שא עיניך השמימה וראה,
הנה נתקשרו העבים.
והשמש, כְּחוט־שני מוצת בָּאש,
כמו שזורה בין החרכִּים.

גָּבֹהַּ מעל גָּבֹהַּ מִגְדְּלֵי־העננים,
סורטטו באזמל־שחקים.
צורות משתרגות עד אין־רְאֹה,
מעידות על הגשם שיבוא.

ומפתח הגשמים הובא,
אחרי רְטֹטוֹ מראשית עד אחרית.
כִּמסובב ברז לאט,
את המטר התחיל להזריף.

כל המהלכים יחדו ירֹנו,
ימחאו־כף כל דרי־ארצי.
מחסה ומסתור בעלי־כנף יתורו,
ובין־הטיפות שירם יבלע ממני.

רגבי־אדמה ישתו בגיל,
מִשְׁבְּרֵי־נחלים יזמרו בעֹז.
ים־המלח ילגום ויותיר אך־גבים,
כנרת כינורהּ תגביה עד תבור.

מִגָבְהָה אירופה תביט בבוז,
אלפי נחלי־האלפּים לנו ילעגו.
הנילוס בקנאה מלמטה יביט,
והגלעד יפלל לזרמינו.

אך עין לא תפלח את מְסך־הגשם,
בעוד המטר על גגנו נתך.
כי הלב ירֹן ויטבע בְּאושר,
בשבחוץ קודר ובפנים שמח.

ולמחרת תוותר עב קטנה ככף־איש,
נוסעת לה, ואל־ים לא תביט.
וארץ תשאף, תבונן בלי אף ניד,
בעוד הגשם – לב אף דומם מרטיט.

עד כמה אהבת את הסיפור/ שיר ?
השארת תגובה

אולי יעניין אותך גם:

גלילה לראש העמוד
דילוג לתוכן