סדינים לבנים וריח של כלום ואגרטל על אדן החלון

סדינים לבנים וריח של כלום ואגרטל על אדן החלון

 

הווילון הלבן התנופף ברוח הקרירה וגרם לגבותיו של הקשיש להצטמרר. היא הייתה שקטה כמעט לגמרי, אבל אם הקשבתם טוב, ממש ממש טוב, יכולתם לשמוע אותה שורקת מנגינה עליזה, ואם הקשבתם אפילו טוב יותר, יכולתם גם לשים לב לעלי העצים החומים והמקומטים שהצטרפו אליה בשירה תוך כדי שנשרו ממקומם והותירו את העץ הצוחק עירום. המנגינה הייתה כל כך מדבקת עד ששיחי הפרחים בפינת הרחוב ניגנו בצהלה וגיל. חרצית אחת נשפה בחליל וורד אדום פרט על נבל מרטיט לבבות ופירות האוכמנית הכחולים צלצלו במשולש. הקשיש בעל הזקן הלבן, ששכב במיטה הלבנה והביט בווילונות הלבנים, חייך אל מול מזמור הטבע. צחוק קצר וחלוד נפלט מפיו, אך לפרחים ולעצים ולרוח הוא נשמע כמו תינוק שאך נולד ובפעם הראשונה עלה החיוך על פניו והצחוק חתם קבע על שפתיו. צחוק כזה עשיר ומאיר ויפייפה. צחוק שגרם לשמש לזרוח ולציפורים לצייץ ולחיים להמשיך במסלולם.

קול צעדים גרם לתזמורת הטבע להשתתק. תזמורת שכזו, חשב לעצמו הקשיש בעל צחוק התינוק המלא חלודה מן השנים שעברו והחלו. תזמורת שכזו, תזמורת הטבע שלו, בורחת לשמע צעדים של בן תמותה חלף ובא ועובר ומתחיל ונגמר. הוא הניד מעט את ראשו בחוסר אמון וחיוכו התרחב.

הוא לא כעס על האדם שהלך שם בחוץ והשתיק את חבריו הדוממים ומלאי החיים, כי חולף ובא ועובר ככל שיהיה, עם אדם ניתן לדבר. ויצור שיכול לדבר הינו מלא חיים וגדוש ומדהים פי כמה וכמה מתזמורת העצים והפרחים שלו. בלי להעליב, כמובן.

הדלת נפתחה ואותו האדם החביב, משתיק הטבע, נכנס אל החדר. הזקן הפנה אליו את חיוכו המאיר בברכת שלום. הוא שתק, כיוון שלא היה לו מה להגיד, והחזיר את מבטו אל כיוון הרוח ששקטה בנתיים. הצעדים התמשכו ונשמע קול של משהו, או מספר דברים, נשלפים מאריזת ניילון צורמנית ומציקה שטשטשה לרגע את העולם וגרמה לראש להסתחרר. ואז הרעש הפסיק, והעולם התחדד שוב, וידיים עדינות סדרו את תכולת החבילה בתוך אגרטל ירוק וכחול וצהוב בוהק כמו הים הרוקד בשעות הצהריים הלוהטות.

“הבאתי פרחים חדשים” קול נשי בהיר ליטף את השקט ששרר עד כה בין השניים “כדי לרענן את החדר, אתה יודע, שיריח טוב יותר”.

חיוכו של האיש התרחב, והאישה  הייתה בטוחה, בתשעים ושמונה אחוז, ואולי גם בשלושים וחמישה מאיות אחוז, בנוסף, שהאיש אינו שם לב כי חיוכו מתרחב מדי ועלול לגלוש מפניו אל רצפת החדר. היא השיבה לו בחיוך משלה, על אף שלא יכל לראותו.

“אוי ולרי, זמרתם של הפרחים נפלאה ואני בטוח שהם יהוו תוספת מרשימה לתזמורת הטבע של הרוח, אך אני חושש כי הם לא יעזרו הרבה בעניין הריח. בית המעבר הזה, לצערי, נידון להריח כמו כלום ושום דבר לנצח נצחים”.

האישה ששמה ולרי גלגלה את עיניה בשעשוע. תזמורת הטבע של הרוח. ריח הכלום ושום הדבר… היא תמיד חששה כי יש פגם כלשהו במוחו של המטופל שלה. חששה מכך מהיום שבו הגיע לבית החולים על אלונקה לאחר שהתעלף והתעקש לקרוא למקום “בית מעבר”.   למען האמת, למרות חששה זה שעדיין צץ מפעם לפעם, התרגלה אחות אל מוזרויותיו של הקשיש, ודווקא החלה להנות מהן. הן הצליחו להעלות חיוך על פניה בכל פעם מחדש. גם ביום הגרוע ביותר, וגם כשהחיים הרגישו יותר כמו עול מאשר ברכה. אט אט היא החלה לחשוד כי הוא איננו משוגע, אלה פשוט מסתכל על העולם בצורה אחרת.

“טוב, לפחות הפרחים יועילו לתזמורת אם לא לריח”.

“אחח ולרי ולרי, את יפה היום. יפה כמו הפרחים שהבאת”.

ולרי גלגלה את עיניה בפעם השניה מאז שנכנסה לחדר וסדרה את הכרים התפוחים למראשותיו של האיש.

“תודה רבה לך ג’יימס, אבל המחמאה הייתה גדולה יותר אילו יכולת לראות אותו בעיניך”.

“אני לא צריך לראות בשביל לדעת שדבר מה הוא יפה” הוא נופף ביד בביטול.

היא צחקה, וחיוכו של הזקן נעשה מסופק. “אם אתה אומר” היא נגשה אל דלת חדרו “אני הולכת עכשיו, ג’יימס, נסה לתפוס תנומה. יש עוד זמן רב עד שעות הביקור ואני בטוחה שהתזמורת הזו שלך לא תוכל לנגן לנצח”. היא סגרה את הדלת, וצעדיה האנושיים התרחקו עד שנעלמו לחלוטין.

“אתם יכולים לחזור עכשיו, ידידיי” פנה הקשיש אל הרוח והעצים והפרחים. הם לא הגיבו. הם אף פעם לא מגיבים. הוא לא ידע אם הם לא שומעים אותו, אם הם מתעלמים, או שסתם התעייפו פיותיהם הקטנים מלשיר ולנגן עבורו. כך או כך, הוא המתין בדממה. נותן לשקט לעטוף אותו ולגרור אותו מטה. מטה מטה מטה. רחוק אל המקום בו כולם היו שווים, בו כולם יכלו לחלום ולדמיין ולדבר עם בעלי חיים וצמחים. עפעפיו נעו בדממה, נסגרים ונפתחים, כאילו אינם בטוחים אם רוצים לרדת למטה, או להשאר כאן, איפה שהשמש הצליחה לחמם והפרחים הצליחו לצמוח והיה אפשר לדבר עם אנשים אמיתיים בעלי רגשות אמיתיים. בסופו של דבר, המטה ניצח. עיניו של הקשיש נעצמו והוא נסחף רחוק. רחוק, או אולי קרוב.

  * * *

השמש מחייכת, הציפורים מצייצות, העולם שרוי בבלגן אחד גדול. העיניים של הילדון נפקחו מעצמן. נפקחו. הוא חייך לעצמו, מעט כמו כסיל, הרבה כמו תינוק. רק שהוא לא היה תינוק. המממ. נפקחו נפקחו נפקחו נפקחו. רגליים הולכות, פה מדבר, אוזניים מקשיבות, עיניים נפקחות. הוא פרץ בצחוק. לא, זה לא היה מצחיק. או שכן? לא ברור. המוח שלו, של הילדון, עשה לפעמים דברים מוזרים כמו לצחוק מהמילה נפקחו. נפקחו נפקחו נפקחו. הוא פיהק. מעניין מי המציא את זה. את השמות של הדברים. למה צפרדע מקרקרת וכבשה פועה ועכבר מצייץ? ולמה אדום הוא אדום וכחול הוא כחול ולבן הוא הכל ביחד ושחור הוא לא כלום?

הוא קם מהמיטה בתנופה והחל לזמרר לעצמו שיר. שיר עם מילים ומנגינה. הוא צחקק והביט סביב. חדר יפה. הרבה פרחים וציורים והמון המון דפים. דפים גדולים ודפים קטנים ושמנים ורזים ומלאים וריקים. ועפרונות. היה עיפרון אחד שחור כמו הריק על הרצפה, ועל המדף הגדול המלא פסלונים של חיות ניצב לו אחד אדום, ועיפרון עופרת רגיל ישב על שולחן הכתיבה, העפרון היחיד שניצב במקומו האמיתי. לדעת הילד, עפרון העופרת נראה גלמוד ובודד. הוא ליטף אותו בקצה אצבעו בתנועה מנחמת. למה אתה עצוב עיפרון שלי? 

והעיפרון השיב. הוא סיפר לו לילד, למה הוא עצוב. הוא רגיל, וכולם מיוחדים. הוא אפרורי, ולכולם יש צבע. כולם ביחד. כולם כולם ביחד, ורק הוא יושב לו לבד, על הצד, מביט בדפים המלאים מלאים והריקים ריקים ונשאר לבד.

אבל הוא לא צריך לדאוג. הוא לא צריך לדאוג בכלל כי הילד ידאג לו. והוא בכלל לא בודד, כי הילד חבר שלו. וזה הרי בכלל לא רע להיות רגיל. ובעצם, אם כולם מיוחדים ואתה רגיל, אז אתה האחד שמיוחד, לא? והרי לא רע גם להיות מיוחד. הילד מיוחד, והעפרון הרגיל מיוחד. הילד הרים את העיפרון ונשק לו, למטה, ליד המחק. מהיום אנחנו חברים הכי טובים. הוא הכריז לעצמו ולחברו הטוב ביותר החדש.

דלת החדר נפתחה בגסות, וגוף צנום נדחק פנימה. הגוף הזה היה גוף מאוד…. טוב, רגיל. לא כמוהו. ולא כמו עיפרון העופרת שלו. סתם רגיל ומשעמם ואף מעט חסר חן. זאת אומרת, איך אישה גבוהה עם שיער בלונדיני שנראה כמו שערות מטאטא יכולה להיות מלאת חן? הילד צחקק לעצמו שוב. היא לא יכולה, כמובן. לא לא, לא יכולה בכלל. אבל אל תדאגי אישה חסרת חן, הוא אוהב אותך בכל זאת. כן כן, הילד אוהב אותך בכל זאת. כי את אמא שלו כמובן, ולא כל אחת יכולה להיות אמא שלו. ואת מחבקת אותו לפעמים, ומכינה ארוחות טעימות.

 “ג’ימי!” האישה צרחה אל הקיר. היא עשתה את זה לפעמים. צרחה ככה ג’ימי אל חפצים. הילד מעולם לא הבין למה. הוא ידע שקוראים לו ג’ימי, אבל נראה שאמא אף פעם לא מתכוונת אליו. למען האמת, נראה שהיא לא רואה אותו. אולי היא עיוורת. אבל אם היא עיוורת, איך המבט שלה מתמקד בו? ואיך המצח שלה מתכווץ והגבות שלה מתעקמות והיא נראית כמו שאבא אמר שנראים אנשים כשהם כועסים? ואיך היא תופסת לו בצאוורון החולצה וצורחת וגורמת לו להתקפל לכדור ולאטום אוזניים חזק חזק כי זה כואב? ולמה היא צועקת עליו “פגעת בג’ימי שלי פושע!”? והרי איך בכלל הוא יכול לפגוע בג’ימי אם הוא עצמו ג’ימי? 

לפני כמה שנים אבא אמר שיש לאמא מחלה מוזרה ושלפעמים היא משתגעת, אבל זאת לא אשמתה. אז הילד רק שותק, כי אמא לא יכולה לצעוק לנצח. וכשהיא תעזוב אותו ותצא מהחדר הוא יוכל לחזור למיטה ולרעוד בשקט ולנשום נשימות עמוקות עד שהרעש יעלם מהאוזניים ואמא תהיה שוב אישה חייכנית ונחמדה שאופה פאנקייקים לארוחת בוקר.

הכתף שלו כואבת. הוא מנסה למקד את המבט. אמא כבר לא מחזיקה אותו מהצווארון, אבל הוא יושב על הרצפה, והיא עומדת למעלה גבוה וזה נראה כאילו היא מגיעה לתקרה וכשהיא מרימה את האגרוף הענק שלה ומנחיתה אותו על הכתף של ג’ימי זה כמעט מפחיד. אבל הוא מחייך, כי אבא פעם אמר שיש לו חיוך יפה שיכול להאיר את העולם שזה מאוד מוזר כי חיוכים הם לא מנורות והעולם גדול מכדי שאדם אחד יצליח להאיר אותו לבד. אבל אבא אף פעם לא משקר. אז הוא מנסה. אם לא להאיר את העולם אולי הוא יעיר את אמא. כי הוא רוצה פאנקייקים. הוא מאוד רוצה פאנקייקים. הכתף שלו כואבת והעיניים שלו מתחילות לדמוע והציפורים כבר לא מצייצות והרעש הופך לבלתי נסבל והוא חש משהו רטוב זולג לו על הלחי וגוש עולה וחוסם לו את הגרון. זה מרגיש כאילו נתקע לו כדור בקנה הנשימה. עוד כאב מכה בו, והעולם מתעוור ולשניה הוא לא יכול לראות ואז המבט שלו מתפקס שוב ואמא ממצמצת.

השיער הבלונדיני המוזר שנראה כמו סיבי מטאטא נח על כתפיה. היא מנערת אותו קצת (אולי ניסתה להוריד ממנו כינים בלתי נראות) ואז פולטת צווחת הפתעה שגורמת לילד להרים ידיים אל האוזניים ולסתום אותם חזק חזק ולהתקפל לכדור על הרצפה ולרעוד מהר והוא חש ידיים נוגעות בו ומקרבות אותו אליהן ואז “הו ג’ימי, הו ג’יימס שלי!” והפעם הקול של אמא כבר לא מפחיד והיא כן מזהה אותו והיא לוחצת אותו אליה קרוב קרוב והוא שואף את ריח הורדים שלה ובבת אחת העולם כבר לא נראה עצוב והשמיים שוב כחולים והציפורים חוזרות לצייץ והוא יכול למחות את הדמעות ולהוריד את הידיים מהאוזניים ולהתיישב על הרצפה כמו ילד גדול כי הכדור נעלם מקנה הנשימה שלו. הוא בסדר עכשיו והוא יכול לקבל פאנקייקים לארוחת הבוקר ולצאת לבית הספר ולחקור את העולם ולחבק את עיפרון העופרת שלו וללחוש לו שלא ידאג, כי הוא בבירור דאג. הם החברים הכי טובים וזה מה שחברים הכי טובים עושים. דואגים אחד לשני.

ידיה של אמא נעות על גבו ומתוות צורות שהופכות לסיפור ומלחינות מילים ויוצרות מנגינה והפעם הוא מחייך מאושר כי כשאמא בסדר היא יכולה לדאוג לו והוא לא צריך יותר לחשוש כי למרות שיש לה התקפים מוזרים היא לעולם לעולם לא תשכח אותו. הרי זה מה שאימהות עושות. מחבקות את הילדים שלהן ומכינות להם פאנקייקים ולעולם לעולם לא שוכחות אותם. אמא מסיטה קווצה שיער חום שנופלת על מצחו ומטביעה עליו נשיקה. כי היא יודעת שג’ימי אוהב אותה והיא יודעת שהיא אוהבת את ג’ימי וששניהם אוהבים את אבא ושאבא אוהב את שניהם והם לא צריכים שום דבר אחר כי יש להם אחד את השני. 

  * * *

עיניו של ג’יימס מרפרפות. עולם המטה שממנו הגיח זה עתה מנסה למשוך אותו אליו. לחבוק אותו בזרועות מנחמות. לעטוף אותו בצבעים וצורות וצלילים. באמא ואבא ובעיפרון העופרת שנח למראשותיו בקופסה קטנה מזכוכית ושניהיה קטן כל כך במהלך השנים עד שכמעט נעלם. העפעפיים עולים מעלה, אבל שדה הראיה לא משתנה. העולם נשאר שחור ולנצח ישאר כך, אבל זה בסדר. זה באמת ובתמים בסדר כי ג’יימס- ג’ימי, לא צריך עיניים כדי לראות. יש לו ראש ומחשבות וגוף מתפקד ומשפחה דואגת. הפרחים שרים עבורו, חברו הטוב ביותר נח לידו קטן ככל שיהיה והציפורים ממשיכות לצייץ וכל זה ביחד מספיק. מספיק כדי להפוך אותו לאדם המאושר ביותר עלי האדמות, וזה כל מה שחשוב.