ילד אחד, שאהב פרחים מאוד, ביקש מאביו שיתן לו זרע של פרח בשביל שיוכל לשתול, אביו נענה לבקשתו ונתן לילדו זרע של פרח.
הילד התרגש מאוד, שתל את הזרע באדמה, ומידי יום ביומו השקה אותו ודאג לו.
הילד התמיד והשקיע את כל מאמציו בפרח שגדל ופרח מיום ליום.
יום אחד הגיע הילד לגינת הבית שלו בשביל להשקות את הפרח כהרגלו, אבל הדבר היחיד שראה היה בור קטן איפה שהיו שורשיו של הפרח, רץ הילד לאביו בבכי ושאל אותו אם יודע הוא מה קרה לפרח, האבא הנהן ואמר: ״בני, הפרח שגידלת, שהיה הזרע שאני הבאתי לך, צמח להיות פרח יפהפה, הוא קישט את הגינה כל כך והפיץ ריח נפלא, התאהבתי בפרח הטוב הזה, ומרוב שאהבתי אותו, החלטתי לקחת אותו לעצמי, לשמור אותו מכל משמר אצלי בחדרי, אף אחד לא יכול לפגוע בפרח עוד.
אני יודע שאהבת אותו מאוד, אני יודע שהשקעת בו הרבה מאמץ, ואני מעריך אותך ביותר על כך, דע לך בני. שהחלטתי לשמור אותו קרוב אצלי בשביל שתדע שהוא מוגן ובמקום טוב. אל נא תבכה בני״.
הילד הסתכל אל אביו, מחה את דמעותיו וחייך: ״אבא, אתה קנית את הזרע, השקעתי את הפרח מהמים שאתה מספק לי, שתלתי אותו בגינה שאתה בנית. כן כואב לי על הפרח, כואב לי מאוד אבא, אבל הוא שלך בכל מהותו, לכן לא אבכה עוד ואשמח בלב שלם שהוא שמור קרוב אלייך בחדרך ולא אצל אף אחד אחר״.
'דּוֹדִי יָרַד לְגַנּוֹ… לִלְקֹט שׁוֹשַׁנִּים'.
