"אני לא יכולה לעזוב, לא שוב, בבקשה!"

"אני יודע שיכול להיות קשה, אבל אני יודע שאת תסתדרי."

טוב, אולי כדי שנתחיל מהתחלה. אני ליז קיצור של אליזבת. שם יפה, נכון? הוא שם של מלכה. לא של אחת, אלא שלוש, אם אני לא טועה.

אני גרה בברזיל, נולדתי פה, זאת הארץ הכי טובה שיש. נכון שהיא לא כזאת עשירה, אבל אני מתה על הארץ הזאת. אני גרה בבית די קטן עם ההורים שלי, האחים, סבתא ודודה שלי. אפילו שהבית קטן הוא תמיד מלא באנשים סבתא שלי אוהבת מאוד ילדים, בכל יום יש אצלנו בבית ילדים. כל זה עד שסבתא שלי עזבה את עולמנו. היא הייתה הכל בשבילי, לכן היה לי מאוד קשה כשהיא נפטרה. לפחות היינו מוקפים במשפחה גדולה עד שאבא שלי החליט שהוא רוצה לעבור לאיזה שהיא ארץ בשם ישראל, איפה שאנחנו, היהודים, יכולים לחיות בשלום ולשמור שבת בשקט.

אבא שלי עלה לארץ ישראל לבד כי לא היה לו מספיק כסף כדי להביא את כולנו. אחרי שנה של געגועים אבא שלי אסף מספיק כסף כדי שאני, אימא שלי והאחים שלי נעלה לארץ ישראל. כמובן שאני לא רציתי לעלות לארץ זרה אבל זה אבא שלי ואני יודעת שהוא עושה רק מה שטוב בשבילי.

יש שלושה שלבים שעברתי בחיים שלי בארץ ישראל. נתחיל בשלב הראשון.

שלב ראשון: חיפה

ירדתי מהמטוס בעיר בשם תל אביב. באותו לילה היה מאוד קר. אחרי שעזרתי לאימא שלי לקחת את המזוודות הלכנו לכניסה ואבא שלי חיכה לנו שם עם בלונים. עזבתי הכול ורצתי אליו ,הוא חיבק אותי ממש חזק, כמעט ולא הצלחתי לנשום. הוא עזב אותי והלך לחבק את האחים שלי ואחרי זה הוא עזר לאמא שלי לקחת את כל המזוודות. הלכנו לתחנת הרכבת שם עלינו על רכבת לעיר בשם חיפה. אבא אמר שבעיר הזאת הוא גר בדירה קטנה אבל שתספיק לכולנו.

כשהגענו לדירה אבא שלי פתח את הדלת. הוא נכנס ראשון ואז אני. הדירה בכלל לא היתה מה שציפיתי, היא הייתה ממש קטנה, רק חדר אחד ושירותים וממש בפינה מטבח קטן. והייתה רק מיטה אחת.

"אבא איפה אני אשן?" שאלתי.

"את והאחים שלך תשנו במיטה ואני ואמא שלך נישן ברצפה".

רציתי להגיד משהו אבל לא היה לי מה, לכן פתחתי את המזוודה שלי ולקחתי את הפיג'מה שלי ואת הלב מדובי שסבתא נתנה לי והלכתי לישון.

וכך הסתיים השלב הראשון והתחיל השלב השני, ויחד אתו גם הבעיות. תבינו, בשנתיים האלו שהינו בחיפה עברנו כמה דירות ובכל דירה ודירה צברנו חובות עד שלא היה לאבא שלי עבודה והוא התקשר לחבר שלו מבאר שבע, הוא הציע לו עבודה וגם שכר לנו דירה אבל בכל מקום אליו הלכנו החובות באו אתנו.

שלב שני: באר שבע

בחיפה הייתי בבית ספר חילוני וכשעברנו לבאר שבע אבא אמר שאני הולכת לבית ספר דתי. זה היה קצת קשה לעבור ככה מבית ספר חילוני לבית ספר דתי, ללבוש חצאיות. באותו זמן לא רציתי אבל לא ידעתי עד כמה השינוי הזה יהיה לי לטובה.

ביום הראשון בבית ספר החדש הכרתי את אדל, היא הייתה עולה חדשה מברזיל, כמוני, וממש שמחתי. כל הזמן דיברנו בשיעור בפורטוגזית והמורה תמיד כעסה עלינו.

המשפחה שלי התחילה ללכת לבית כנסת בבאר שבע. יש בית כנסת רק של דרום אמריקאים הכרתי הרבה חברות כמו אדל ושובל. בכיתה ו בבאר שבע היה סבבה אבל השינוי קרה בכיתה ז ושם כל הטוב והרע התחיל.

למזלי כשעליתי לכיתה ז הייתי באותה כיתה עם אדל וכך לא הייתי לבד. הייתה לי גם מורה ממש חמודה, המורה שני, בשבוע השני של כיתה ז היא רצתה לדבר איתי להכיר אותי יותר טוב והיא שאלה אותי שאלה,

"מה את רוצה להיות כשתהיי גדולה?"

"אני רוצה להיות שחקנית בהוליווד או בברודווי, זה לא כל כך משנה איפה, אני רק רוצה לעשות מה שאני אוהבת".

יום אחרי השיחה שלנו היא הכירה לי את יסמין, יסמין הייתה משתתפת במחזמר באנגלית והמורה הציעה לי שאני אנסה להשתתף.

"מה את אומרת ליז, את יודעת אנגלית נכון?"

באותו זמן לא ידעתי כלום באנגלית אבל לא יכולתי לזרוק הזדמנות כזאת לפח, נכון?

"כן, אני יודעת. לא הרבה, אבל אני יודעת" עניתי.

"יופי, מעולה! יסמין תסביר לך הכול."

"טוב, תודה רבה".

המורה חזרה לכיתה ונשארנו רק אני ויסמין במסדרון. היא הסתובבה אלי ואמרה: "היי, אני יסמין".

"אני ליז".

"נעים מאוד ליז, טוב את רוצה שאני יסביר קצת על המחזמר?"

"כן, אני אשמח, תודה".

"טוב אז ככה המחזמר השנה הוא 'איש המוזיקה', מחזמר ממש מעניין וכיפי. אני חושבת שאת יכולה לנסות את התפקיד של זיניתה, היא נערה, הבת של ראש העיר, ואני חושבת שכדאי לך לנסות, ואל תדאגי, אני אעזור לך עם האנגלית והשירה. אני לא כל כך יודעת לשיר. את יודעת לשיר?"

אני לא יודעת אם אני יודעת לשיר, תמיד שרתי לעצמי. אולי הקול שלי לא יפה בכלל?! מה אני אענה לה? נראה לי כדי לי להגיד שלא…

רציתי להגיד שאני לא יודעת לשיר, אבל מה שיצא לי מהפה היה

" כן, בטח".

למה אמרת כן? מה יש לך?.

"אני יכולה לשמוע?" היא שאלה.

יופי, תראי מה עשית! ואם הקול שלך בכלל לא יפה? טוב, תרגעי, תנשמי, אחת, שתיים, אחת, שתיים. אוקיי, את יכולה לעשות את זה.

שרתי את השיר האהוב עלי באותו זמן וכשאני סיימתי היא אמרה: "ואוו, יש לך קול מדהים! אני בטוחה שיקבלו אותך".

לא אמנתי למה שהיא אמרה, לי קול מדהים!

כל כך שמחתי אחרי זה. היא אמרה שיש לי רק שבוע להתאמן כי האודישנים יהיו בשבוע הבא. "איך אזכור את הכל תוך שבוע?"

"אל תדאגי, אני אעזור לך."

אחרי שהיא אמרה לי את זה פתאום הרגשתי יותר בטוחה.

כל יום התאמנתי איתה, ביום של האודישנים, כשעליתי לבמה הייתי כל כך לחוצה שלא הצלחתי לעשות את התפקיד טוב, הבמאי כנראה הרגיש שהיה לי קשה והוא אמר לי להתחיל עם השירה. שרתי שיר מהמחזמר goodnight my someone"" זה שיר די קשה אבל ממש יפה. כשסיימתי הם רק רשמו משהו בדף, ואמרו "תודה רבה את יכולה ללכת". אחרי שירדתי מהבמה בכיתי כי ידעתי שזה לא היה אודישן טוב. זה גם היה האודישן הראשון בחיים שלי.

עבר שבוע מאז האודישן ולא התקשרו, ידעתי שלא הצלחתי. בדיוק כשהתחלתי לבכות הטלפון של אבא שלי צלצל (באותו זמן לא היה לי טלפון) עניתי וזאת הייתה כוראוגרפית, אחת מן השופטפות באודישן, והיא אמרה: "אני מצטערת חמודה, לא קיבלת את התפקיד של זניתה אבל אנחנו רוצים אותך כחברה טובה של זניתה, מה את אומרת?" כששמעתי את זה הרגשתי שמחה כמו שבחיים לא הרגשתי! לא האמנתי שאהיה במחזמר, שהחלום שלי התגשם. זה לא היה הוליווד או ברודווי אבל זה היה מחזמר.

"חמודה, את שם?" היא שאלה.

"כן, כן! אני כאן ואני מאוד שמחה שקיבלתם אותי."

"גם אנחנו מאוד שמחים. החזרות הראשונות יהיו ביום שני בשבע. תגיעי בזמן".

"כמובן, נתראה ביום שני".

ניתקתי את הטלפון ורצתי לספר להורים שלי אבל בדרך של שחקנית: אמרתי להם שלא התקבלתי ועשיתי פרצוף עצוב. אמא אמרה "אל תדאגי חמודה, תהיה לך עוד הזדמנויות בעתיד." הסתכלתי עליה ואמרתי "סתם, אני התקבלתי! לא כזניתה אבל אני החברה שלה". הם הסתכלו עלי ואז צחקו,

"את באמת שחקנית טובה" אבא שלי אמר

באותו לילה הלכתי לישון כל כך שמחה הלב שלי כמעט התפוצץ אבל ביום השני זה נהרס.

חשוב לי שתדעו שאני הייתי היחידה שידעה לקרוא עברית בבית אז כל מכתב או הודעה שהיתה מגיעה הביתה הייתי קוראת אותה, ובאותו יום הגיע מכתב של חוב ממש גדול לחברת חשמל וגם הודעה מבעל הבית על זה שלא שילמנו כבר שלושה חודשים. לא ידעתי מה לעשות ,לא היה לי גם מה לעשות, הייתי רק בת 13, מה ילדה בגיל הזה יכולה לעשות חוץ מללמוד ולעזור לנקות את הבית ולשמור על האחים הקטנים שלה.

יחד עם החובות באו גם הריבים של ההורים שלי ואני שמעתי כל אחד ואחד מהם. לא נתתי לאחים שלי לשמוע. בדרך כלל הם ישנו ואם לא אז נתתי להם לשמוע שירים באוזניות שלי.

הדבר היחיד שעזר לי לעבור את כל הרבים וחובות היה המחזמר. זה היה כמו הבית השני שלי . כולם היו חברים של כולם וכל חזרה הייתה כפית. תמיד כשהייתי בחזרות ולא היה לי מה לעשות דמיינתי את עצמי על במה גדולה עם מלא קהל וכולם מוחאים לי כפיים גם הדמיון המורחב שלי מאוד עזר לי.

אחרי חודשים של חזרות ובלגן הגיע הלילה של המופע הראשון בבאר שבע. הייתי כל כך לחוצה שאני אשכח איזה שהוא ריקוד או את הכניסה שלי, למזלי היה לי את טל היא הייתה אחת החברות שלי במחזמר והיא הרגיעה אותי ממש ואמרה שאין סיכוי שאני אשכח משהו כי אני שחקנית פרופסיונלית וזה לא קורה, למזלי גם הבמאי היה ממש חמוד והוא דיבר עם כולנו והרגיע אותנו.

המופע היה מדהים, לא שכחתי כלום וכשאני השתחוותי לתודה לקהל כולם מחאו כפיים בדיוק כמו בחלום שלי אני לא יודעת להסביר איך אני הרגשתי זה היה פיצצה של רגשות אני רק יודעת שבאותו רגע אני הייתי בטוחה שאני היה שחקנית אני ידעתי שהיה לי הרבה מכשולים אבל בסוף אני יצליח להגשים את החלום שלי.

עשינו בערך שבע הופעות בכל הארץ. באחת מההופעות שכחתי לשים את המדונה שלי אבל למזלי היתה לי רק שורה אחת בשיר אז פשוט שרתי גבוה ואף אחד לא שם לב חוץ מהבמאי אבל הוא רק אמר לי לא לשכוח את המדונה פעם הבאה.

אחרי חודשיים כשהמחזמר הסתיים הייתי ממש עצובה כי עדיין היו חובות בבית, היה אפילו מצב שלא היה לנו מה לאכול, רק תפוחי אדמה לשבוע. התקשרתי לאדם היחיד שהיה יכול לעזור לי, מיה. סיפרתי לה הכל והיא סיפרה לאימא שלה. אמא שלה פשוט נכנסה לאוטו ונסעה עד באר שבע כדי לעזור לנו. היא הביא להורים שלי כסף וגם דיברה עם עובדת סוציאלית, ואחרי זה בחיים לא נשארנו שבוע רק עם תפוחי אדמה.

החופש הגדול הגיע ואותה קבוצה של המחזמר שלחה לי מייל על המחזמר של שנה הבאה "into the woods"  ובמחזמר יש מלא נסיכות של דיסני כמו סינדרלה ושלגייה אבל הוא מספר את הסיפור לא בדרך דיסני אלא בדרך יותר מציאותית. אני ממש רציתי להיות סינדרלה שהיא הייתה סוג של תפקיד ראשי. כל החופש התאמנתי קשה על השירה ועל המשחק וגם על האנגלית אבל בגלל שאלה החיים שלי תמיד משהו רע היה צריך לקרות. שבוע לפני החזרה ללימודים בא שוטר אלינו הביתה ואמר לנו שאנחנו צריכים לפנות את הבית ושיש לנו רק שבוע . פשוט רצתי לחדר שלי והתחלתי לבכות. מה נעשה? כל כך פחדתי שנגור ברחוב ואני גם שמעתי את אבא שלי אומר שהם יכולים לקחת  אותי ואת האחים שלי לבית יתומים. לא ידעתי מה לעשות אבל כנראה שאבא שלי כן ידע מה לעשות. לפני כמה חודשים הוא הלך לעמידר  ובדיוק יומיים לפני הפינוי שלנו התקשרו ואמרו שקיבלנו בית עמידר. כל כך שמחתי! היה לנו בית וגם תפקיד ראשי במחזמר. כן, כבר התנהגתי כאילו הוא שלי אבל בגלל שאלו החיים שלי הנציגה של עמידר אמרה שהבית הוא בדימונה. לא האמנתי, שוב לעבור! שוב להתחיל מחדש! והגרוע מכל, לא אוכל להשתתף במחזמר כי החזרות הם שלוש פעמים בשבוע וזה משבע עד תשע וחצי. הלכתי לאבא ואמרתי " אני לא יכולה לעזוב, לא שוב, בבקשה!"

"אני יודע שיכול להיות קשה, אבל אני יודע שאת תסתדרי".

"לא, אבא! אני לא יכולה! זה מאוד קשה, ועוד לדימונה, מה זה העיר הזאת?"

"אני מצטער ליז אבל אין לנו ברירה, שעוברים לדימונה או שגרים ברחוב, מה את מעדיפה?"

לא עניתי לו, פשוט לא יכולתי.

שלב שלוש: דימונה

לא רציתי שוב לעבור, אבל כשהגענו אבא שלי אמר לי משהו שאני בחיים לא אשכח:

"יכול להיות שאת לא רואה את זה עכשיו אבל זו כנראה לא התכנית הנכונה בשבילך. תראי, כולנו נולדנו עם תפקיד ואלוקים עושה לך תכנית שתעזור לך לבצע את התפקיד הזה במקום הנכון ובזמן הנכון .כנראה עכשיו זה לא המקום ולא הזמן שלך להיות שחקנית, חכי עוד קצת ותראי. אני יודע שתצליחי כי יש לך לב לוחם".

לא יודעת מה יקרה, אם אני היה שחקנית מוצלחת או לא, אבל לפחות יש לי שני דברים שתמיד מחזקים אותי ושעושים אותי מי שאני.

חלום ותקווה.        

עד כמה אהבת את הסיפור/ שיר ?
השארת תגובה

אולי יעניין אותך גם:

גלילה לראש העמוד
דילוג לתוכן