבר לא עלה לי.

הטריד אותי שלא פתרתי את החידה אז כמעט שלחתי לאבי הודעה אך רגע לפני ששלחתי נזכרתי וכעסתי על עצמי ששכחתי את זה, יבוס היא ירושלים מי שכבש אותה הוא דוד המלך והוא שינה את שם העיר לעיר דוד, שכיום אתר ארכיאולוגי. למה גנבי העתיקות רוצים שאלך לעיר דוד? מה עם  הם מתכננים שם שוד? די! תפסיקי לתת לדמיון שלך להתפרע, כנראה צוות החפירה הקודם שיחק חפש את המטמון והיה תחנה בשם עיר דוד.

אז למה כתוב ‘תבקרו ותבינו’?

במשך השבוע חשבתי על זה, התנהגתי כמו אדם שכלוא במחשבות שלו, דבר שקרה לי לעיתים די קרובות, אני כישרונית מאוד בלחשוב. בשבוע קרה רק דבר מלהיב אחד, נתנאל יצר איתי קשר ואמר שישמח לדייט שני נעניתי בחיוב, קבענו שנלך לגן סקאר בירושלים, שזה הסתדר לי כי זה היה לי בדרך לבית, הימים עברו מהר עד יום חמישי וכשהופעתי בגן סקאר לא הופתעתי לראות שהוא היה שם לפני, הראש שלי  היה במקום אחר כול הדייט ונראה שנתנאל קלט את זה “הכול בסדר?” מלמלתי תשובה כלשהי “מה קרה?” יש בנתנאל משהו מעורר אמון, ומה יפגע עם אני אראה לו את החידה, שלפתי את הדף והראתי לו, לאחר כמה רגעים הוא אמר “עיר דוד” “את זה אני יודעת, מה שאני תוהה עם ללכת לשם” הוא הביט בי במבט של ‘תפרטי’ במשפט וחצי סיפרתי, “בוא נלך, ביחד” ומשך כתפיים כתפיים “מה נפסיד” האמת שכלום, אז תפסנו אוטובוס והלכנו לעיר דוד, ניגשנו לקנות כרטיס וביקשתי הנחת סטודנטים והפקידה הסקרנית שאלה “סטודנטית למה?”, “סטודנטית לארכיאולוגיה” הבעתה השתנתה והיא הנמיכה את קולה “מהרוג’ום?” הנהנתי בתמיהה, היא הושיטה לי מעטפה “קחו ולכו” החלפתי מבט עם נתנאל והוא הנהן, לקחתי ופניתי ללכת, “לאן הולכים?” הצבעתי על הספסלים, התיישבנו ופתחתי את המעטפה,

קוללתי על ידי אתנה על אהבתי לים

הפכתי להשראה לאומנים רבים ברנסנס

נתליתי לצד יצירות דתיות

יהודים יש בכול מקום, לכו למוזיאון יהודי המוצא שלי

שם יינתנו התשובות

אני פשוט שונאת חידות, וביחוד ארוכות “איך היא ידעה שאת המרוג’ום? משהו מריח לי רע” נתנאל שאל, בלב שלם הסכמתי איתו, האמת שלא חשבתי על זה, התעניינתי רק בחידה “אתה צודק, אתה חושב שזה מסוכן?”, “אני לא יודע, נפתור את החידה ואז נחליט” גאון הבחור “בסדר, השורה הראשונה מדברת על סיפור מהמיתולוגיה היוונית והתשובה היא מדוזה, יש רק ציור אחד של מדוזה מהרנסנס, מדוזה של קרוואג’יו, שנתלתה בגלריית אופיצי לצד יצירות אומנות נוצריות, הגלריה נמצאת הפירנצה שבאיטליה, החידה מובילה אותנו למוזיאון יהדות איטליה” הפה שלו נפער ששטף המידע נפלט מפי, “סבבה, מה עושים עכשיו?” אין לי מושג “נלך?” סקרנות טהורה דיברה מפי, “בטוחה?” הנהנתי “אתה לא חייב לבוא איתי” הוא חייך “אני מחויב ללוות את הדייט של עד הדלת, שלה” ובהתבדחות קלילה הוא פתר את זה.

למזלנו ‘מוזיאון ליהדות איטליה’ נמצא גם הוא בירושלים וגם יחסית קרוב לעיר דוד, אז הלכנו לשם ועל הדרך המשכנו בדייט שלנו, נראה שדיברנו על הכול, הגענו למוזיאון בסביבות ארבע וניגשנו לכרטיסים, אותם שאלות על הלימודים שלי נשאלו והם ופשוט הכניסו אותנו “משהו מאוד מוזר קורה כאן” נתנאל לחש לי “אתה צודק” לחשתי חזרה “למה אנחנו לוחשים?” וקיבלתי משיכת כתפיים “מסתירים משהו?” קול נשמע מלפני, חיפשתי בעייני את הקול ועיניי פגשו גבר בשנות השישים שלו שחייך אליי “סליחה, אמרת משהו?” פניתי עליו “אמרתי שאתם מסתירים משהו, למזלכם אני הסיבה שאתם מסתירים משהו” והחוו לחדר מאחוריו הסתובב וסימן לנו לעקוב אחריו “אנחנו לא נלך אחרייך עד שתיתן לנו כמה הסברים” נתנאל התערב “בסדר גמור, אני עמרי שרון ואני ראש המטה הישראלי של האגודה האיתאיסטית העולמית” והרים את גבותיו “עכשיו תבואו?” נדתי בראשי “למה אמרתי שאתה הסיבה לסודות שלנו?” חוסר הסבלנות ניכר בשפת גופו “אני שלחתי את המשלחת לרוג’ום אני השארתי את המעטפות ואני הכנסתי אתכם לכאן, אני רק רוצה לדבר” ונכנס לחדר, בלית ברירה עקבנו אחריו ונגלה לעינינו חדר ריק מלבד שולחן עגול וכיסאות, עמרי התיישב וסימן לנו לשבת מולו , ומיד פתח “אתם פה כי האגודה צריכה ארכאולוגים בצפון, והמשלחת הכי גדולה נמצאת ברוג’ום” שאף שאיפה ארוכה והמשיך “אנחנו מאמינים האתאיזם, מטרתנו היא להראות לעולם שכול הסבל והאנרכיה נגרם בגלל הדת, וכשכולם יראו את זה ויותרו על הדת נבנה עולם חדש, שלו ומאוחד” ובחן את פנינו “אני רואה ששניכם דתיים, תגידו לי האם אתם חושבים שהאל שלכם הוא טוב ומטיב?” שנינו הנהנו “ושניכם מאמינים שהוא ברא את עולמינו?” ונאנה בהנהונים “ואתם מאמינים שהוא יצר את האדם?” נמאס לי “למה אתה חותר?” הוא נראה שמח ששאלתי “עם האל הוא טוב ומטיב אז למה הוא לא מונע מלחמות? או עושה אסונות טבע?, עם הוא ברא את העולם למה בני האדם שולטים בו ולא הוא, והכי מעניין, עם האל ברא את האדם איך אתם מסבירים שהיו כמה סוגים של בני האדם ואת האבולוציה?” נתנאל פתח את פיו להשיב אך האיש קטע אותו “אני יודע, אני מכיר את התיאוריה שימי הבריאה היו ארוכים ושם התרחש האבולוציה, אבל איך אתם מסבירים שכדור הארץ פה כבר מיליוני שנים ואתם רק בשנת התשפ”ג?” ראשי התערבל, יתכן שיש משהו בדבריו “ושוב האל שלכם נתן לאנושות לסבול כל כך הרבה, ובמיוחד לעם היהודי, למה כול כך קשה לכם להבין שהוא לא קיים? למה אתם לא מסוגלים פשוט להאמין המדע?” אני כבר לא יודעת באיזה מחשבות לבטוח, “אתה לא מוכן להקשיב נכון? עם אני אגיד לך שהמדע לא היה קיים אלמלא ה’אל’ מה היית אומר לי, מדע!, אז איך אתה מסביר אתאיסט דגול את היווצרות העולם? עם לא דבר שמעבר להבנתנו איך אנחנו קיימים? על תגיד לי המפץ הגדול, העולם שלנו הוא פלא שאין דרך להסביר איך ולמה” מה הייתי עושה בלי נתנאל,  יכול להיות שבאמת הייתי נופלת לרעיונות של האיש, שפשוט פרט על מחשבות שכבר היו בראשי.

“תירגע, אני לא תוקף אותך אישית” עמרי הגיב “אתה אפילו לא שמעת מה אנחנו רוצים מכם” נעמדתי “תסלח לנו שאנחנו לא רוצים לדעת מה אתה רוצה מאיתנו” נתנאל קם “גם עם יש אל מטרתנו היא שלום ואחדות עולמית, אתם לא רוצים את זה?” אנחנו רוצים אבל לא כך “אנחנו רוצים שלום אבל לא כשזה דורך על האמונות של אנשים, ולגבי אחדות עולמית, לא היינו רוצים לגזול מהעמים את הזהות שלהם ולהפוך אותם לאחד, זה לא דרכנו” הרגשתה הייתה טובה ונכונה, “אבל אנחנו כן מאמינים בטוב וזה תפקידנו ושליחותנו העולם” חייכתי על נתנאל חיוך רחב “נלך?” שאלתי וקיבלתי הנהון “אתם טועים תפקידנו הוא ליצור, מה שאני סך הכול צריך מכם שתחביאו ממצאים שמטעים אנשים לחשוב שיש שטות כזאת כאלוקים!!!!”.

זמן רב עבר מאז אותו יום במוזיאון אך הדברים שהאיש אמר עדיין מהדהדים בראשי, בינתיים אני ונתנאל התקרבנו מאוד ויצאנו לעוד שישה דייטים, והחפירה ברוג’ום הסתיימה ועברנו לחפור בתל חברון, יש לי רק עוד סיפור אחד לספר, זה היה ניסן, והתל כוסה בפלומה ירוקה, התעוררתי עם זריחה עם הרגשה נהדרת ואופטימית מהרגע שהתעוררתי היה מרוח על פניי חיוך באותו חיוך חפרתי בחדר הקשת עד שמצאתי פתח מקומר מרצפת החדר שבדיעבד הוביל למנהרה, לקח שבועות ארוכים עד שהיה אפשר להיכנס למנהרה, זכיתי בכבוד להיכנס בה ראשונה ולחקור את נפלאותיה הרבים, ביניהם מצאנו מגילות רבות בתוך כדים מתקופת האבות, הן היו כתובות בגרסה עתיקה אף יותר מהגרסה היה העברית הידועה, לקחתי אחריות על אחת וגיליתי, גיליתי

אני חנוך בן ירד, התהלכתי את אלוקי ואת תורת אבותיי וחזיתי בעבר ובעתיד, אלוקי הראה לי דברים רבים וכללם את הבריאה יחד עם העתיד ראיתי את תקופתך ואת חוסר האמונה, העולם יש דברים שלא מובנים משום שהם חשבונות של מעלה, ולגבי גילו של העולם, המילוני שנים האלה? זה היה תהו ובהו, הדברים שראיתי, על תסטי מאמונתך. ותפיצי את כתבי.

בשאר המגילות היו הסברים מפורטים, שאני דאגתי להפיץ.

עד כמה אהבת את היצירה?