יום ההולדת השלושה עשר/ נילי הראל

זכרי נא את פניי

המשתנות ללא דופי
אותן עיניים תכלת 

אותו החיוורון

את עדינות ידיי
זכרי אותו האופי
נפשי עתה שואלת
אם יומם הוא אחרון

זכרי נא את הטוהר
שפיזר קולי אי אז
צלילי גרוני ניגנו תווים
כשפצחתי שם בשיר

שמרי שוב על הזוהר
בתלתלי הפז
על הימים הטובים
בהם האופק עוד בהיר

זכרי את צליל הצחוק
הדק, המתגלגל
את חיוכיי הלבביים
את החופש בשמחה

כשהכאב היה רחוק
כשהזמן אותי בלבל
זכרי האוהבים
שמלמלו אליי ברכה

גם השבילים על לחיי
אל תרפי מזכרונך
אותם חצבו בי הדמעות
כשבכינו יחדיו

כי העצב בחיי
הוא כעד לעזבונך
זכרי את השעות
של סוף העכשיו

את דמותי שתחת חסותך
מתהלכת צעירה
בעולם של הגדולים
בעולם של הבדידות

זכרי איך אל מולך
הפכתי נערה
זכרי את המילים
זכרי הידידות

עליי להתקדם
כשכאן עלייך להישאר
ואז נצחקנה בקולות
יחד פעם אחרונה

כאן, באור המדמדם
כשפינו מזמר
דרכינו מתפצלות
וילדותי שלי אינה

אזכור אותך, ילדות
ולעולם לא אשכח
את פרידתנו הקשה
מעתה עד יום מותי

את לי כעדות
לעבר שאז פרח
אזי בבקשה
זכרי גם את אותי

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

דילוג לתוכן