השטיח האדום בהק בזמן ששורה ארוכה של ידוענים מרחבי העולם צעדו עליו,  מובלים על ידי מאבטחים אל תוך אולם קולנוע מפואר ויוקרתי בהוליווד, לוס אנג'לס.אירוע גדול זה נערך לכבוד הקרנת הבכורה של הסרט "הגיבור מיער שרווד", עיבוד מציאותי לסיפור העממי "רובין הוד".ג'פרי קאנג הסיר את משקפיי השמש מעיניו, שעדיין סונוורו מעט מהבזקי מצלמות העיתונאים.

ג'פרי, שמגלם את גיבור הסרט רובין הוד, הרגיש כיצד רגשות עזים בוערים בחזהו. זו הייתה הקרנת הבכורה הראשונה בה ינאם לאחר הסרט, והוא התרגש מאוד להעביר מסרים חיוביים לקהל מעריציו.יחד עם זאת, הוא שמר על ארשת פנים רגועה ומחייכת. בכל זאת, כוכב מחויב לשלוט על עצמו בקרב עיתונאים. אין לדעת אילו שמועות מטורללות הם עלולים להפיץ.שני מאבטחים חסונים הובילו את ג'פרי למקומו בשקט, והוא הודה להם בעודו מתרווח בכיסאו, יודע שמצפות לו כמעט שלוש שעות של ישיב מול המסך הגדול.

אורות האולם הצהבהבים נכבו אחד אחר השני והמסך החל לפעול.הסרט, שהסתמך אחד לאחד על העלילה המקורית של הסיפור העממי והנודע, החל מגירוש רובין הוד מאדמותיו על ידי השריף מנוטינגהאם ועקב אחר בריחתו של רובין אל יער שרווד ומעשיו כגיבור שלקח מהעשירים ונתן לעניים. הסרט מסתיים בכך שרובין הוד יוצא אל טירת שרווד שנשבתה על ידי השריף הרשע ומשחרר אותה מידיו.

שעתיים וארבעים וחמש דקות חלפו להן, ואורות אולם הקולנוע נדלקו שוב.שעה תמימה הוקדשה לעיתונאים, שראיינו את ג'פרי ומספר שחקנים אחרים, ולמען האמת, ג'פרי החל להרגיש בעייפות. בלילה שקדם להקרנה הוא לא עצם עין בשל התרגשותו.הוא ניער את ראשו ולגם מכוס משקה קל להתרעננות.

"ועכשיו, צופים יקרים, הרגע שכולנו חיכינו לו מאוד. אני מתבקש להביא לבמה את הבחור המצליח ביותר בהוליווד- ג'פרי קאנג!" קרא מנחה הערב בחיוך.

ליבו של ג'פרי החל לפעום בחוזקה והוא צעד לכיוון הבמה, שיערו הכהה המכסה את רוב מצחו נע מעט בכל צעד שג'פרי עשה, כאילו רוח קלילה נושבת באולם הסגור.הוא עלה אל הבמה בחיוך, טיפתזיעה זולגת על עורו הבהיר עד מאוד ועיניו הכהות והמלוכנסות נוצצות באושר.

"קהל יקר שלי, אינכם תוכלו להבין עד כמה מרגש מעמד זה עבורי," פתח גיבורנו בדבריו, "אני מאושר על ההזדמנות שניתנה לי לספר את סיפורי, ולהעביר לכל ילד וילדה בכדור הארץ מסר משמעותי לחיים. אז, שנתחיל?" פנה בחיוך אל הקהל, שקרא "כן!" בהתרגשות. "הכל החל לפני כעשרים ושלוש שנים, בארבעה עשרה בפברואר, יום האהבה. נולדתי בתאריך זה במונגוליה, ואני די בטוח שמהרגע שנשמה הוחדרה לגופי ייעודי היה גלוי וברור. הוריי ויתר משפחתי גדלו ונולדו במקאו שבסין, ואני מוכרח לציין שבמקאו מעולם לא היה מצבם הכלכלי זוהר. רוב הזמן הייתה תחושת מחסור בבית. ההחלטה לעקור למקאו שיפרה מעט את המצב הכלכלי, אבל לא מאוד. החלתי לעבוד כשהגעתי לגיל שלוש-עשרה, מתחזה לנער מבוגר יותר.

מעט מאוד זמן לאחר מכן, המצב הכלכלי הירוד השפיע על היחסים בין הוריי והם החלו לריב תכופות. בזמן קצר ביתנו הפך לשדה קרב, ואני, בן הזקונים התמים, לא הבנתי למה זה קורה. הוריי רבו כמעט כל ערב, ובכל זאת ניסו להחזיק את הבית. ייאמר לזכותם שרוב הזמן הם הצליחו בזה.

באותו הזמן, התעוררה בליבי התשוקה למשחק ולמוזיקה. החלתי להסתגר בחדרי ולדקלם קטעים מאגדות סיניות עממיות, לשיר לעצמי בשקט ולבנות ממלכה של שלווה ויצירה בחדרי.עם הכסף שחסכתי והעלמתי מהוריי רכשתי קישוטים לחדרי, וחיזקתי את השלווה שבו. חלק נוסף מהכסף חסכתי ליום בו אקנה כרטיס כיוון אחד לארצות הברית, שם, כך השמועות סיפרו, כל החלומות מתגשמים.

וככה חלפו להן שלוש שנים, בהן לימדתי את עצמי אנגלית, שיפרתי את כישורי המשחק והשירה שלי בעזרת ספרי הדרכה ודמיון והחלתי להיות מודע לעצמי, למראה ולאישיות שלי: בניתי את עצמי.

באחד הימים, כשישה חודשים לפני יום ההולדת השבע-עשרה שלי, אימי נכנסה לחדרי בשקט בעודי קורא ספר באנגלית.היא ידעה שאני לא אוהב שמפריעים לי, אבל היא רצתה לשוחח עימי.הנחתי את הספר בצד והיא התיישבה על מיטתי לצידי ופתחה בדבריה.

"קונגהאן," כינתה אותי בשמי היחיד באותה תקופה, "אני יודעת מה אתה מחביא מאיתנו."

הבטתי בה בהפתעה ולחץ החל לזרום בעורקיי.

"למה את מתכוונת, אמא?" שאלתי אותה.

"הכסף. למה אתה חוסך כבר שלוש שנים, קונגהאן?" היא אמרה ברצינות.

"אמא…זה שטויות, את כל הכסף שלי אני מעביר לכם." שיקרתי.

"אתה יודע שזה לא נכון," נאנחה והתרוממה, מוציאה מתא נסתר שבניתי בארוני קופסת עץ קטנה שהכילה מטבעות ושטרות רבים, "למה הכסף הזה נועד, בן שלי?"

הבנתי שאין לי לאן להתחמק וסיפרתי לה על האהבה שלי למשחק ומוזיקה.

"…את הכסף הזה אני משקיע לקניית כרטיס טיסה לארצות הברית. כל החלומות שלי יוכלו להתגשם שם." סיימתי את דבריי ואמי הביטה בי ברוך.

"אתה בטוח שאתה רוצה בזה?" שאלה והנהנתי במהירות.

וכמה כסף חסכת?" היא המשיכה לשאול והתיישבה לצידי.

"בערך ארבעה אלף יואן…שזה חמש מאות ושמונים דולר. חסרים לי עוד ארבעה אלף יואן כדי לעלות על הטיסה הזולה ביותר אל העיר לוס אנג'לס, איפה שדוד צ'אן חי." מלמלתי בעגמומיות, מזכיר את אחיה של אימי ולמרבה הפתעתי רואה אותה מוציאה ארבעים שטרות של מאה יואן מארנקה הישן.

"קח, קונגהאן. זה בשבילך." היא חיבקה אותי בחוזקה. "זה העתיד שלך. טוס לשם, ותמיד תזכור מי גידל אותך ואיפה מקורך. תהיה נאמן לעם שלך, בן שלי, ומעתה, קרא לעצמך ג'פרי. דע לך, שזה השם שילווה אותך כשתבנה לעצמך קריירה שם, בארץ החלומות, ותדע שאת השם הזה קיבלת מאמא שלך."

ואכן, צופים יקרים, מאותו יום נקראתי ג'פרי.

אימי הבטיחה שתסדר ככל עניין עם המשרדים הממשלתיים, כיוון שרציתי להגר ולא לנפוש בארה"ב לתקופה ארוכה. בעזרת אחיה, שמתגורר בארה"ב יחד עם אשתו האמריקנית, היא הוציאה לי וויזה.באותו השבוע הספקתי להנפיק תעודת זהות ודרכון במשרד החוץ במונגוליה והזמנתי את הטיסה הקרובה ביותר אל ניו יורק, טיסה בעלת עצירת ביניים במוסקבה.

למזלי, התגוררתי בעיר הבירה, אולאנבאטר, ולא הייתי צריך לנסוע אלפי קילומטרים בשביל שדה תעופה. מועד הטיסה הלך והתקרב והתרגשותי גדלה בכל שעה שחלפה. בערב הטיסה, לקחתי מזוודה ישנה וארזתי בה את כל חפציי. כתבתי מכתב להוריי בו הבטחתי להם שאוציא אותם מהמצב הכלכלי הירוד הכי מהר שאוכל.הנחתי את המכתב על מיטת הוריי ויצאתי מביתי, נכנס אל מונית שהוזמנה מראש ומרגיש את ליבי פועם בקרבי בחוזקה.לאחר כשלוש שעות, הייתי כבר ישוב על המטוס, לבדי.

הידקתי לחזי את תיקי הקטן שארזתי מבעוד מועד, שהכיל טלפון נייד חדש ומספר כריכים ונשמתי עמוקות. הדיילת הורתה ברוסית ולאחר מכן באנגלית להדק את החגורות, והמטוס החל לנוע על גבי מסלול רחב.הוא הלך וצבר תאוצה עד שהמריא, והרגשתי אותו מתנתק מהקרקע.ההמראה הציפה אותי בפחד אך גם בתקווה. עשיתי את זה!

כעבור כמעט יומיים, רגליי נגעו באדמת העיר לוס אנג'לס.סוף סוף, הרגע לו חיכיתי מאז גיל שלוש עשרה.דודי צ'אן חיכה מחוץ לשדה בכדי לאסוף אותי, וקיבל את פניי בחיבוק.

"כמה שנים שלא ראיתי אותך…תראה כמה גדלת!" חייך בהתפעלות והכניס את מזוודתי לתא המטען של רכבו המרווח.ניתן היה לראות שדודיי חיו בנוחות רבה, ולמרות שחשתי צער שהוריי מעולם זכו לחיות כך, שמחתי שלפחות לחלק ממשפחתי יש חיים טובים."

ג'פרי הביט בקהל. הוא ראה את עיניהם המרותקות של הצופים ודמעות התרגשות עלו בעיניו. הוא מצמץ, הסתכל מעלה בכדי לעצור את הדמעות ושב להביט בקהל.

"שלושה שבועות חלפו מאז. בשבועות אלו הסתגלתי למקום מגוריי החדש, למדתי מעט על התרבות האמריקנית, על כינויי עגה נפוצים והתחלתי ללמוד בבית הספר האזורי, וחשוב מכל- התאמנתי שוב ושוב לקראת אודישן שקבעתי ברגענחיתתי במדינה.זה היה אודישן לסרט דרמה בשם "השחר", בו רציתי לגלם את אחת הדמויות המשניות, כיוון שידעתי שצריך להתחיל מקטן.

התקבלתי לסרט. "השחר" היה הסרט הראשון  ששיחקתי בו אי פעם, ומאז? תשוקתי למשחק רק הלכה וגדלה.מאז אותו סרט, המשכתי לשחק בתפקידים קטנים ולהיבחן לעוד ועוד סרטים. חלק מהאודישנים היו טובים, וחלק לא. מדי פעם יצא לי לשחק בתיאטרון. זו הייתה חוויה מדהימה.

בבית הספר נרשמתי למועדון הדרמה, וגיליתי עוד משהו בי- שירה. גיליתי קול מיוחד, קול גדול ועוצמתי. זה עזר לי להתקבל לסרטים מוזיקליים הרבה פעמים.בשלב זה עדיין לא היה לי שם עולמי, אפילו לא ארצי, אך לא התלוננתי. זו הייתה הגשמת חלום עבורי.למען האמת, את שמי העולמי קיבלתי בעקבות שערורייה קטנה.

זה קרה כשהייתי בן עשרים. ממש קטן, נכון?" חייכתי,מבטי עובר בין היושבים. הם נראו כל כך צמאים לדעת עליי, וזה חימם את ליבי. "אני מקווה שהקפיצה הקטנה לעתיד איננה מבלבלת."

"קבעתי אודישן לסרט מבית היוצרים של וולט דיסני, לעיבוד מציאותי לאגדה 'סינדרלה'.  הגעתי אל האודישן בביטחון רב, זוכר את תפקיד הנסיך בעל פה. סיימתי את האודישן, חזרתי הביתה והמשכתי לעבוד עליו. כעבור מספר ימים הגיעה אליי הודעה שהתקבלתי. וככה חלפו השבועות, וחיכיתי להודעה על התחלת הצילומים. זה היה הסרט הראשון שאשתתף בו כתפקיד ראשי, סרט גדול של החברה הידועה"וולט דיסני". אך לאחר חמישה שבועות, בניגוד מוחלט לציפיותיי, הודיעו לי שלא אוכל להשתתף בסרט, ללא נימוק.

לאחר שהתעקשתי להבין למה הם החליטו להוריד אותי מתפקידי, הסבירו לי אנשי ההפקה שזה קרה מכיוון שהם חוששים שבגלל שלא היה לי ידע מקצועי או חינוך איכותי, לא אהיה דוגמה טובה לילדים והמשחק שלי יהיה ברמה ירודה. בנוסף, נימקו כי בסיפור המקורי הנסיך לא היה בעל עיניים מלוכסנות."

מלמולים זועמים נשמעו בקהל, ג'פרי הנהן, כאילו מסמן כי מסכים עם רטינותיהם.

"זה מאוד הכעיס אותי. חשבתי בדיוק הפוך. לטעמי, העובדה שבאתי ממשפחה נמוכה דווקא יוכיח לכל ילד שהוא יכול להגשים כל חלום! והמשחק שלי? עבדתי עליו מגיל שלוש עשרה. במשך שבע שנים למדתי לבדי משחק, זה לא משנה אם מקצועי או לא. אני מביא למשחק את הנשמה שלי, וזה מה שהכי חשוב.ולמיטב זכרוני, מעולם לא הוזכר בסיפור שעיניי הנסיך לא היו מלוכסנות. הן בכלל לא מתוארות.

החלטתי שאני לא אוותר על התפקיד ואלחם בכדי להשיב אותו לרשותי. זה הזמן שלי לפרוץ, לקבל הערכה, זה לא מגיע לי?" עיניי נצצו מול קהל הצופים והעברתי קווצה סוררת משיערי הכהה מאחורי אוזני. "כבר באותו היום שבתי אל משרד האודישנים וביקשתי לדבר עם הבמאי. כעבור מספר דקות הוא יצא ויישרתי את מבטי אליו. "אדוני הבמאי," פתחתי. " אני חושב שעשיתם טעות כשבחרתם להסיר אותי מהסרט. למה? ובכן, אני חושב שעצם העובדה שאני ממעמד נמוך, ולא קיבלתי חינוך כל כך טוב ייגרמו לילדים ממעמד כזה או אחר, להאמין שהם מסוגלים לעשות הכל. להגשים כל חלום וללכת בדרך טובה."

"זה הכל?" הבמאי נאנח בחוסר סבלנות. "ומה לגבי המשחק שלך? והעובדה שהנסיך לא מתאים למראה שלך? אנחנו רוצים שהסרט יהיה מדויק ככך האפשר."

"לא סיימתי, אדוני." אמרתי. "במשך שבע שנים למדתי משחק לבדי. במשחק, הדבר הכי חשוב הוא נתינת הנשמה לדמות. כשאני משחק, אני לא משחק. אני הופך לדמות, וזו יכולת שלמדתי במשך השנים. אני חושב שהמשחק שלי איכותי בדיוק באותה המידה של משחק שלמד שחקן באופן מקצועי. שנית, עיניו של הנסיך לא מוזכרות בשום מקום באגדה המקורית. וגם לא בגרסה של האחים גרים. לא מוזכר אם הן כחולות, מלוכסנות או שחורות. לכן,אין שום סיבה שלא אוכל לשחק בסרט."

לאחר מספר דקות של שתיקה, הבמאי פצה את פיו. "אני אבדוק את הנושא ואעדכן אותך בהמשך." אמר והוביל אותי לדלת היציאה. "קדימה,צא. אין לי את כל היום. אני אדם עסוק."

הופתעתי מגסות רוחו ומשכתי בכתפיי, יוצא מהמשרד וחוזר אל בית דודיי.כעבור ארבעה ימים קיבלתי עוד שיחה ממפיקי הסרט. ושוב פעם, הם לא הסכימו.ושוב פעם, הסברתי את טענותיי. הגלגל הזה של סירוב ואי וויתור נמשך ונמשך כשמונה פעמים, דבר שעיכב מאוד את הסרט, אך השתלם לי כיוון שבסופו של דבר המפיקים והבמאי השתכנעו שאני כן מתאים לשחק את תפקיד הנסיך, ואין שום סיבה לבטל את השתתפותי בו.

כשבוע לאחר מכן, החלו הצילומים האינטנסיביים של הסרט, ולאחר כמעט שנה יצא הסרט להקרנות ברחבי העולם.הקרנת הבכורה שלו הייתה הראשונה שלי, והרגשתי כל כך גאה בעצמי. שמחתי שהגעתי עד הלום ותאמינו לי, לא היה מאושר ממני.

לאחר הסרט הזה, התראיינתי למאות עיתונאים מכל העולם ואינספור במאים וצוותי הפקות ביקשו שאעשה אודישן לתפקידים ראשיים בסרטיהם.אך רציתי לעשות הפסקה קטנה. לא הרגשתי מוכן לאור הזרקורים ורציתי לנקות את עצמי לפני שאחליט להיחשף לעולם המפורסמים.

במשך חמישה חודשים התאמנתי על המשחק שלי, שיחקתי במחזות קטנים ולמדתי עוד תפקידים בעל פה, כגון "הכובען המטורף" מן הספר "הרפתקאות אליס בארץ הפלאות" ו "המלט", הדמות הראשית במחזה "הטרגדיה של המלט" שכתב וויליאם שייקספיר.בנוסף, לקחתי שיעורי פיתוח קול ועבדתי על אלבום משלי.אחרי הפסקה זו שבתי למסך הגדול, נקי, מוכן ורענן מתמיד.מאז כבר הספקתם לראות אותי בסרטים רבים, כמו "סינדרלה מהמאה העשרים ושתיים" והקומדיה הרומנטית "שתי טבעות".

ועכשיו, קהל יקר, אני עומד כאן." אמר ג'פרי בעודו עומד בגב זקוף וטון דיבורו הכריזמטי נשמע היטב, "אני עומד כאן ומביט בכם. אתם מקשיבים לי בצמא לדעת עוד, ואני בטוח שאחר כך, בבית, תקראו בשקיקה את הנאום שיתפרסם בעיתונות. זה גורם לי גאווה רבה. חלקכם רוצים להגיד לי תודה. אבל, על מה תודה? אתם לא אמורים להגיד לי תודה. להפך, אני צריך להגיד לכם תודה!"

מאות פרצופים בקהל הפנו את עיניהם אל הבחור הצעיר, הנאה והתמיר.

"בזכותם…" אמר בחיוך, "אני כאן היום. כל שחקן ושחקנית, במאי או במאית, שליוו אותי כל הדרך. היו מורי הדרך שלי, חברים שלי או אפילו אויבים שלי. בזכותכם מעולם לא וויתרתי. והתודה הכי גדולה? למשפחה שלי. אמי, האחת שידעה על כל התוכניות שלי ותמכה בלי לחשוב יותר מדי. אבי, איש שתמיד עומד בדעתו, חזק ועקשן אך עדיין, כה טוב לב. ואחי הבכור, ג'יאן. ג'יאן, תמיד הפחת בי תקווה ואושר. אני זוכר את הימים ששיחקנו יחד בכיכר סוחבאטר במונגוליה. אתה בוודאי זוכר את זה. המשפחה שלי עולה ברגעים אלה על מטוס שיטיס אותם

עד כמה אהבת את הסיפור/ שיר ?
השארת תגובה

אולי יעניין אותך גם:

גלילה לראש העמוד
דילוג לתוכן