בחופש הגדול השתתפתי בכל בוקר לאחר תפילת שחרית בלימוד של התלמוד תורה בבית הכנסת. שם למדתי על ביטוי מעניין שאמרו חז”ל: “יש קונה עולמו בשעה אחת”. אדם יכול להיות איש ממוצע לגמרי, ואפילו פחות מזה, אבל ברגע אחד של התעלות ומעשה טוב במיוחד, הוא יכול לקנות את עולמו ולזכות לתהילת עולם ובחיי העולם הבא.
אני רוצה לספר לכם את הסיפור האישי שלי, שבשעה אחת הרגשתי שגם קניתי את עולמי, אבל במקביל הרגשתי גם שאיבדתי, באותה שעה ממש, את עולמי.
ברשותכם אספר את הסיפור מראשיתו.
לפני כמה שבועות פנה אליי הר”מ שלי והציע לי ללמוד פרקים נבחרים בתנ”ך, כדי שאוכל להשתתף בחידון בתחום זה. מי שיזכה בתחרות, אמר לי הרב, יוכל להשתתף בחידון התנ”ך העולמי שייערך ביום העצמאות בירושלים.
את האמת? הופתעתי מההצעה של הרב, כי גם הוא וגם אני יודעים שאני לא ממש חזק במקצוע זה. אולי הוא הושפעה מכך שהאח הגדול שלי השתתף פעם בחידון התנ”ך העולמי והוא חשב שמעשה אחים סימן לאחים צעירים, גם אם הם פחות מוכשרים.
לא יודע למה, אבל הסכמתי להצעה שלו. טוב, נו, אני בעצם כן יודע למה הסכמתי: כי הוא הבטיח לי שאקבל פטור משיעורים ומשיעורי בית אם אקח על עצמי את האתגר הזה. מאותו יום התחלתי ללמוד את החומר לחידון. למדתי ברצינות שאפילו הפתיעה אותי. כנראה שאני זקוק לאתגרים כדי ללמוד ברצינות.
לילה לפני החידון חלמתי חלום, שקשור לחומר. בחלומי נערך הקרב בין דוד לגוליית. גם בחלום שלי הטוב ניצח בסוף, אבל כמו שמקובל בחלומות גם בחלום שלי היו חלקים שהם לא כל כך מציאותיים. תמתינו קצת ומיד גם אתם תבינו עד כמה החלקים האלה לא היו קשורים למציאות.
כשהגענו לבית התרבות של גבעת שמואל, שם נערך החידון, הרגשתי את הדופק שלי מכה בעוצמה של תזמורת של מתופפים. בום! בום! בום! בנוסף גם הזעתי וגם הרגשתי יובש בגרון.
החידון היה מורכב מכמה שלבים. להפתעתי ולשמחתי הצלחתי בשלבים הראשונים ועליתי לשלב האחרון, שהיה קרב ראש בראש מול עוזי להב, תלמיד אחר מגבעת שמואל שלומד בתיכון החילוני, שנמצא מרחק של מטרים בודדים מהישיבה שלנו. בהפסקה שלפני השלב האחרון אמר לי חבר טוב שהוא התרשם שעוזי שולט בחומר טוב ולכן כדאי שאהיה מרוכז ושאחשוב היטב לפני כל תשובה שאני עונה. חבל מאוד שלא שמעתי להצעה הזו שלו.
בינתיים ההפסקה הסתיימה והמנחה, אבשלום קור, אמר ששני המועמדים מתבקשים להגיע לבמה. “יעלו ויבואו עוזי וישי, למרות שהיום לא ראש חודש”, אמר אבשלום קור בהומור האופייני שלו.
הקרב היה קשה ושקול. שנינו ענינו תשובות נכונות. המנחה אמר ש”קרב הפנדלים” הזה יימשך, עד שמישהו יכבוש שער זהב.
ופתאום קרה הנורא מכל. הבשורה דווקא הייתה טובה. בשלב מסוים המנחה אמר שהוא יעשה הפוגה בשאלות הקשות וישאל כל אחד מאיתנו כמה שאלות קלות.
אבשלום שאל אותי כיצד הרג דוד את גוליית. שמעתי את הקהל מתלחשש ובאותו רגע הרגשתי שאני נשאב אל החלום שהיה לי בלילה. אם אתם עדיין זוכרים את מה ששיתפתי אתכם מקודם, החלום היה על הקרב בין דוד לגוליית.
נראה שכבר אין לי ברירה ואני חייב לשתף אתכם ברגע זה מה בדיוק קרה באותו חלום.
בחלומי גוליית כמעט וחיסל את דוד ואז עם הרבה מזל אבל בלי הרבה קשר למציאות, דוד מצא כלי נשק בשם עוזי. דוד הרים את הנשק ועם צרור כדורים חיסל את גוליית.
“ישי, מה קורה איתך?” העיר אותי אבשלום קור מהחלום אותו חלמתי בעודי ער. “אם אתה לא יודע את התשובה אז לפי כללי החידון אני אאלץ להעביר את השאלה הזו לעוזי”.
כנראה שהחלום על כלי הנשק המסתורי והשם הפרטי של המתמודד מולי לא גרמו לי לחשוב פעמיים לפני שעניתי בקול: “דוד חיסל את גוליית בירי מהנשק עוזי”.
חשבתם פעם איזה רעש היה באולם בו שמשון הפיל את הבית על יושביו בעזה? כי אם לא, אז אני אגיד לכם. בדיוק כמו הרעש שהיה בבית התרבות בגבעת שמואל לאחר שעניתי את התשובה הזו.
ההמשך כבר היה צפוי: אבשלום קור העביר את זכות התשובה לעוזי להב.
“דוד חיסל את גוליית באמצעות רוגטקה ועם אחד מחמשת חלוקי הנחל שהוא אסף בדרכו לקרב”.
“תשובה מלאה”, אמרו השופטים.
עוזי זכה במקום הראשון ואני במקום המכובד השני.
מקום אומנם מכובד, אבל טעם הסיום שהשארתי היה ממש, אבל ממש לא מכובד.
עכשיו אתם מבינים איך יכול להיות שאדם קונה בשעה אחת את עולמו אבל באותה שעה גם מאבד את עולמו?
