סיפור על אהבה וחושך

כבר זמן לא קצר שאני מכיר אותה, היא נהגה למתוח את הסבלנות שלי במשחקי מחבואים ו"הליכה לאיבוד", שבימים האלו אני כל כך מנסה לחדש.

היא תמיד ריגשה אותי, משכה, רציתי לטעום ממנה עוד,

רק כאן איתה אני באמת יכול ללמוד,

לצחוק, לכתוב ולהרגיש, רק כאן אני אוכל להיות אני ואדע שזה לא ירעיש.

אני חושב עליה כל יום, מרגיש אוהב נכזב, פוסע ברחובות,

וכשאני מגיע לאותן הפינות האהובות,

היא מזכירה לי את עצמי בתור ילד קטן,

אותי ואת המשפחה והחברים וכל מי שרציתי שיראה אותך גם וירגיש אוויר הרים.

מסתובב בך, נושם את אוויר הפסגות, חי לעצמי את המחשבות הפשוטות והדאגות,

שבתוך העיר הזאת אפילו הן מקבלות נופך מיוחד.

כבר מהרגע שבו האוטובוסים מסביב

הם לא אלו שיוצאים מבית שמש אלא אלו שנוסעים מתל אביב, חיפה ומבשרת כמו בתוך סרט – אלייך, ירושלים,

אני מרגיש שהגעתי שהנה אני והאוטובוס מחיפה מחוברים יחד בקשר לעיר היפה שלנו, אלייך.

ירושלים, כאן גדלתי וכאן אני שואל כשקשה וכאן גם מוצא את התשובות,

כאן אני נותן דרור לאהבות,

כשאני הולך בשדרה ירושלמית, אני לא מרגיש זר או שונה,

אבל בכל זאת גם לא מקומי,

כאן בניתי את עצמי,

בעיר הזו קניתי לי את שמי,

אבל את השפה, המילים שלי, למדתי בבית אבא.

למדתי לאהוב עיר מגוונת ומרשימה לא פחות,

על בתיה הישנים עם הגינות המטופחות,

עיר בה מתחילים מהחוף בבת גלים,

ואז עולים, אל נווה שאנן והדר הכרמל.

עיר שאין כמו לחצות אותה, לרדת במדרגות,

לראות את הנמל עם הספינות המפליגות,

לנסות להיזכר איך הגענו לכאן שוב ושוב ולשגות,

ואז, להיזכר בקו האוטובוס שאפשר לקחת אותו מכל מקום ולרדת בבית של סבתא. היה לי חלום שתוכלו לשיר בצוותא,

חשבתי שאוכל למצוא מקום אצלך, לשפה שקיבלתי בירושה,

אבל מסתכלים עליי כאן כאילו אני מחיפה, ומכאן התחושה.

אני רוצה לשאול שאלה, קצת נוקבת,

איך העיר ששואבת, אליה נשמות מכל קצה שקיים,

העיר שממש אוהבת שפות זרות, גם ממעבר לים,

איך העיר שיכולה להכיל צרפתית, איטלקית, לדינו, ערבית, רוסית ופרסית

איך העיר הזו לא יכולה לקבל חיפאית?

עד כמה אהבת את הסיפור/ שיר ?
השארת תגובה

אולי יעניין אותך גם:

גלילה לראש העמוד
דילוג לתוכן