כוס תה במרפסת, אוויר של חצות,

הבדידות והשקט רומזים לי לדבר,

אז אני מדברת כדי לא לבכות

וצוחקת כדי שלא אשבר.

הדף עדיין ריק ואין לי מה לכתוב,

כשבעצם יש כל כך הרבה בפנים.

קצת התבלבלתי, כך זה לאהוב,

ופתאום אני בורחת מגשמים.

פשוט רגילה לרעש,

שיגעון של שגרה,

מוצאת עצמי כותבת בחשיכה.

עד כמה אהבת את הסיפור/ שיר ?
השארת תגובה

אולי יעניין אותך גם:

גלילה לראש העמוד
דילוג לתוכן