היי קוראים לי טל, אני בן חמש עשרה וחצי ואנחנו שישה ילדים, שלישיה, תאומים ובת. אז כן, יש לי תאומה וקוראים לה טליה. עכשיו אחרי הרקע ניגש לדברים אחרים, אני גר בתל אביב, בשכונה לא כל כך מוכרת, היא טיפה, איך להגיד את זה יפה, לא הכי מושלמת שיש. וכאן הסיפור שלי מתחיל. הסיפור הזה מספר על החיים שלי. לקח לי זמן להגיע למצב שאני מספר, תמיד הייתי סגור ומופנם וזה מה שגרם לחצי מהאירועים כאן. בטח חשבתם שאני ילד טוב ושהחיים שלי מושלמים, אשבור לכם מיתוס, ממש לא. כמו שאתם יודעים לאף אחד אין חיים מושלמים גם לי אין. אבל שלי טיפה מסובכים יותר.

אני לעולם לא אשכח את התאריך הזה 28.3.2010, היינו אז בני 5 וזה התחיל כיום מושלם. היתה לנו חתונה של דודה הדס בצפון ונסענו כל המשפחה. באוטו של ההורים שלי לא היה מקום אז אני וטליה נסענו באוטו של הדודים. בהתחלה נסענו ביחד אחד אחרי השני, הנסיעה היתה ממש ארוכה, ובהמשך היה פקק ונתקענו מאחור. כשהשתחרר הפקק ראינו רכב הפוך זה היה רכב זהה לשלנו אבל לא יחסנו לזה חשיבות. הגענו לאולם והאווירה בכלל לא היתה של חתונה לא הבנו למה שלחו לנו מבטים כל שניה והיו לכולם דמעות בעיניים. לא הבנו. כשהכלה הגיעה אנחנו ממש התלהבנו היא הייתה יפיפה אבל היא בכתה ואני חשבתי שזה מאושר. היא חיבקה אותנו חזק כל כך, לא הבנתי למה, והיא פשוט בכתה ובכתה. שאלתי אותה מה קרה ואמרתי סליחה על זה שהמשפחה שלי מאחרת. היא הסתכלה לי בעיניים ואמרה שהיא מצטערת ולקחה אותי ואת טליה לצד חיבקה אותנו.

ואז היא אמרה במילים האלו בדיוק: "טל וטליה אני אוהבת אתכם כל כך, אתם חשובים לי מאוד, ואני כל כך מצטערת, אבל אמא, יהודה ואור לעולם לא יגיעו יותר". לא הבנתי מה היא אומרת לי. עניתי לה שאם הם לא מרגישים טוב וחזרו לבית ברור שהם לא יבואו יותר לחתונה כי היא פעם אחת רק מתחתנת. הדס חייכה וצחקה אבל עדיין דמעות זלגו לה מהעיניים. ניגבתי לה את הדמעות ואמרתי לה שזה יום שמח למה היא בוכה? היא לא הפסיקה לבכות היא החזיקה את שתי ידי ואמרה לי שוב ושוב כמה היא מצטערת. שאלתי אותה מה קרה והיא חיבקה אותנו חזק.

המילים הבאות הפכו לי את החיים. היא אמרה "טלצוק, אמא ואבא עברו תאונה בדרך לכאן זה היה פיגוע אמא, אור ויהודה הלכו לגן עדן לפגוש את ה', הוא רצה אותם שם איתו ואבא נהוראי והילה עכשיו בבית חולים" הייתי קפוא אני זוכר את הקול החנוק שלה כשהיא אמרה את זה, אני זוכר שהייתי בשוק, לא זזתי. היא הרימה אותי, חיבקתי אותה, היא לא הפסיקה לבכות ולחשה לי באוזן שהיא אוהבת אותי. לא יכולתי לעכל את זה, היא הרימה אותי וחיבקה את שנינו ואז ירד לי האסימון. חיבקתי את טליה חזק והיא נשברה ואז הדמעות התחילו לזרום. איך זה שאין לי שליטה עליהם? רציתי להיות חזק בשביל טליה. זה לא הצליח. הדמעות לא שאלו אותי. הן עשו תחרות במורד הפנים שלי. וזהו. כך זה היה. אני וטליה התחבקנו ובכינו ונסענו לבית החולים עם הדס שהיתה עדיין בשמלת הכלה. כשנכנסנו לבית החולים נשברתי, לא יכולתי לראות כך את אבא ואת אחי הקטנים. וכך ניגמר לו היום הנורא מכל.

שבוע לקח להילה ונהוראי לחזור לבית, לאבא לקח חודש, אבל הוא עדיין היה צולע ועם קביים. הדס שהייתה אחות של אבא עברה לגור ממש לידינו ובילינו אצלה מלא והיא בילתה מלא אצלנו.

עברו שנים. גדלתי, התבגרתי, והשתנתי. החיים שלי הדרדרו התחברתי לחבורה לא טובה ואמא הייתה חסרה לי. ולמרות שאומרים שעם הזמן זה עובר אז זה לא. ולמרות שהדס הייתה אצלנו הרבה עדיין זה לא מילא את החסר. כשהייתי בן 13 הכרתי את מעוז, הוא היה אחלה של חבר. הכרתי את החבר'ה שלו והיינו כמו משפחה, היינו מבלים הרבה ביחד, כולם חשבנו שאנחנו אחים. הייתי מתבונן על עצמי לפעמים, רואה כמה שאני מתדרדר, מסתכל ימינה ושמאלה ורואה את "המשפחה" שלי. הכל היה הפוך ממה שרציתי. חשבתי שאנחנו כמו משפחה לכן זה כאב לי כל כך. בגיל שלוש עשרה וכמה חודשים הם החליטו שאני מתאים ואני יכול להפוך לחלק מהחבורה. אני חשבתי שזו התקדמות אבל לא ידעתי עד כמה זה רחוק מהאמת.

ערכו לי מבחן קבלה, הייתי מרוגש כל כך. המבחן היה להעביר תיק גב מאנשים שלא הכרתי, לשלם להם ולהביא את התיק למנהיג החבורה. חשבתי שזה ממש מוזר, מבחן קבלה כל כך קל, אבל הלכתי על זה. הגעתי למקום המפגש והבאתי לאנשים את הכסף והם הביאו לי את התיק. הוא היה כבד וכך נסעתי עד המקום של החבורה, שם כולם חיכו לי וכשהגעתי הם פתחו את התיק. מה שראיתי בפנים המם אותי, זה היה לא אחר מ— סמים. בהתחלה לא הייתי מוכן לגעת בזה, והצדקתי את החברים, חשבתי שזה רק סמים זה לא מראה על האישיות של החברים. כמה שטעיתי. זה מראה מאוד. בכל מפגש איתם הם היו מציעים לי, ויום אחד נשברתי. עישנתי. זה לא היה נורא וזה מה שהיה הכי נורא. עישנתי במשך חודשים ובאחד החודשים עשינו גנבה גדולה ומתוכננת היטב. קוראים לזה פלישה. הייתי מרוגש כולי, אולי בגלל הסמים, אולי בגלל השותפות עם החברים. היו לי פרפרים בבטן של מרוב התרגשות והעיניים שלי נצצו מציפיה. זה היה שובב וזה היה מסוכן ואהבתי את הריגוש הזה. וזה היה הגרוע מכל.

מאז השתתפתי במלא פלישות וזה כבר הפך להרגל. לא היה לי מצפון, הכסף של הפלישות 'נתרם' לסמים ואלכוהול. הפלישות היו לרוב הולכות חלק. פה ושם איזה מרדף אבל חוץ מזה הכל היה טוב. עד שיום אחד טליה התחילה לחשוד והיא דיברה איתי, זה כל כך עיצבן אותי! למה היא מעירה לי? מה היא חושבת לעצמה, שהיא אמא שלי? מה היא מתערבת? למה עכשיו שאני סוף סוף מרגיש שייכות וחשיבות? לא נתתי לה להיכנס לעולם שלי. גם כשאבא פחות שיחרר אותי זה עיצבן אותי וגרם לי למרוד עוד יותר.

נהניתי מהכול, אהבתי כמו שלא אהבתי שום דבר אחר, היה לי נעים לשקוע בזה. ושקעתי, ושקעתי, ושקעתי. כך עברו להם שנתיים של התמכרות, משטרה, סבל, והנאה שאין לי דרך להסביר אותה. טליה לא התיאשה, שוב ושוב היא היתה מדברת איתי, ושוב ושוב זה היה מעצבן אותי. היום אני מבין כמה זה עזר לי. היא שכנעה אותי להפסיק לעשן לזמן קצר וזה הוריד טיפה את הטשטוש שהייתי בו. מתוך הצלילות שנפתחה לי בראש הבנתי כמה רע זה עושה לי. רציתי להפסיק ואמרתי את זה לחבורה אבל הם לא אהבו את הרעיון.

בלב כבר החלטתי להפסיק אבל רציתי עוד אחת אחרונה ל'פיניטו'. זה היה יום קר מאוד באמצע החורף. עשינו את הפלישה האחרונה שלי והכל הלך חלק עד שהגענו לסוחרים. פתאום משום מקום הגיעה המשטרה, התחיל מרדף אבל הוא היה שונה מאוד מהפעמים הקודמות. המשטרה היתה יותר מאורגנת הפעם. רצתי הכי מהר שיכולתי אבל המזל לא שיחק לי, כבר לא יכולתי לנשום, שרף לי בחזה וכאב, וראיתי את השוטרים מתקרבים אלי. היה הרבה רעש, אני זוכר במטושטש שהיה אמבולנס, צעקות ובלב שלי חרטה, למה עשיתי את זה? זה העונש? האם זה הסוף? אני הולך לעזוב בלי שהספקתי לתקן? וזאת היתה הבקשה שלי לאלוקים "תן לי זמן לתקן". התעלפתי . טיפלו בי בבית החולים איכילוב. המצב שלי לא היה טוב, הם גילו את כל הסמים והאלכוהול והחליטו לאשפז אותי. הייתי אזוק למיטה והיו משמרות של שוטרים מחוץ לחדר. לא שהיה צורך בזה, הגוף שלי היה כל כך חלש שלא יכולתי לזוז לשום מקום.

ואז הסיוט שלי התגשם, טליה הגיעה. שלא תחשבו אני אוהב את טליה הכי בעולם אבל לא רציתי שהיא תראה אותי כך. כשהיא נכנסה וחייכה אלי חיוך של הקלה הרגשתי את הלב שלי מתרחב. היא חיבקה אותי כל כך חזק שזה כאב אבל לא היה לי אכפת, הרגשתי טוב עם זה, הרגשתי שהמזל מתחיל לעבור לצד שלי. אחר כך היא רק בכתה, לא יכולתי לעצור את זה וגם לא יכולתי להגיב. היא שאלה למה וכל דמעה שנפלה לה הרגשתי כאילו מכניסים לי סכין ללב זה כאב נורא. בסוף היא נרגעה, דיברנו היא אמרה שבאותו הזמן שאני חטפתי התקף היא הרגישה את זה, לא בדיוק, אבל היא לא הרגישה טוב והיה לה קוצר נשימה. אבא לא הבין איך גם לה יש אסטמה אבל כשהם היו אצל הרופא הוא אמר שזה היה חד פעמי ושזה חלק מהקשר שלנו כתאומים. כאב לי שהכאבתי לה. הגיע התור שלי לדבר, הרגשתי את הגולה במורד הגרון שלי. היה קשה לי להוציא מילה וכשהתחלתי לדבר הדמעות לא הפסיקו לזרום. ניסיתי להילחם בהן אך הדמעות היו נחושות בדעתן לצאת. הן ניצחו, נחלים שלי מים ירדו על פני.  סיפרתי לטליה הכל ובפעם ראשונה פתחתי את הסודות שלי שהיו קבורים במגירה של ליבי. סיפרתי לה שלקחתי קשה את התאונה וניסיתי לברוח מזה כמה שיותר רחוק וחשבתי שהחבורה זה היעד. סיפרתי לה איך אהבתי את זה בהתחלה, איך זה היה ניראה טוב. סיפרתי לה על ההרגשה הטובה. על הכל דיברנו דקות ארוכות, בעצם זה היה שעות ארוכות, ובסוף ציפיתי לפרצוף המאוכזב אך הוא לא הגיע. במקומו התפשט חיוך עדיין עם דמעות על פניה. היא חיבקה אותי ואמרה "טל אני לעולם לא אשפוט אותך, אתה אחי הקטן התאום, אני אוהבת אותך, אני כל כך שמחה שסיפרת לי, אני תמיד כאן בשבילך. תפתח כבר את מגירת הסודות שלך, תן לי לעזור לך לארגן אותה, תן לי להיות שם בשבילך". טליה היא הדבר הכי טוב שקרה לי בחיים החזרתי לה חיבוק חזק וכל מה שיכולתי לומר היה תודה.

לאחר כמה ימי שהיה  בבית החולים הובלתי לבית המשפט כבול באזיקים. ראיתי את המשפחה שלי והם ראו אותי, כבול באזיקים. ראיתי את העיניים שלהם  בוכות ללא שליטה, הן היו שבורות. ראיתי שהילה חיבקה את הרגל של אבא יותר חזק מהרגיל. הרגשתי את האכזבה שלהם, הרגשתי את הבגידה. לא הייתי שם בשבילם, עשיתי רק בעיות במקום לעזור. ואז ראיתי את טליה היא החזיקה את נהוראי בידיים וגם לו היה קשה להסתכל אבל טליה חייכה אלי וזה עודד אבל גם שבר אותי הרגשתי כאילו משחקים לי עם הלב מסירות. כשראיתי את המבט המפוחד של אבא הלב שלי נפל ונשבר ממש יכולתי לשמוע את השברים נופלים ולהרגיש את הרסיסים החדים, כל אחד יותר חד מהשני, ננעצים לי בלב, אבל לא יכולתי לעשות כלום חוץ מלהתחרט ולחשוב איך לשנות את זה. אבל זה היה מאוחר מידי.

במשפט החליטו לשלוח אותי למכון גמילה, מקום לנוער בסיכון, או איך שהם קראו לזה 'נוער בסיכוי'. חתכתי את כל הקשרים עם החבורה שלי. להפתעתי המקום היה יפה, היתה שם צמחיה וחיות. ההתחלה שלי במכון לא הייתה פשוטה, היו לי מלא התקפים והגוף שלי היה חלש. התהליך של הגמילה היה קשה וגם לא ראיתי את המשפחה. אבל העבודה עם החיות עודדה אותי כי אהבתי חיות, היא גם הייתה קשה, ידעתם שחציר זה כבד?! הקור של החורף לא עזר לי בכלל אבל השמחה והאהבה של החיות שקיבלתי חיממה אותי. עברו בערך חמישה חודשים ובחודש השישי הייתי צריך לעזוב את המכון. זה היה קשה כי אהבתי את המקום אבל זה גם היה משמח. שיניתי את עצמי, הפכתי לבן אדם שאני יותר רוצה להכיר.

החיים לא תמיד היו לצידי והחיים שהיו לצידי לא תמיד היו פשוטים או מושלמים אבל זה בסדר, כי מהקשיים האלה צמחתי ואני מי שאני היום. אני האמיתי, ולא עוד מסכה על הפנים. אני הוצאתי את כל הסודות מהמגירה. עכשיו זה התור שלכם לקום, לא לוותר, להאמין. ותבקשו עזרה, אל תוותרו על אלו שנלחמים עליכם.

-טל-

עד כמה אהבת את הסיפור/ שיר ?
השארת תגובה

אולי יעניין אותך גם:

גלילה לראש העמוד
דילוג לתוכן