אוסטרליה  

בית רעפים חד קומתי שכונת עוני בקצה העיר.

היום יום מיוחד טקס הנרנילה מתחיל, כולי רועד מהתרגשות מסדר את המגבעת עומד מול גיגית מים מביט בהשתקפות, מה המנהיג יחשוב אם לא אראה נאה? מחזיק בנאד המים הקדושים שהקציב המנהיג, כל כך צמא לשתותם, אך אוכל רק אחרי הנרנילה אז אהיה טהור ונקי. מתיישב על המיטה מכווץ מהתרגשות בכיסופים עזים לזמן המיועד של המנהיג הקדוש להתגלותו כמשיח, כל כך רוצה לראות את זוהר העולם כשיתגלה שכולם יזכו להיטהר, יש בי איזה שהוא חשש שהמנהיג יתגלה לא תמיד אזכה לשהות בקרבתו, רוצה את חיוכו ומבטו החודר, מבטו הקורא נשמות, וקדושתו המיוחדת.

אבי נכנס ובלי מילים אני קם בראש מורכן וצועד באיטיות לבית רעפים, המנהיג בכניסה עם דלת פתוחה, הגענו ראשונים- זכות עצומה! מסתכל בעיניו והן חודרות עמוק מרגיש חשוף, מרגיש שהוא קורא את נשמתי זה נעים.

עוצם עיניי משתטח לרגליו מנשק את נעליו מרגיש את הקדושה מרגיש את העוצמות, כולי אווירת טהרה כיסופי הולכים וגדלים, כל אחד בעצמו שקוע ואני בתוכי עד שקולו הטהור נשמע בחלל ועיני נישאות נשאבות עמוק אל תוך דבריו הנעלים, אני כה קטן שואף לגבהים עצומים לפסגת הקדושה והטוהר.

בית רעפים חד קומתי

המונים במגבעות אפורות כבדות.

כולם ישובים קשובים רחש קל אינו נשמע שעות ללא הפסקה, רגלי כולם רדומות בישיבה מזרחית זקופה, עיניים לא זזות מרבם, קשובים בכובד ראש.

אני מזדחל בזחילה שקטה למקלחת, אף אחד אינו שם ליבו כולם קשובים.

פותח את החלון בדממה וקפיצה החוצה, נשימה עמוקה. אוויר צח מציף את ראותי, סחרחורת חדה מפילה אותי חזרה לרצפה.

מונית עוברת אני מנופף בידי, זמן רב לא נראתה מונית בשכונה, מוציא מכיסי כסף שהצלחתי להרים מקופסת המתנות.

בשעה שכולם שקעו בנרנילה וחשבו עם עצמם מה הם צריכים לתקן,  ישבתי ליד קופסת המתנות ושלפתי כמה שטרות, איך יכולתי שלא?! אני חייב לאכול משהו, מזה שלושה ימים של צום ומלבד המים בהם המנהיג התקלח אף אחד לא הכניס דבר לפיו, אינני מסוגל יותר!

הובטחה לכולם בננה מפירות גן עדן, איזה גם עדן ואיזה בננות חוץ מזה שזה מתוק ורך אין בזה כלום!

במוחי מתפוצצות השאלות.

שאלות שפחדתי להעלות בראשי, אט אט ככל שמתקרבים לשוק וכמות האנשים הולכת וגדלה בראשי עולות עוד ועוד שאלות ואלה אך קמצוץ מכל מה שעובר לי בראש.

המונית נעצרת ואני קופץ החוצה. עיניי נקרעות למול המוני האדם הלבושים ססגוני ואני בבגדי האפור שלי נראה כמו אחד עמודי הרחוב.

כביש סואן, כניסה לשוק. המון דוכנים משני יוצרים שביל צפוף של אנשים, המוני בני אדם כל אחד לבוש כרצונו, מדבר בשפתו ובעיקר עושה כרצונו, גברים ונשים יחדיו ללא הפרדה והפליה.

לפתע- נתקל בי אדם. כנראה לא שם לב אלי, חשב שאני אחד מעמודי הרחוב ובשעה שהוא עוד משתהה אני רואה שארנקו נפל. אני רוצה  להחזירו אך כל מוצרי הדוכנים מנצנצים בעייני, הוא ממשיך בדרכו ואני קופץ על ארנקו באושר.

ניגש אל אחד הדוכנים כל הבגדים כל כך נוצצים, בעל הדוכן מחכה לתשובתי האם אני לוקח את ההוא או את השני.

-אקח שנים. מושיט לו שטר, מושיט לי את שקית הבגדים.

אקנה גם כמה לחמים!

מידי יום שני כשכולם עם רגליהם השלובות שקועים במחשבות הזויות אני יוצא לתומי לשוק זורק לחלון חדרי את השקיות השונות ומזדחל חזרה לבית של המנהיג הפינתי עם הרעפים מתיישב ברגליים שלובות כמה דקות לפני הסיום.

במשך הימים יושב ומביט על האנשים בודק וחוקר את התנהלות החיים, כל כך שונה אך מלא בהיגיון, מלא ערכים והחלטתי שאני רוצה להיות חלק, אבל איך אני עושה זאת? מה הצעד הראשון שלי? אני לא רוצה יותר לגנוב כסף מאנשים תמימים זה נבזה בעיניי, זה נבזה דרך משקפיי החדשות בתור אדם, התיידדתי עם מוכר הספרים האמריקאי והוא הסכים לקבלי לעבודה.

לילה. אני יושב במיטתי מנשנש עוגיות ורוכן על ספר חדש שקיבלתי מהאמריקאי הנחמד.

פתאום דלת חדרי נפתחת ברעש גדול. ליבי נופל ובעודי מספיק לתחוב את העוגיות מתחת לשמיכתי, אבי עומד בפתח חדרי לבדיקת פתע. הבדיקה השגרתית הייתה כבר, הוא רואה את הספר ורץ החוצה בעצבים, אני קופא על מיטתי. הוא חוזר- אוזק את רגלי למיטה ובידיים עטופות כפפות לוקח את הספר, טריקת דלת מרעידה את מיטתי לאחר דקות ספורות אני שומע את דלת הבית נפתחת, שומע את השקט, השקט שאני כל כך שונא.

פמליה לבושת שחורים מכף רגל ועד ראש ובראשם המנהיג.

-אלימלך בוא איתי! אבי משחרר אותי מאזיקיי.

וליבי. ליבי מפרפר ליבי רועד ובמוחי מתרחשת מלחמה.

-יא טמבל מה אתה שותק לו

-אני מפחד אז סתום ת'פה

-לך על זה מה אתה נותן לו להביס אותך?

-אני לא בא איתך.

מאיפה האומץ?? עוברת במוחי השאלה בעודי יושב מול המנהיג בחדרו וכל גופי כואב, הוא יושב מולי נוגע בנקודות הרגישות בליבי חופר ונובר בפצעי נפשי, חבורות ילדותי, ומספר לי עד כמה יהיה טוב אם אשאר בין ידיו החמות והמגנות.

חודש בחדר עם מזרן וכרית בבית רעפים, ובכל רגע פנוי הוא חותך את נפשי החבולה, דמעותי נשפכות כנהרות והוא מנגבם בשמלתו מחבק ומספר עד כמה הוא המושיע שלי מכאב העבר ובו זמנית מכאיב לי נובר בפצעיי

-ילדי ראיתי שבלב כל נער מתעוררת מרדנות, אך ידעתי מה תפסידו בעת מרדנותכם, וכמה הבלי העולם יגרו אתכם, הייתי חייב לעשות משהו עם נבואתי וזו הייתה ברירתי: להחזיק בפצע כואב, רק אז תוכלו להקשיב למילותיי ולא להבלי העולם הזה, כל ילד בקהילה שלנו כמו יהלום, על כל צעד שלכם אנו שומרים אתם אוצרותינו וכשתגדלו אז אוכל לגלות את עצמי כמשיח. ולמען כל זאת אצטרך אתכם הדור הצעיר, אצטרך את כאבכם ואת הכל אני עושה למענכם, לא למעני ולא למען אף אחד אחר, אני יודע שזה כואב ובלתי נסלח אבל מהמקום בו זה הגיע וכאב אפשר להתרפא, אני איתך בתקופה הקשה שלך וזהו תהליך ארוך. מה לך ולמה שיש שם בחוץ? אני מבין את כאבך האיום מהפגיעה העצומה שחווית בעודך ילד קט, מהרגעים האיומים בו חווית חוסר אונים מוחלט, אך ילדי אל תיתן לכאבים אלה למנוע ממך גם עדן מוחלט, אני כאן אהיה מפלט לכאביך, מה לך ולבחוץ רק שטויות והבלים הם מוכרים שם, הישאר אצלי נער צעיר, אהיה מפלטך בכל רגעיך הקשים.

ואני? אני יודע עד כמה דבריו שיקרים אך הזיכרונות הכואבים מחלישים אותי, חזקים הם מכל והוא הופך אותי לבנו ובשעה שאני אצלו אני יודע: הוא ניצח במלחמה, הוא מחזיק בנקודה כה רגישה, הוא חכם לדעת להחזיק בי כך, אני צריך לעשות משהו אך אין ביכולתי, נפשי חלשה מולו, ליבי קרוע לגזרים והכרית סחוטה לילות כימים בנוזל מלוח כאבים.

מזה חודש ימים שלא יצאתי החוצה.

מסתכל לשמיים, לעננים הלבנים ונזכר בימים כל כך יפים, של שיחרור וחופש ונמלט בבכי לתוך כריתי בוכה שעה, שעתיים ואינני יודע עוד כמה, נרדמתי בשלולית של דמעות של כאבים נוראים פצעים מוגלתיים בנפשי המוכה.

אני מתעורר והנה הירח מנפנף לי לשלום מבעד לחלון. רק הוא שם ואני מרגיש קרוב אליו מרגיש מחובר אני יודע הוא אף פעם לא יפגע בי והוא תמיד יהיה שם בשבילי ואני מבקש ממנו- ירח תנחמני! והוא מספר לי סיפור:

יום בהיר אחד פנתה אלי השמש:

ירח לבנבן וצח כשלג הסבר לי מדוע ובעיקר איך, איך לא התייאשת? איך לא הרמת את ידיך הנעלמות? הרי אי אפשר לתת משהו מבלי לקבל חזרה! אי אפשר להתרוקן מבלי להתמלא! אי אפשר לפעול מבלי לראות תוצאות!

ועניתי לה, ועוד איך עניתי לה!

שמש יקרה, הנה התשובה הראשונה לשאלתך החכמה:

אין דבר כזה אי אפשר יש דבר כזה לא רוצה.

והתשובה השניה היא:

בטח את חושבת שהסתכלתי על השמיים הצבועים כחול כהה ואמרתי: אין לעבודתי תוצאה אך לא, את טועה.

אמרתי לעצמי: מה היו עושים עוברי האורח בלעדי? כיצד היו מזהים אחד את השני או מרכיבים אוהלים?

יום אחר בא אלי כוכב אחד ואמר לי:

ירח, אתה כל כך קטן, כל כך לא עושה את העבודה, למה אתה מעריך את עצמך? עניתי לו את התשובה שעניתי לשמש, אך הוא אינו היה מרוצה הלך ולא שמעתי ממנו, לאחר זמן מה חזר הכוכב והפעם לא לבד, הוא חזר עם כל העם והם פונים אלי בצרחות מזלזלות חוזרים על טענתו של אותו כוכב.

התחבטתי עם עצמי מה אעשה כעת? התחבטתי והתחבטתי ומיום ליום קטנתי וקטנתי עד שנעלמתי.

אך לפתע אני שומע קריאות:

ירח חזור הנה, חזור, היכן אתה מתחבא? אנו חוזרים מטענתנו אתה חשוב ובלעדיך כלום.

ובליבי קמה החלטה אזכיר להם כל חודש שהם צריכים אותי, אזכיר להם להעריך אותי למרות שיש יותר ממני.

-ילדי אתה לא אני ואם תמשיך להיות שבר כלי את אף אחד זה לא יעניין אני נותן לך את כוחי, קדימה קטן רוץ וברח!

צועד וצועד וכתפי אט אט מזדקפות, הליכתי מתייצבת ופתאום אני מרגיש את זה בכל איברי וכולם בדעה אחת נחושה ואיתנה: אני הולך, הולך ולא חוזר!

ובזריחה צעירה, בגווני סגול כתום, אני מגיע לעיר הגדולה ובמוחי תוכנית פשוטה וארוכה שבסיכומה אני אגיע למקום בו אמצא שלווה.

מפשיל את שרוולי המלאכה מרובה.

ובסופו של יום עם תיק על גבי מצויד באוכל שתייה בגדים וכסף, יושב ברכבת בדרכי לעיר בירה, לקהילה היהודית הגדולה, שם אשאל ואברר כיצד אפשר להגיע לישראל.

ובעודי שקוע בספר ללימוד עברית מצטלצל באוזני שם העיר הבירה.

מונית צהובה עוצרת ליד שפת המדרכה.

-לאן אדוני הצעיר?

-מלון זול ליד על שפת הים.

קראתי אודות היהודים המקוריים, למדתי מאיפה הגיעו כל מיני מנהגים מוזרים שהיו נוכחים בכת שבה חייתי, אני יודע שאני חלק מהיהודים, ברור לי ומובן שלא כולם כך כמו בכת, שמעתי על ישראל וצפיתי בסרטים, שם כל אחד עושה כרצונו, שם אני רוצה לחיות.

חודשיים ימים גר בדירה ועובד בשוק חוסך כסף לטוס ארצה.

שוכב במיטתי ובכל ליבי אני יודע יחד עם רצוני העז להגיע לארץ ישראל שם אוכל להיות אני ולמצוא חברים, שם אוכל לגדול כמו שארצה, בלי להיות שונה או סגור בבית רעפים עם מנהיג ראש כת הכופה עצמו על כולם ומשכנע אותם שזה מרצונם.

אבל יש בי עוד רצון גם הוא עז, חזק, אני חייב לנקום את נקמתי, נקמת דמי השפוך.

שני רצונות נלחמים נקרעים וקורעים, ימים כלילות ולילות כימים.

עומד על חוף הים עם רגלים יחפות, נקרע בלבטים, פעם ליבי לפה וראשי הנה ופעם ראשי לשם וליבי הנה ואני כמו גומי, נמתח בין שתי רצונותיי העזים החזקים.

גלים נמוכים ורכים שוטפים את רגלי פנימה אל תוך תוכו של הים הגדול.

צף על גבי נותן לגלים לשחק בי מסירות ועיניי עצומות נותנות הרף למחשבות לטבוע עמוקות והנה גל גבוה זורק אותי בעדינות מפתיעה אל החול החמים ואני שטוף החלטה אחת:

אמצא את הסימן שלי לדעת ולהבין מה עלי לעשות.

-תיזהר ילד אל תעשה משהו שאתה לא מסוגל לעשות. אני שומע קריאה מנערה צעירה שלידי.

אני מסתכל עליה, אל עיניה העמוקות ירוקות היא דיברה עברית הרגע, היא נתנה לי שתי תשובות תואמות לשאלה אחת!

-איך ידעת שאני מדבר עברית?

-הספר שלך. היא מצביע על ערימת בגדי המונחת לא רחוק.

-הי נעים מאוד אני אלי.

-אני דורית.

-למה את כאן לבדך?

-אני מטיילת.

-רוצה לשמוע משהו שהדהים אותי?

התלבטתי ביני לבין עצמי כבר במשך המון זמן, אם לטוס ארצה ולפתוח חיים חדשים, או להילחם כאן על משהו שאין ביכולותי להילחם עליו, ואת ענית לי שתי תשובות תואמות לשאלה אחת.

-העברית.

אל תעשה משהו שאתה לא מסוגל לעשותו.

היא מחייכת, עיניה הקורנות חודרות הישר לליבי.

-תרצה להצטרף לטיול ולטוס איתי ארצה?

-יותר מרוצה! קופץ לבגדי מושך את ידה, ורץ ריצה קלילה לבית השוכן לא רחוק מהחוף.

יום למחרת, תשע בבוקר, בדרך למקום שדורית ממש חולמת להגיע אליו. אני כבר עם דרכון ביד ואישור עליה.

השמש מלטפת את פני, כולי אושר והיא מפעילה לי מנגינות ברמקול קטן. הרוח נשברת על פני מלטפת באושר נעים.

מטפסים על ההר ההוא, שטים בנהר אחר, מאושר שהעבר הפך מהווה לעתיד.

על הטרקטורון הקטן במושב האחורי דורית מביטה בי, עיניה העמוקות עדיין שואבות אותי כמו במבטה הראשון, צחוק קליל מהדהד בין ההרים העצומים, ונחרט בי עמוקות. אני מרצין ומושיט את ידי לידה.

-דורית, רציתי לומר לך, נחרטת בליבי, עיניך כמו ים של רוגע ולהיות איתך זה כמו לשכב על ענן קסום ולבן.

אני מתנער מעיניה, ופניה אדומות סמוקות.

מסתכל עמוק עמוק, ומשהו שם נפתח, ואת עיניה מציף נהר של רגשות.

ובמטוס, כשהיא נרדמת על כתפי, אני מרגיש את האושר נוגע בליבי, מרגיש בסוף העולם. מרגיש שמפה חדל סבל וייסורים, התחלה של חיים חדשים.

שנה לאחר מכן, בבית קטן בצפון הגולן, תה עם דורית בגינה.

-רוצה לצאת מחר לכנרת? אני אבוא לשם מהעבודה תבואי בערך לקראת השקיעה.

-ברור שאני רוצה.

אני יודע שהיא כל כך רוצה ואני כל כך רוצה, כבר חודש אני מתכנן רק אני והיא, אינטימי, מול השקיעה.

אני רואה אותה, ניגש, יורד על ברכי.

-"התנשאי לי?" היא מסתובבת. אני רואה את פניה. ודמעות התרגשות פורחות מעינינו

-כןןןןןן היא מושיטה ידה. מחבק אותה והיא מחבקת. השמש שוקעת, ואנחנו שוקעים בכיסופים לקולם של הגלים השקטים.

עד כמה אהבת את הסיפור/ שיר ?
7 תגובות
  1. ירוס הגב

    אלופה פשוט מדהים מוכשרת רותקתי ממש אהבתי את הסיפור שהירח מספר לשמש את פשוט מדהימההההה

    דרג
  2. שירה עציון הגב

    כותבת בחסד. עולם עשיר ומופלא. תגיע רחוק…

    דרג
  3. אפרת הגב

    וואווו כל הכבוד

    דרג
  4. דיקלה אטיאס הגב

    סיפור מטלטל ומעורר מחשבה על דברים שלרוב לא מדברים עליהם אך הם קיימים בכל חברה ויכולים לקרות לכל אחד. שפה עשירה וקולחת. מומלץ ביותר!

    דרג
השארת תגובה

אולי יעניין אותך גם:

גלילה לראש העמוד
דילוג לתוכן