איך לעזאזל זה קרה דווקא לי?! דווקא לי! מכולם דווקא אני?! למה כל הדברים הרעים קורים רק לי? זה ממש לא הוגן! כאילו אלוקים מחפש על מי להוציא קצת כעס, אז הוא מוציא עליי. אני באמת לא מבין. למה החיים שלי כל כך לא טובים? מה עשיתי רע? האם זה בגלל שהרבצתי לאחי הקטן? אני באמת לא מבין!!!

***

"אוף, איך כל פעם מחדש אני נופל לבוץ?!" צעקתי אל עבר הקיבוץ הריק, כאילו מחכה לתשובה. לאחר מכן התאוששתי, קמתי, וחשבתי על גורלי המר. " איך כל הדברים האלה קורים דווקא לי כל הזמן? זה פשוט ממש לא פייר!"

כשהגעתי הביתה, חיכתה לי ארוחה חמה על השולחן עם פתק: "הלכנו לקונצרט של נתנאל, נחזור רק מאוחר בלילה" "אוף! רציתי שאבא יעזור לי בשיעורי הבית!" התיישבתי ליד השולחן והתחלתי לאכול.

למחרת בבוקר התעוררתי למשמע קול: " אופק, בוקר טוב! צריך כבר לקום. אני ממהרת לפגישה,  אז אני משאירה לך סנדוויץ' עם טונה במטבח"  "נו אמא!" ביקשתי בקול מתחנן. "אפשר לישון רק עוד קצת". אמי הפצירה בי לקום כדי שלא  אאחר להסעה. " מה קרה אופק? פעם היית אוהב ללכת לבית ספר…" 'כן, אבל עכשיו אין לי חברים!' רציתי לצעוק. קמתי והתארגנתי מהר. בהסעה, כל הזמן חשבתי כמה שאין לי כח לבית הספר, במיוחד כשיש טיול, כמו היום. כשהגענו, ירדתי מההסעה והתיישבתי על אחד הספסלים.                                      בזמן האחרון כל הדברים הרעים קורים רק לי. אפילו כבר כל החברים שלי נטשו אותי! 'למה זה מגיע לי?!' ארי, שפעם היה חבר שלי, חלף לידי, ואפילו לא הביט לכיווני. לא הבנתי למה הם מתרחקים ממני! החלטתי שזה פשוט "נאחס". פשוט כל הדברים הרעים קורים לי. 'אבל למה?' זו הייתה השאלה. 'למה דווקא לי?' בכל מקרה, המורה שלנו, אורנה, קראה לכל הכיתה לעלות להסעה. גררתי את עצמי לשם, והמשכתי לחשוב על גורלי המר. חשבתי כמה שהנסיעה הזאת עומדת להיות נוראית, ועל כל הדברים הרעים שבטוח יקרו דווקא לי בטיול. "אין מקום לבד, תצטרך לשבת ליד מישהו." שמעתי את אורנה אומרת לי. 'נו, זה מה שהיה חסר לי!' חיפשתי, ובסוף ראיתי שהמקום היחיד שנשאר הוא דווקא ליד ארי. 'דווקא ליד ארי! איזה "נאחס!"'  לא ידעתי מה אני עושה עם עצמי, אז פשוט, בלי לשאול, התיישבתי ליד ארי וניסיתי למשוך כמה שפחות תשומת לב. לא היה לי ברור אם ארי לא שם לב שהתיישבתי לידו, או שסתם ניסה להתעלם ממני.

וכמו שחשבתי, זאת הייתה הנסיעה הכי גרועה שהייתה יכולה להיות. השתעממתי כל הנסיעה, ולא רק שהקאתי פעמיים, אלא הקאתי על ארי!  המבטים הנוקבים שהוא נעץ בי… פשוט רציתי שתבלע אותי האדמה! (האדמה, אגב, ברוב טובה, "לא שמה עלי"). לא ידעתי מה יכול להיות יותר גרוע מדבר כזה. אז מסתבר שהרבה דברים. קרו לי כל כך הרבה פאשלות לאורך הטיול, שללא ספק אפשר היה להכתיר אותו לטיול הכי גרוע שהיה לי בכל הזמנים (והיו הרבה טיולים שהיו מועמדים לזכות בתואר). הטיול רק הלך והתדרדר, ועכשיו הגענו לחלק האחרון – "הכרת הסביבה". בסוף כל טיול, יש מין טקס כזה, שבו אנחנו מסתובבים, מסתכלים על הסביבה, על האנשים… זמן חופשי כזה שבו אנחנו אמורים לדבר עם אנשים… וזה, החלק השנוא עלי! בלית ברירה, הלכתי והסתובבתי קצת ברחוב. לא היו שם דברים מעניינים: גבר שרירי גדול שהיה נראה כאילו חזר מחדר כושר, זמר רחוב שהסתובב בין האנשים כדי להשיג כסף, אישה עם עגלת קניות. אבל אז ראיתי משהו שתפס את עיני: זקן שישב על הרצפה וקבץ נדבות. אני לא יודע למה, אבל היה בו משהו שמשך אותי אליו. חיטטתי בכיס ומצאתי חמישה שקלים. התקרבתי בביישנות, ונתתי לו את הכסף. "ברוך תהיה" אמר לי הזקן וחיוך נסוך על פניו. עכשיו סוף סוף ראיתי אותו מקרוב. היו לו עיניים כחולות שבלטו על רקע עורו הכהה. זקנו היה דליל ובגדיו מרופטים ונראה היה כאילו לא ישן כמה ימים. שמעתי אישה מדברת ומצביעה על הזקן: "איך הוא מצליח להיות כל כך שמח כשהוא במצב כזה?" הזקן סימן לי להתקרב אליו. כננראה ששמע את מה שהאישה אמרה. "אני אגלה לך סוד" פצח, "קוראים לזה להיות חיובי." "מה?" שאלתי. "להיות חיובי, לראות כל דבר לטובה. תאמין לי שזה באמת עובד! זה קצת כמו… קסם.."

לא הספקתי להרהר בעניין, כי המורה קראה לנו לחזור לאוטובוס. בנסיעה חזרה, חשבתי על מה שאמר. 'מה זאת אומרת "לחשוב חיובי"? זה שאני אחשוב על משהו שהוא טוב, לא יגרום לזה שהוא באמת יהיה טוב!' חשבתי בתוקף, למרות שפתאום… לא הייתי בטוח. המשכתי להרהר בזה כל הנסיעה, ולא שמתי לב שהגענו. גם בבית המשכתי לשקוע במחשבות על זה כל כך עמוק, שאפילו לא שמתי לב שאני עומד מתחת למים החמים כבר כמעט רבע שעה… לא הייתי בטוח שאני מסכים עם מה שנאמר, אבל החלטתי שאין לי מה להפסיד.

למחרת בבוקר, כשקמתי, אמרתי לעצמי מיד שהיום אני חושב חיובי.  נראה מה יקרה. בדרך להסעה, כשהחלקתי, התחלתי לחשוב על גורלי המר, ואז נזכרתי: 'היום אני חושב חיובי'. קמתי, אמרתי לעצמי: "הכל לטובה" והמשכתי. גם בהסעה, כש"נדפקתי" במקום הכי גרוע, לא התלוננתי ואמרתי שהכל לטובה. למרות שלפעמים זה היה קצת קשה, ובהתחלה רציתי להתלונן, בסוף הצלחתי. כל היום שלי השתפר. הכל היה הרבה יותר טוב! הבנתי שזה באמת עובד! אם חושבים חיובי, הכל נהיה הרבה יותר טוב!

***

לאחר מכן, הכל המשיך להיות טוב. הצלחתי לחשוב חיובי. היה פשוט מצויין! באמת חשבתי שהכל ימשיך להיות כל כך טוב (ובאמת כך היה), עד שקרה מקרה נורא כל כך, שבשום מצב לא היה יכול להיות בו משהו טוב. אורנה נגשה אליי עם הטלפון. "אמא רוצה לדבר אתך". לקחתי את הטלפון, מתכונן לזה שאמי תגיד לי שהם הולכים לקונצרט או משהו, ולכן יחזרו מאוחר בלילה. אבל בשום מצב לא הייתי מוכן לשלוש המילים המחרידות ששמעתי: "אבא עבר תאונה". הרגשתי כאילו כל העולם שלי קרס בבת אחת. הכל היה שחור. מליון ואחד סרטים עברו לי בראש. 'הוא ימות. הוא יהיה נכה לכל החיים. הוא יצטרך להשאר בבית החולים כמה שנים'.  פשוט ישבתי ובכיתי.

בבית החולים ראיתי את אבי, מונשם. שכחתי כבר לגמרי מזה שאני אמור לחשוב חיובי. 'איך אפשר לראות דבר כזה כמשהו טוב?' הרופאים הסבירו שייקח לו כמה חודשים להחלים. הם ניסו להרגיע אותנו, אבל אני בשום פנים ואופן לא הייתי מוכן להירגע. חוסר השקט שלי לא עזר, כמובן, לאמי ולאחי הקטן – נתנאל.

***

הימים שלאחר התאונה היו הימים הגרועים בחיי. לא הסכמתי לצאת מהבית. הכל היה פשוט רע. עם כל זה שאני הייתי שבור, נתנאל היה עוד יותר שבור. אחרי שהוא ראה גם את אמו וגם את אחיו הגדול נשברים, הוא לא יכול היה לעמוד בזה. הוא פשוט ישב על המיטה ובכה שעות, כל יום. לא יכולתי לראות את נתנאל ככה, אבל לא ידעתי מה להגיד כדי לעודד אותו. החיים שלנו הפכו להיות חשוכים.

***

מספר  ימים אחר כך, חזרתי מבית הספר והלכתי למטבח. כביכול עוד יום רגיל ב"שגרת החושך שלי", אבל פתאום ראיתי את נתנאל. באמת ראיתי אותו, מקרוב. הוא היה שבור, מפורק, מרוסק. ראיתי עד כמה. ראיתי את העצב בעיניים שלו, את הכאב. נתנאל, שפעם היה ילד שמח, עכשיו נהפך לילד מדוכא ומסכן. כאילו כל השמחה נשאבה ממנו בבת אחת. הוא פשוט היה גמור, היה נראה כאילו לא יצא מזה לעולם. לא יכולתי לראות אותו ככה, פשוט לא יכולתי. אבל לא ידעתי מה לעשות, גם אני הייתי שבור. אבל עדיין, אני כל כך רציתי לעזור לו, הייתי חייב. הייתי חייב לעשות משהו.  פתאום נזכרתי בזקן, שגם כשהיה לו קשה וכשהחיים שלו היו כל כך רעים, הוא האמין שהכל לטובה. 'אבל איך אני אאמין שהכל לטובה במצב כזה?! זה בלתי אפשרי! אין כאן שום דבר טוב!' לא הייתה לי ברירה, הייתי חייב לפחות לנסות. ואולי, ורק אולי, למרות שזה לא נראה ככה, זה יעבוד…הייתי חייב לשכנע את אחי הקטן. ובשביל שאוכל לשכנע את אחי הקטן גם אני הייתי חייב להאמין בזה. למרות שזה היה קשה, ניסיתי, בשביל אחי. אילו דברים טובים אפשר למצוא במצב כזה? אולי זה שאבא שלנו רק נפצע ולא מת, הוא הרי יכול היה למות. אולי, כי ככה נהיה מיוחדים מכולם. לא לכולם יש אבא שעבר תאונה… ואולי… ככה נתחזק ואז אם חס וחלילה יקרה לנו עוד משהו רע, נדע להתמודד אתו. ואולי… נוכל לראות ולהעריך את כל הדברים הטובים. אחרי שיש דברים כל כך קשים, פתאום מעריכים כל דבר טוב, גם הכי קטן, ויהיה לנו עדיף לחיות ככה. זה יעזור לנו לא לשקוע באבל ובפסימיות, הם הרי רק הופכים את המצב ליותר קשה. עדיף להאמין שהכול לטובה, וככה זה יעזור לנו להתמודד. ככה נדע שבסוף יהיה טוב. ואם אנחנו יודעים שבסוף יהיה טוב, זה גם יגרום לנו לעזור שהסוף יהיה טוב. ובעצם, מה רע? אני הרי רוצה שבסוף יהיה טוב! אסור לרצות? אסור להאמין?  לא נראה לי שהחיים האלה אמורים להיות רעים. כמו שהזקן יכול היה לראות שהכל לטובה, גם אני יכול. את כל המחשבות הללו ניסיתי לחשוף בפני אחי הקטן. מכיוון שהאמנתי בזה, היה לי הרבה יותר קל לשכנע אותו. בסוף הצלחתי. אמרתי לו את צמד המילים: "יהיה טוב" וחיבקתי אותו. דרך המחשבה הזו, עזרה גם לי להתעודד, וכך הצלחתי לעודד גם את אמי. הגעתי למסקנה שמותר לי להיות עצוב לפעמים, הרי אני לא יכול תמיד לשלוט בזה… וחוץ מזה, לפעמים אם לא פורקים, זה רק מצטבר ומצטבר, עד ש…מתפוצץ. וככה זה הרבה יותר כואב… אם לא הייתי עצוב על אבא שלי, העצב היה נשאר לי תמיד בלב, נסחב איתי. אבל (וזה אבל גדול מאוד!), צריך להבין שבסוף הכל לטובה. לחשוב חיובי. ככה עברנו את התאונה הרבה יותר בקלות, וככה גם הזקן נשאר שמח. החלטתי שמעכשיו אני מנסה לחשוב חיובי כל הזמן. זה רק יעזור לי! מותר לי להיות עצוב לפעמים, כמו עכשיו, לא שלטתי בזה, אבל בסוף הבנתי שהכל לטובה, וככה הכל נהיה טוב!!!

***

עברו כמה חודשים ואבא השתחרר. הוא אמנם נזקק לכסא גלגלים, אבל הוא אמר שעכשיו סוף סוף נוכל לנצח אותו בתחרויות ריצה (סוף סוף! נמאס לי שהוא ניצח אותי כל הזמן בתחרויות ריצה…). הוא חיבק אותנו חזק חזק, ואמר שהוא אוהב אותנו. קצת הצטערתי שאבא לא יוכל יותר ללכת, ולא יוכל יותר להשתתף אתנו בתחרויות ריצה, אבל ראיתי שהוא שמח, וחוץ מזה זכרתי: הכל לטובה.

***

אחרי כל זה החיים שלי השתפרו. הבנתי שכשחושבים שהכל לטובה, הכל באמת הרבה יותר טוב! עדיין מדי פעם נפלטה לי תלונה, אבל זה כבר לא היה כל העיסוק שלי. לאט לאט גם כל החברים שהתרחקו ממני, חזרו לשחק איתי.  הכל היה הרבה יותר טוב! הייתי מאושר.

***

ביום שני, ראיתי את אחד הילדים הקטנים נופל לבוץ. הוא מיד התלונן ו"קיטר". ירדתי מהאופניים, ניגשתי אליו, עזרתי לו לקום ואז אמרתי לו: "יש לי עצה בשבילך: כדאי לך לחשוב חיובי, להבין שהכל בסוף לטובה… זה עובד!!! מנסיון… כמו קסם."

עד כמה אהבת את הסיפור/ שיר ?
12 תגובות
  1. אפרת ג'קסון הגב

    יהודה הסיפור שלך מאוד אנושי ואמיתי הוא כתוב בשפה יפה ועם אוצר מילים גדול
    עם תובנות מדהימות ובוגרות. כל הכבוד!!!

    דרג
  2. נועה מוזס הגב

    יהודה היקר!!
    איזו כתיבה רגישה ופתוחה מהלב.
    וכמה מדהים לדעת שזאת הראייה שלך לחיים בגיל כל כך צעיר.
    אתה אחד יחיד ומיוחד!
    חיבוק גדול ואהבה נועה ועמית

    דרג
  3. אנה הגב

    סיפור רגיש ומקסים! כתוב נהדר!

    דרג
  4. עמנואל זכאי הגב

    יהודה הסיפור שלך ממש מרגש
    יש לך ראיה של אדם בוגר
    אני מאוד התרגשתי
    הצלחה בהמשך הדרך
    עמנואל

    דרג
  5. חיימי הגב

    סיפור מאלף ומעלף. איזה יופי!

    דרג
  6. רחל פרידמן הגב

    יהודה אהוב
    בדרך "מקרה" הגיע אלי סיפורך ואני ראיתי בו מתנה לעצמי….
    הילד הרגיש, המרגיש שבכתיבה כה עדינה מנגיש גישה בוגרת ומשכנעת… הנה. אני משננת "לחשוב חיובי"….
    אהבתי.
    ובין לבין צחקתי מההומור המשובח שלך שאני מתגעגעת גם אליו….
    תודה רבה אלוף. ומחכה מאוד לראות אותך.
    בהצלחה עוד ועוד
    רחל פרידמן

    דרג
  7. רחל עמר הגב

    יהודה,
    אתה כותב בצורה מרתקת. ובשפה עשירה
    קראתי בנשימה עצורה.
    סיפור כל כך מציאותי מצד אחד ומצד שני עם ראיה כל כך עמוקה שמשאיר תובנה ומשהו שלא שוכחים.
    כל הכבוד לך.

    דרג
  8. ורד נוריאל-פורת הגב

    יהודה לביא,
    מעכשיו אקרא לך "הכל לטובה!"
    לומדת ממך המון, למשל: גם לחוש עצב זה בעצם לטובה. היכולת להרגיש מנעד רחב של רגשות ותחושות לא רק שהיא לא סותרת את "הכל לטובה" אלא שהיא מאפשרת לא לשהות בבוץ זמן רב מידי. תנועה מאפשרת לנוע בין גלים תוך ידיעה שקושי עובר ובהסתכלות לאחור ניתן להיווכח שגם גל של קושי היה לטובה. תודה על סיפור מרגש ונוגע ללב.

    דרג
  9. יהודה הופנברג הגב

    תודה על כל התגובות התומכות
    מעריך מאוד!!!

    דרג
  10. ז1 כבוד ועוצמה הגב

    יהודה הגבר:
    הסיפור שלך מעורר השראה המשך לכתוב סיפורים כאלה מדהימים!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!
    אתה בן אדם כל כך מדהים,
    המשך כךךךך
    אוהבים ז1 אימפריה

    דרג
  11. הראל גלעד הגב

    טובבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבב!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!

    דרג
  12. אבישג הגב

    יהוד'ה יקר ואהוב,
    בתור מישהי שמכירה אותך מקרוב, אני יכולה לומר שאתה לא רק סופר מעולה אלא גם בן אדם מדהים, אתה כותב כמו שאתה חי וזה מקסים!!!!!

    דרג
השארת תגובה

אולי יעניין אותך גם:

גלילה לראש העמוד
דילוג לתוכן