כשהיינו ליד המתקנים שמעתי דיבורים ליד עצי החרובים הגדולים שבצד השני של המגרש, הסתובבתי כדי לראות מי זה אבל לא ראיתי אף אחד. לא ויתרתי כי ידעתי ששמעתי משהו אז הסתכלתי יותר טוב ואז שמתי לב לחלק עליון של גוף מציץ מתוך העץ הגדול. דפקתי לשני חברי מרפק בצלעות והצבעתי על העץ, הם לא הבינו מה אני רוצה  אז אמרתי להם "תסתכלו יותר חזק" הם הסתכלו אבל לא ראו כלום אבל כשהם התאמצו יותר הם גם ראו את האיש. סימנתי להם לבוא אחרי, רצנו בשקט מאחורי הסל, ואז מאחורי העצים וכך המשכנו לרוץ ולהסתתר מאחורי דברים, עד שהיינו ממש קרובים לעץ שבו ראינו את האיש.

לעץ שלנו היו יותר ענפים ועלים אז היינו מוסתרים היטב. הסתכלתי על האיש בין העלים וראיתי שזה לא רק איש אחד, זו הייתה חבורה שלמה של אנשים לבושים שחור ועוטים מסכות!

האנשים בשחור היו באמצע ישיבה חשובה, אז ניצלתי את זה והקשבתי לכל מילה שהם אומרים בזמן שחבריי עומדים על המשמר כדי שאף אחד לא יגלה אותנו. האנשים השחורים דיברו על נושאים לא מעניינים כשלפתע אחד מהם אמר:" מסתובבים פה כמה ילדים שיכולים לגלות אותנו ונראה לי שכדאי שנעשה להם מה שעשינו לילדה שהייתה פה מקודם"… נבהלתי!  מי זאת הילדה הזאת? מה הם עשו לה? אולי זאת אחותי? אולי הם חטפו אותה? רצו לי בערך 100 שאלות בראש, אמרתי לחבריי את מה ששמעתי וגם הם נבהלו מאוד אבל לא רק ממה שהאנשים אמרו, הם גם נבהלו מזה שהשיעור כבר התחיל ואם לא נגיע בקרוב, יענישו אותנו. אבל זה הדבר שהכי פחות הדאיג אותי. המשכתי להקשיב לשיחתם "טוב לא משנה עכשיו הילדים האלה, חשוב מה אנחנו עושים הלילה, שלב אחד אנחנו רוצחים את מנהלת בית הספר, שלב שני גונבים את כל הכסף! כולם זוכרים את זה?" כולם הנהנו, ואני לא האמנתי למה ששמעתי, גם חוטפים, גם גנבים וגם רוצחים!!! הסתובבתי אל חבריי כדי להגיד להם את מה ששמעתי, אבל הם כבר לא היו שם!!!

כבר עברו עשרים דקות מאז שהתחיל השיעור, אז חשבתי שהם הלכו כדי לא לקבל עונש, אבל הם לא אמרו לי שום דבר ואז עלה בדעתי רעיון שממש קיוויתי שלא יהיה נכון- אולי החבורה חטפו אותם… עכשיו באמת נכנסתי לפאניקה!! לא ידעתי מה לעשות ואיפה להתחיל לחפש אותם. הסתובבתי בחזרה לעץ של החוטפים וראיתי ששלושה מתוך החבורה לא שם! עכשיו הייתי הרבה יותר לחוץ כי זאת עוד  הוכחה שהם באמת חטפו את חברי!

הסתובבתי במעגלים בין גזעי העץ וחשבתי מה לעשות. הייתי חייב לשירותים, אז הלכתי לשירותים הנטושים במסדרון שקרוב לחצר. כשיצאתי שמתי לב שמרצפת אחת חסרה ברצפה אבל לא היה לי זמן לחקור את זה כי הייתי חייב למצוא את חברי!! חזרתי לעץ וראיתי שהחבורה כבר לא שם. אני לא יודע למה, אבל קפצתי על ההזדמנות, טיפסתי על אחד הענפים שממנו אפשר לראות את עץ החרובים השני וראיתי שבאמצע יש מרצפת שנראתה  מאוד מוכרת. זאת הייתה המרצפת מהשירותים! קפצתי מהענף שישבתי עליו, הרמתי את המרצפת והייתי בשוק! במקום לראות אדמה ראיתי מנהרה!!

בלי לחשוב פעמיים קפצתי למנהרה והתחלתי לזחול. במנהרה ראיתי כל מיני עצמות וגולגולות. זה היה מפחיד אבל גם מגניב. המשכתי לזחול עד שהגעתי למערה גדולה שממנה יצאו עוד 5 מנהרות. התלבטתי לאיזו מנהרה להיכנס, ואז שמתי לב שמול המנהרה האמצעית יש שלט שכתוב עליו משהו בכתב סודות. חיפשתי אם יש על הקירות או על הרצפה משהו שיכול לעזור לי לפענח את זה, ואז ראיתי בפינה של החדר על הקיר את "האלף בית" ומעל כל אות סימנים שחלקם זהים לאלה שעל השלט. לאט לאט בדקתי אות אות ובסוף מה שהיה כתוב זה: "חדר האוצרות". לא הבנתי מה זה אומר אבל רציתי להיכנס למנהרה. לפני שהספקתי שמעתי מהמנהרה השמאלית בכי של ילדה קטנה! שמתי לב שמעל המנהרה שמימין לאמצעית יש ציור של גולגולת. לא ידעתי מה לעשות ולאיזו מנהרה להיכנס ואז שמעתי צחוק מפחיד ודיבורים מהמנהרה הימנית ביותר. החלטתי שאני נכנס לחפש את הילדה. המנהרה הזאת היתה  הרבה יותר קשה לתיפוס כי היא היתה בעליה והדרך הייתה מאוד צרה. לא הבנתי איך איש מבוגר יכול לעבור פה כשאני בקושי מצליח כילד ממוצע בכיתה ד! טיפסתי וטיפסתי כשראשי רכון כלפי מטה ופתאום נתקעתי באבן, הרמתי את הראש, וראיתי מולי אבן גדולה ועגולה, גם שמתי לב שפה יכולתי לעמוד. במרכז האבן הגדולה הייתה טביעת יד בצבע אדום שנראתה כאילו היא צבועה בדם ומסביב לאבן הגדולה היו המון אבנים קטנות. נשענתי על האבן כדי לחשוב מה לעשות ובטעות לחצתי על אחת האבנים הקטנות. באותו רגע האבן הגדולה הסתובבה והתחילה לדחוף אותי לצד השני! מאחורי שמעתי את האבן מתחככת עם הקיר וננעלת. הכל נהיה חשוך ולא ראיתי כלום. לא ידעתי מה לעשות, להתקדם לחזור ולנסות לדחוף את האבן הגדולה, אבל לפני שהספקתי אפילו להתלבט, שמעתי קול מפחיד אומר: "מי אתה ואיך הגעתה לפה?" לא ראיתי כלום ולא הבנתי איך האיש שדיבר רואה אותי, אבל החלטתי לקחת את הסיכון ולנסות לברוח כי אולי האיש לא יכול לראות אותי. התחלתי לזחול על הרצפה בשקט בשקט. אני לא יודע איך, אבל הוא כנראה ראה אותי כי שמעתי מאחורי "לאן אתה חושב שאתה הולך?" קפאתי במקום, שמעתי צעדים מתקרבים. ניסיתי לא לזוז  ולא לעשות רעש כדי שלא ידע איפה אני, אבל נשמותי היו כבדות ושמעו אותם. הצעדים התקרבו, ואז הרימה אותי מהחולצה יד גדולה. התרוממתי באוויר והאיש התחיל ללכת. לא היה לי מושג לאן הוא לוקח אותי ופחדתי נורא, אבל ניסיתי לא להראות את זה כי עכשיו כשהוא יכול לראות אותי, ויראה שאני מפחד, יהיה לו הרבה יותר כוח כלפי. נשארתי עם אותה הבעת פנים- פרצוף אמיץ כאילו אני לא מפחד בכלל. אחרי דרך ארוכה האיש הפיל אותי כך שהראש שלי פגע באדמה בחזקה ואיבדתי את ההכרה.

התעוררתי, הסתכלתי סביבי וראיתי שאני במערה, בקירות המערה היו פנסים חלשים ושמחתי שעכשיו יכולתי לראות. רציתי לקום אבל לא הצלחתי. הסתובבתי כדי לראות מה מונע ממני לקום וראיתי שידי קשורות לעמוד, הייתי חסר אונים. הייתי שקוע במחשבות כשפתאום שמעתי בכי של הילדה. הסתובבתי וראיתי עוד עמוד  ואליו הייתה קשורה ילדה עם שתי קוקיות שחורות וארוכות, ראשה היה רכון כלפי מטה והיא פחדה.

היא הרגישה שאני מסתכל עליה כי היא הסתובבה. פניה היו אדומות ומעיניה זלגו דמעות. רציתי לדעת איך היא הגיעה לכאן אז ניסיתי לפתח שיחה, "איך קוראים לך?" שאלתי "מיכל". "באיזה כיתה את?" "כיתה אלף". "ואיך הגעת לפה?" שאלתי אותה, מיכל התחילה לספר "אני שיחקתי עם החברות שלי מחבואים והלכתי לחפש אותם בחצר ואז שמעתי דיבורים של גברים מהעצים אז הלכתי בשקט לכיוון של העצים. עוד צעד אחד והייתי מגיעה לעצים אבל לפני שהספקתי יד עם כפפת עור חסמה לי את הפה ויד אחרת תפסה לי את שתי הידיים מאחורי הגב. ניסיתי להשתחרר אבל אחיזתו של האיש הייתה חזקה מידי ולא הצלחתי, ואז הובילו אותי דרך מנהרה גדולה והכריחו אותי לזחול בלי לעצור, כשהגעתי הכניסו אותי לפה וקשרו אותי". "טוב אל תדאגי אנחנו נמצא דרך לצאת מפה! יש פה עוד אנשים?" שאלתי אותה. היא חשבה רגע ואז הצביעה לצד, הסתכלתי לאותו כיוון וראיתי את חברי! כל כך שמחתי שרציתי לחבק אותם אבל נזכרתי שאני קשור וגם הם היו קשורים. רציתי לצאת מהמקום הזה כבר, אבל לא ידעתי איך, ואז נזכרתי בספר שקראתי שמלמד קסמים,  ולימדו שם איך להשתחרר מחבלים ומנעולים. את הטריק הזה אני שיננתי כי ידעתי שבתור סוכן אפשר להיקלע למצבים כאלה. אז לפי מה שזכרתי אמרתי לחבריי מה לעשות, עד שהם הצליחו להשתחרר ואז הם שיחררו אותי. אחרי שהשתחררנו התחלנו לתכנן תוכנית בריחה: דניאל יתחיל לצעוק בקול בזמן שאני, שחר ומיכל מתחבאים. בגלל הצעקות של דניאל אחד מהגברים יגיע ואז בזמן שיברר עם דניאל על מה היו הצעקות (דניאל יגיד שהוא ראה עטלף) אנחנו נתגנב מאחוריו ונצא מהמערה וכשהאיש ילך, נפתח לדניאל את הדלת.

התוכנית עברה בהצלחה אבל לא בדיוק כמו שתכננו, בגלל שהאיש זכר שהיו עוד ילדים במערה ושכולנו היינו קשורים, אבל דניאל הצליח לשכנע אותו שהוא טועה, וגם לא היה לנו מקום להתחבא אבל למזלנו האיש לא הסתכל לכיוננו. התחלנו לזחול בתוך המנהרות כשאני ראשון. אחרי זמן רב שזחלנו ולא הגענו לשום מקום, הגענו לפתח, הוצאתי את הראש כדי לראות איפה אנחנו ולא האמנתי למראה עיני, חשבתי שאני חולם! בתוך החדר היו ערמות על גבי ערמות של כסף, זהב, שטרות ותכשיטים. יצאתי מהפתח ונכנסתי לחדר כדי לתת לחבריי לראות את החדר וכל אחד מהם בתורו היה מופתע יותר מהשני. כשכולנו היינו בחדר, התייעצנו מה לעשות. רצינו לצלם ולהראות למשטרה אבל לאף אחד מאתנו לא היה טלפון. לבסוף, הסכמנו שנחזור אחורה ונפנה באחת הפניות שראינו בדרך. הגענו לפניה ונכנסנו למנהרה שהייתה גדולה ופחות ארוכה, כי אחרי כמה דקות הגענו לעוד פתח. הרמתי את ראשי כדי לראות מה יש בחדר הזה ולפני שאפילו ראיתי מה היה שם תקף אותי הריח הכי מסריח שהרחתי בחיי! ירדתי בחזרה מהר, לקחתי נשימה עמוקה, סתמתי את האף ועליתי בחזרה. בהתחלה לא הבנתי מה אני רואה כי כל מה שראיתי היו אבנים מוזרות ושלוליות. ואז הבנתי, אלה שירותים! במהירות ירדתי ואמרתי לחבריי שלא כדאי להם לעלות לשם כי זה בית שימוש. מהר הלכנו עוד אחורה ופנינו בפניה אחרת, כך המשכנו, וכל פעם הגענו לחדר אחר. בהתחלה ראינו חדר הלבשה בו היו חליפות שחורות תלויות על קולבים, אחר כך הגענו לחדר עם מזרונים, כריות ושמיכות והיו כל מיני חדרים נוספים. לא האמנתי שכל זה מתחת לבית הספר. אחרי זמן רב  שזחלנו בין חדרים, עדיין לא מצאנו את הפתח שמוביל לבית ספר וכולנו כבר היינו מאוד עייפים. עצרנו רגע ונחנו, אבל תמיד ברגע שעוצרים האנשים הרעים מגיעים- וזה בדיוק מה שקרה. התיישבנו ואחרי שלוש שניות שמענו: "תהיתי לאן נעלמו הילדים שקשרנו" כולנו הסתובבנו וראינו שלושה אנשים לבושים בשחור. התחלנו לזחול במהירות, למזלנו המנהרה שהייתה לפנינו הייתה צרה, אז לגברים היה יותר קשה והם היו פחות מהירים מאתנו. זחלנו הכי מהר שיכולנו אבל פתאום הגענו לפיצול ולא ידענו לאיזה צד ללכת והאנשים השחורים התקרבו אלינו.  אני ודניאל הלכנו שמאלה ושחר ומיכל הלכו ימינה.

אחרי זמן רב- הגענו לפתח, משהו חסם אותו אז הרמתי אותו והוצאתי את הראש ובפעם הראשונה אחרי הרבה זמן, האוויר ששאפתי היה נקי! סוף סוף הגענו למעל האדמה, וסוף סוף הגענו לבית ספר. אבל מיכל ושחר לא הגיעו עדיין. אמרתי לדניאל שיישאר ליד הפתח למקרה שהם יגיעו ואני בדקתי מה הייתה השעה. השעה הייתה שמונה בערב!! רציתי מאוד ללכת להציל את שחר ומיכל אבל רציתי גם לדעת איך לחזור לפה בלי להסתבך. החלטנו שנאסוף אבנים בהירות כדי שנבדיל ביניהן לבין שאר האבנים שהיו בתוך המנהרות. כשגמרנו חזרנו לבור והתחלנו לזחול ואחרי כל כמה צעדים שמנו אבן. סוף סוף הגענו שוב  לחדר שיוצאות ממנו 5 המנהרות. הקשבנו טוב כי כל צליל יכול לעזור לנו, ואז שמענו ילדים צועקים ומבוגר צוחק. רצנו מהר למנהרה ממנה הגיעו הצעקות ונזכרתי שזאת המנהרה עם הציור של הגולגולת! רצו לי סרטים בראש- אולי הולכים להרוג את מיכל ושחר! אולי יזרקו אותם למדורה! ספרתי לדניאל על הגולגולת ופתאום הוא היה הרבה יותר מודאג. זחלנו במלוא המהירות תוך כדי זריקת האבנים. הגענו לחדר וראינו את מיכל ושחר קשורים ואיש לבוש בשחור וגבו מופנה אלינו. אני ודניאל הסתכלנו אחד על השני, הנהנו, ורצנו אליהם. התחלנו לשחרר אותם אבל האיש השחור הסתובב וראה אותנו. הייתה שניה של שקט שכולנו בהינו בו והוא בהה בנו והוציא מכשיר קשר. שחררנו את שחר ומיכל במהירות והתחלנו לרוץ בעקבות האבנים שהשארנו. באמצע הדרך נפל לי היומן שאני כותב בו ברגע זה אבל לא היה לי זמן להרים אותו כי עשרה גברים רדפו אחרינו.

אחרי שהפלתי את היומן אחד האנשים שרדפו אחרינו כנראה ראה אותו  וכתב לי שם מכתב:

שלום לך ילד מעצבן!

אני כותב לך ולחברים שלך פה כדי להגיד לכם שאנחנו נתפוס אותך ואת חבריך! ואתם תשלמו על כל הנזק שגרמתם!

ראו הוזהרתם,

חופרי המנהרות השחורים!

בזכותנו הכניסו את האנשים השחורים לכלא. כמה ימים לאחר הסיפור אני וחבריי היינו בתחנת משטרה וחיכינו. לא ידענו למה, פשוט ביקשו מאתנו להגיע לשם. בזמן שחיכינו נעמד מולנו שוטר, חשבנו שהוא יגיד לנו למה רצו שנבוא אבל במקום הוא הושיט לי משהו. זה היה היומן שלי. הוא עזב ושוטר אחר נעמד מולי ושאל אם אני יכול לבוא איתו ולדבר בפרטיות.

אוקי, אני יודע שעצרתי ברגע מותח אבל לפני שאספר לכם מה קרה, אני צריך לספר לכם מה קרה לפני כן.

אחרי שהפלתי את היומן רציתי להרים אותו אבל לא יכולתי כי רדפו אחרינו. המשכנו לרוץ במהירות עד שהגענו לבית הספר. שם התקשרנו מהר למשטרה. בהתחלה הם חשבו שאנחנו משקרים להם אבל בסוף הם האמינו ואמרו שהם מגיעים. עברו כמה דקות והמשטרה עדיין לא הגיעה, והתחלנו לשמוע צעקות מהמנהרה. פחדנו שהם יתפסו אותנו ושהשוטרים שיקרו ושהם לא באמת מתכוונים להגיע. רק דיברנו וכבר שמענו סירנות, השוטרים יצאו בריצה מהניידות ועמדו מסביב לפתח המנהרה כשבידיהם רובים ו20 זוגות של אזיקים.

עד כמה אהבת את הסיפור/ שיר ?
השארת תגובה

אולי יעניין אותך גם:

גלילה לראש העמוד
דילוג לתוכן