השעה היתה שש ורבע בבוקר. התקלחתי, צחצחתי שיניים, התלבשתי, לקחתי אוכל ויצאתי. הלכתי ברחוב לכיוון תחנת האוטובוס, כשלפתע צלצל הטלפון: הלו? שלום? מישהו? אממ.. שלום. מי מדבר? ש… ש… שלום? א… א… אני קו… קו… קוראים ל… לי אנה. שלום אנה. מי את? א… אסור לי לגלות. ואמ.. רצתי להגיד לך משהו. כ… כן? טוב, אני יודעת שאת לא מכירה אותי ואת לא אמורה לסמוך עלי, אבל אני מתחננת בפנייך שלא תעלי לאוטובוס. ס… סליחה? מה אמרת? אמרתי שאני מבקשת שלא תעלי על האוטובוס. למה לא? אני צריכה להגיע לבית ספר… אני יודעת. אבל  זה מסוכן. בבקשה אל תעלי עליו. אבל למה? א… אסור לי להגיד… אבל…***ביפ*** הלו? הלו? ניתקה. המשכתי ללכת לכיוון התחנה, האוטובוס הגיע. מה לעשות? לעלות? לא לעלות? האוטובוס נעצר והדלת נפתחה. היססתי. ילדה, את עולה? שאל הנהג, א… אמ… כ… כן.

עליתי לאוטובוס בחשש. מעניין מי זו היתה. אני אתקשר לאמא. הוצאתי את הטלפון והתחלתי לחייג. עצרתי. אם אתקשר לאמא היא תיכנס ללחץ ותתחרפן, או שהיא פשוט לא תאמין לי ותכעס. וממש לא כדאי, עם כל הלחץ של המעבר לבית ספר חדש, אמא מספיק לחוצה מזה שאני לומדת רחוק מהבית… למי אני יכולה להתקשר? אבל למה האישה הזו, אני די בטוחה שהיא היתה נערה. נערה תגיד לנערה זרה לא לעלות על האוטובוס? וגם, איך היה לה את המספר שלי? מפחיד. אולי זו סתם מתיחה? הרי חברות שלי יודעות שאני ילדה בעייתית ואם לא אגיע לבית ספר יעיפו אותי… ואסור לי לפספס אף יום, הן בטח רוצות להלחיץ אותי… אבל אם זו היתה אחת מהן היה כתוב לי המספר. מוזר. נכנסתי ליומן שיחות, אבל לא היה כתוב שום מספר, היה כתוב רק את המספר של אמא, שהתקשרה אלי אתמול. אוקיי, עכשיו זה כבר מתחיל להלחיץ… יופי באמת, על היום הראשון ללימודים קוראים לי דברים הזויים… לא ידעתי מה לעשות עם עצמי, הייתי לחוצה ממש. ניסיתי להירדם, ומסתבר שגם הצלחתי. האוטובוס עצר בתחנה האחרונה, פתח תקווה רחוב יפה  נוף. ירדתי. כל הדרך לבית ספר חשבתי, מי היא אותה אישה. אולי היא מהמוסד? אולי היא סתם  מישהי משוגעת עם הרבה זמן פנוי? אולי היא מגדת עתידות? אבל באמת שלא ידעתי מה לחשוב… הגעתי לשער בית ספר. לא הצלחתי להיכנס. למה האישה אמרה לי לא לעלות על האוטובוס? בגלל שהיתה אמורה להיות תאונה? מפני שהיא לא רצתה שאגיע לבית ספר? אולי היא רצתה שבכלל לא אהיה בפתח תקווה? אולי היא רצתה לגרום לי לחזור לבית הספר הקודם? אולי היא סתם רצתה להפחיד אותי? מי יודע!?… אולי באמת כדאי שלא אכנס לבית הספר. אולי כדאי שאעלה על האוטובוס הראשון חזרה הביתה ולא אצא משם לעולם? אולי אתקשר לאמא? להגיד לה מה קרה. לספר לה על שיחת הטלפון המוזרה. הרי בכל מקרה אני חייבת לעשות צעד. אני לא יכולה פשוט לעמוד מול שער בית הספר לנצח… פתאום שמתי לב, שהאזור בו הייתי היה נראה מאוד עליז ושמח. הכל היה מלא צמחיה, המקום היה גדול ומואר, היתה אוירה טובה. וזה ממש לא מה שחשבתי שיהיה! הייתי בטוחה שאני עומדת להיות בבית ספר הכי קודר בעולם! הרי כל הילדים פה בעיתיים נורא… ואוו, לפחות אני שמחה ממשהו אחד… סוף כל סוף החלטתי מה אני עומדת לעשות. חזרתי על עקבותי בחזרה לתחנת האוטובוס ממנה ירדתי לפני 12 דקות. אני צריכה לחזור הביתה ולהתייעץ עם אמא.

הגעתי לתחנה ואחרי 7 דקות האוטובוס הגיע. עליתי, שילמתי, הדלת נסגרה והנהג המשיך לנסוע. התיישבתי במקום פנוי, היה שקט. פתאום חשבתי, מה אם השיחה הזאת הולכת לשנות לי את כל החיים? מה אם מעכשיו, כל דבר שאעשה רק יקרב אותי עוד אל הסכנה שהאישה דיברה עליה? האוטובוס עצר ועלה לאוטובוס איש זקן עם שיער לבן וקמטים. הוא היה נראה עצוב. הסתכלתי דרך החלון על הדרך זמן מה. הכל היה פורח ויפה כל כך! הלוואי וככה היו נראים החיים שלי. הזקן התקרב אלי. היה לו חיוך עצוב, שנהפך לחיוך שמח, שנהפך לצחוק קטן, אבל עצוב. הוא התיישב בכיסא מולי. לא העזת, הא? הוא שאל. יותר נכון אמר. מ… מה? שאלתי. לא העזת לעבור את השער. השער? שאלתי. שער בית הספר? כן. ענה האיש. איך הוא ידע?! שאלתי את עצמי. את חושבת שאני מטורלל נכון? ל… לא. למה שאחשוב כך? אבל, אבל איך ידעת? הו, זה ברור! ענה הזקן. את רואה פה עוד נער או נערה? הסתכלתי מסביבי. כל יושבי האוטובוס היו נראים ככאלה שגמרו את בית הספר. כך זה כל שנה. אמר האיש. מה, שאין בני נוער על האוטובוס? למה זה כל כך מוזר? שמעי לי ילדה, אני גר פה כל חיי. אני נוסע באוטובוס הזה ממש כמעט בכל יום. וכמעט ואף פעם אין בני נוער וצעירים על האוטובוס. כולם בבית הספר. אין להם מה לעשות כאן. למה? אתה יודע, לבני נוער יש חיים חוץ מבית ספר… הו, בודאי! ענה הזקן. ודאי. אך מי שמגיע לפה, יש לו רק מטרה אחת. ללכת לבית ספר. לאותו בית ספר שאת לא נכנסת אליו. את מבינה, בכל פעם שמצטרפים תלמידים חדשים לבית הספר, יש איזה מורה אחת, שמתקשרת אליהם, ומנסה לשכנע אותם לא להגיע לבית הספר. את בכיתה י' עכשיו, נכון? כן. עניתי. בדיוק! אמר הזקן. אותה מורה מלמדת בכיתה י'. אתה יודע איך קוראים למורה במקרה? שאלתי. פעם ידעתי, אבל כפי שאת רואה, אני איש זקן ואני מתחיל לשכוח דברים… יכול להיות, שקוראים לאותה מורה… אנה? הו, כן בדיוק. חייך הזקן. כן, כן. אנה. אישה נפלאה שתדעי. אם תשאלי אותי, טיפה מטורללת. הרי, אם היא מורה, למה לה לנסות לשכנע תלמידים לא ללמוד בבית הספר? כן, אתה צודק. אמרתי. אבל, למה היא הזהירה אותי מפני סכנה? אולי היא סתם רצתה להלחיץ אותי בקיצוניות? סכנה? שאל האיש. מעולם לא שמעתי על פעם שהיא אמרה לתלמיד משהו על סכנה… אמר הזקן ונשאר זמן מה במבט שואל. אולי היא מגדת עתידות! אמר הזקן וצחק. פתאום נהיתי קצת מבואסת, אבל לא הבנתי למה… אולי, אבל רק אולי, קיוויתי שאנה הזאת באמת תהיה איזו משהיא מנבאת עתידות. אולי רציתי קצת אקשן בחיים המשעממים והנורמלים שלי. איזה טיפשי זה! למה שארצה להכניס עוד לחץ ומתח לחיים שלי? הרי אני כבר מלאה במספיק צפיפות, עבודות וגם סוג של "הרפתקאות" בחיים שלי.

פתאום חשבתי, כשהיא דיברה איתי בטלפון היא היתה נשמעת כמו נערה. אבל, היא כנראה אישה מבוגרת למדי. הרי, האיש הזקן, הוא זקן. הוא טען שהו נוסע באוטובוס הזה כמעט כל יום, והוא אמר שכל שנה יש ילדים כמוני, שלא מעזים לעבור את שער בית הספר. אם זה נכון, לא הגיוני שהיא מורה מבוגרת… אבל לפי קולה בשיחת הטלפון, אפשר להבין שהיא אישה צעירה. נשמע כאילו היא רק גמרה את לימודי ההוראה. שיתפתי את הזקן במחשבותי.

ההממממ… באמת מעניין… אמר הזקן. אבל מה זה חשוב, הא? העיקר שלא עומד לקרות שום דבר רע כמו שפחדת שיקרה נכון? בוא נקווה. אמרתי.

ומה את מתכוונת לעשות עכשיו? תחזרי לבית הספר? לא. עדיין לא. אני אחזור הביתה, אשתף את אמא שלי במה שקרה, ואז נחליט ביחד מה לעשות. למה שלא תתקשרי אליה כאן ועכשיו? לא. לא אוכל להתקשר אליה. שיחה כזו צריך לנהל פנים מול פנים. את צודקת לגמרי. אמר הזקן. חייכתי. טוב, הגענו לתחנה שלי, אני צריכה לרדת… תודה רבה לך! עזרת לי מאוד. שמחתי לעזור. אמר האיש וחייך. דרך אגב, קוראים לי יחזקל. נועה. נעים להכיר. גם אותך. אמר יחזקל. לחצנו ידיים ונפרדנו לשלום. הודתי לנהג על הנסיעה, ירדתי במדרגות האוטובוס, ויצאתי לאוויר הפתוח. איזה יום יפה היום! חשבתי לי. והלכתי בחיוך לכיוון ביתי.

פתחתי את השער, נכנסתי לחצר, ליטפתי בחיבה את סקווץ' הכלב שלי, והוא השיב לי ליקוק מלא רוק ושמחה. צחקקתי. פתחתי את דלת הבית. הפתעה! קראתי. נועה? כן, זו אני. האחת והיחידה. נועל'ה! מה את עושה פה??? שאלה אמא. זה סיפור ארוך, כדאי שתשבי…  נכנסתי למטבח, הרתחתי מים, הכנתי לאמא ולי קפה ושוקו, הוצאת עוגיות מהארון, והבאתי הכל לסלון. נו? שאלה אמא. אז ככה, אמרתי, וסיפרתי לה כל פרט ופרט במהלך היום המשוגע שלי: שיחת הטלפון המלחיצה, הבית ספר הפורח, יחזקל, הכול! ואוו! אמרה אמא לבסוף. בהחלט יום משוגע! כן… אמרתי והסתכלתי על כוס השוקו הריקה בידי. ולמה לא סיפרת לי כלום? אני פחדתי שתתחילי להילחץ… עניתי. אז מה! שאני אלחץ. מה יקרה? את לא יכולה לא להגיד לי דבר כזה אהובה שלי. ואם באמת היה קורה משהו? אם היה קורה משהו הייתי מספרת לך ישר! זה ברור… אבל, לא קרה כלום. זה לא משנה. זה פשוט קצת מעציב. שאת ככה לא מספרת לי דברים… אני מצטערת אמא. באמת! אני בטוחה יפה שלי. אבל, רק תבטיחי לי, שאם יקרה עוד פעם אחת משהו מוזר ולא רגיל, את מודיעה לי מיד! מבטיחה. אמרתי. ועכשיו, בקשר לבית הספר, מה קורה? את זה תגידי לי את. ענתה אמא. טוב, אז ככה: מצד אחד, אני לא רוצה לחזור לשם, המקום הזה הזוי ממש! אבל מצד שני, אני חייבת ומחויבת ללכת לבית הספר! הרי, פחדתי לעבור דרך השער, זה מגוחך! אני חיבת להראות לעצמי שאני יכולה. אני מבינה. אמרה אמא. אז זה אומר ש… את חוזרת לשם? כן. אמרתי בהחלטיות. מציון! אני הולכת לבדוק מתי יש לי אוטובוס. מעולה. אני אלך לחתוך לך ירקות לדרך. תודה אמא. פתחתי את המחשב ונכנסתי לאתר של אגד. אמא!? קראתי. כן? יש לי אוטובוס בעוד עשרים דקות. מעולה נועל'ה. יש משהו ששכחת לקחת בפעם הקודמת ואת רוצה להוסיף לתיק? לא שאני יודעת… עניתי. בסדר, לכי לנוח, או משהו, אני צריכה לגשת לעבוד. בסדר אמא. אמרתי.

עברה רבע שעה. נתתי לאמא נשיקה וחיבוק, ליטפתי את סקווץ' והלכתי לתחנת האוטובוס בפעם השניה היום. האוטובוס הגיע לאחר שתי דקות. הפעם, לא היססתי. עליתי בביטחון מלא לאוטובוס. שילמתי לנהג והלכתי לשבת באחד המקומות הפנויים. הדרך היתה יפה וכיפית. היה נעים באוטובוס. אבל הכי היה נעים לי באזור החזה, כי הלב של היה שמח וחמים. עברה שעה וחמישים ושלוש דקות, והגענו לתחנה הסופית – פתח תקווה רחוב נוה צוף. הודיתי לנהג על הנסיעה וירדתי מהאוטובוס. אבל הפעם, ללא חשש. ככל וכלל לא. התחלתי ללכת לבית הספר. כשהגעתי לשער, השעה היתה אחת עשרה חמישים ושמונה, שתי דקות לשתיים עשרה. וואו! פתאום חשבתי. יצאתי מהבית לפני… 1… 2… 3… 4… 5… כמעט שש שעות! זה מלא… טוב, תכנית יצאתי רק לפני שעתיים בערך… אבל, עכשיו כשאני חושבת על זה, הזמן עבר ממש מהר! ביקשתי מהשומר שיפתח לי את השער, ונכנסתי לבית הספר בצעד גדול עם רגל ימין. התחלתי ללכת בחיפוש אחרי הכיתה שלי. נכנסתי לבניין הגדול והעתיק. הגיוני, חשבתי. בית ספר עתיק, מורה עתיקה… על הקירות היו עשרות תמונות מחזור של שכבות קודמות בבית הספר. התבוננתי באחת התמונות הישנות. בתמונה היו תלמידים, תלמידות, מורים, מורות, מזכירה, אנשי צוות ומנהל, שניראו כל אחד בריבוע משלו ומתחת לריבוע את שמו. השכבה מנתה 63 תלמידים ותלמידות. שתי כיתות. אחת של שלושים ואחת תלמידים, והשניה של שלושים ושתיים תלמידים. הסתכלתי על התלמידים המחויכים, על המנהל, על המורות, ופתאום נעצרתי. מצאתי תמונה של אישה מחויכת, עם שיער ארוך וחלק, משקפיים גדולות וחולצה ורודה. מתחת לתמונה נמצא שם האישה – אנה אליצור, מחנכת כיתה י1'. הנה את אנה. חייכתי לעצמי. הסתכלתי עוד קצת על התמונה. לפתע ראיתי פנים מוכרות. הוא היה איש מחויך עם שיער מאפיר. הסתכלתי על שמו, ונדהמתי. יחזקל כהן?!?!? מה?!?! אתה היית פעם מנהל בית ספר?! ולא סתם בית ספר, בית הספר בו אני בדיוק מתחילה ללמוד? אני בשוק… למה הוא לא סיפר לי דבר כזה? לא יודעת מה איתו, אבל אני הייתי מפטרת מורה שמנסה לשכנע תלמידים לא ללמוד בבית הספר שלי… הסתכלתי עוד פעם על התמונה. אתה אדם מסתורי ומוזר יחזקל כהן. אמרתי לאיש המחויך והמשכתי ללכת. עליתי מדרגות, חציתי מסדרונות, הסתובבתי סחור סחור, אבל לבסוף מצאתי. שכבת י'. הלכתי לכיוון כיתה י1' ועמדתי מול דלת הכיתה. הנה אני באה. אמרתי ופתחתי את הדלת.

שלום? הסתכלתי על הכיתה והמורה, שללא כל ספק היתה אנה אליצור, האישה והאגדה. שלום. ענתה ענה וחייכה אלי. היי, אמרתי. נראה לי שאני אמורה ללמוד בכיתה הזו השנה… קצת איחרתי, מצטערת… הכל בסדר, ברוכה הבאה! ענתה המורה. בואי תתפסי לך מקום פנוי. בסדר גמור, עניתי. מה שמך? שאלה המורה. נועה. עניתי. שלום נועה, נעים להכיר. לי קוראים אנה.

אני יודעת. עניתי בחיוך והתיישבתי באחד המקומות.

עד כמה אהבת את הסיפור/ שיר ?
השארת תגובה

אולי יעניין אותך גם:

גלילה לראש העמוד
דילוג לתוכן