"וואו!תראי כמה  אנשים יש פה!" חברתי שרה מביטה סביב בהתפעלות בעודנו מנסות לפלס את דרכינו בין רבבות האנשים ההולכים ברחוב.
"זה יום ירושלים,למה ציפית?" אני אומרת ומשתחלת דרך קבוצה של תיירים.אנחנו נמצאות כעת באמצע אחד מרחובותיה של ירושלים,בית הספר שלנו החליט שזה יהיה מאוד מועיל עבורינו לסייר בעיר הזאת ולהתפלל בכותל,אבל בנוסף לכך שרה ואני שמנו לעצמנו כמטרה לקנות כמה מזכרות חדשות.
"הגעתי למסקנה שאני לא אקנה את הצעיף שלי הערב" שרה נאנחת בעודה מתבוננות בתור הארוך המשתפל בתוך אחת החנויות."עזבי את הצעיף,המים בדיוק נגמרו לי!" אני נאנחת בתסכול כשאני מוצאת את הבקבוק הריק.
שרה מורידה את התיק שלה ומוציאה בקבוק שני ליטרים מלא לגמרי מהתיק שלה.
"רק תשתי מהאוויר.בסדר?" היא מושיטה לעברי את הבקבוק.אני לוקחת אותו ושותה כמה לגימות בהתלהבות,מהאוויר כמובן."תודה" אני מחייכת ומחזירה לה את הבקבוק.
"אין בעד מה.עכשיו בואי,לפני שנלך לאיבוד." היא אומרת,ושתינו ממהרות להדביק את הקבוצה שלנו.
"נחמד לשאוף קצת את האוויר הירושלמי.לא?" אני אומרת לפתע.
"נחמד לדעת שאת עדיין מסוגלת לנשום " שרה אומרת בעודה מפלסת את דרכה בין כל רבבות האנשים.אני מתעלמת ומתחילה לבחון את הסביבה שלנו.כל העצים האלו,הבניינים העתיקים הבנויים המצופים באבן ירושלמית והחנויות הקטנות הפזורות פה ושם…..
כמישהי שגדלה כאן בילדותה כל זה מאוד נוסטלגי בשבילי.אבל גם בלעדי זה המראה של העיר הזאת גורם לי להרגשה טובה מאוד,כל כך יפה כאן…
אני נותנת כמה מטבעות לאחד מדוכני הצדקה הנמצאים ברחובות העיר ונכנסת לתוך מאפייה על מנת לקנות לעצמי בקבוק מים ומשהו קל לדרך.אני ממתינה בתור הארוך שהיה בתוך החנות,אבל כשאני יוצאת ממנה אני כבר לא רואה את שרה…
"לאה!לאה בוזגלו!"הקול שלה קורא לי איפשהו בתוך כל חומת האנשים.אני מנסה לאתר אותה, אבל כל הקולות שמסביב מתערבבים בקול שלה, ואני לא מצליחה לזהות את דמותה בין כל שאר האנשים הדוהרים ברחובות.עוד ועוד אנשים מתחככים בי וגוררים אותי ביחד איתם לעבר כיוון לא ברור.אני מנסה להתנגד וללכת לכיוון ההפוך, אבל הדבר כמעט ובלתי אפשרי.כבר אין טעם לנסות לאתר את קולה.ברגעים אלו אני בקושי מצליחה לשמוע את המחשבות של עצמי…
'אין שום סיבה לבהלה' אני מנסה להרגיע את עצמי.בסך הכל צריך למצוא סימן היכר כלשהו ולמצוא את דרכי לפיו.אני מחפשת במשך דקות ארוכות פסל או חנות כלשהם, באמצעותם אוכל לפחות לדעת איפה אני נמצאת,אבל למרות העובדה שגרתי כאן בילדותי אינני מצליחה למצוא שום סימן היכר.על שלטי הרחובות מתנוססים שמות שאני קוראת בפעם הראשונה.בכל זאת-ירושלים היא עיר די גדולה.אבל לבסוף אני שמה לב לסניף של הדואר, שנדמה שחלפתי על פניו לפני כמה דקות.אני הולכת לעברו,הולכת לאורך אחד הרחובות ,פונה באחת הפניות וחולפת על פני הסימטאות, עד שאני מגיעה לרחוב צדדי שמעולם לא ראיתי.ליבי מתחיל להאיץ בכל פעם שאני פונה לתוך עוד ועוד רחובות שאיני מכירה.עוד צומת ועוד מרכז קניות חולפים את פניי בזמן שאני מפלסת את דרכי בין כל האנשים ההולכים ומתנגשים בי,ואף אחד מהם אינו נושא פרצוף המוכר לי.אני ממשיכה להתרוצץ במשך דקות ארוכות, כשאני משכנעת את עצמי, שאולי בפנייה או בצומת הבא אני אמצא נקודת אור או דרך מוצא כלשהי, שתעזור לי לחזור לקבוצה שלי או לפחות למצוא את שרה.
אך לשווא.ולבסוף אני עייפה,רגליי כואבות וליבי ממשיך להאיץ מרוב בהלה. אני מתרסקת על אחד הספסלים בסמטה צדדית כלשהי.מוכרחה להיות דרך כלשהי לצאת מכאן..לא ייתכן שהלכתי לאיבוד לגמרי…
אני מוציאה את הטלפון שלי מהתיק ומנסה להדליק אותו.הוא מהבהב כמה פעמים ונכבה כמעט מיד.אני נאנחת,כמובן.איך יכולתי לשכוח ,שלטלפון שלי יש נטייה להתקלקל בזמן האחרון?אני מנסה להדליק אותו עוד כמה פעמים,העיניים שלי בוהות בתקווה במסך המבהב שמולי, ואני מתמלאת באכזבה כשהוא נכבה מחדש.לבסוף אני מתייאשת וזורקת אותו בתסכול בחזרה לתוך התיק שלי.
אני מניחה את ראשי בין ידיי ,ולאט לאט האמת הנוראה מתחילה לחלחל לתוכי-אני אבודה.
עוד מעט תחל השקיעה, ועדיין לא מצאתי שום סימן לשרה או לקבוצה שלי.אני לבדי בתוך עיר גדולה ואין לי מושג איפה אני ואיך להגיע למקום שאני כן מכירה .ומה יקרה כשהלילה ירד? אוכל ללכת לתחנה המרכזית ומשם לחזור הביתה,אבל לאיזה כיוון בדיוק ללכת…?והמחשבות שלי נהיות פרועות יותר ויותר,ואם יחטפו אותי?ואם יבואו אנשים וינסו לפגוע בי?
ולבסוף אינני עומדת בזה יותר ופורצת בבכי.אינני יודעת כמה זמן, בדיוק עובר כשאני יושבת כאן ,כשהדמעות החמות ממשיכות לרדת על לחיי ולהרטיב את חולצתי.אני מובסת,אני אבודה.
והמילים הללו רק הופכות את מצבי לגרוע בהרבה.והזמן ממשיך לעבור, כשרק קול בכיותיי מפר את התחושה הריקנית שבמוחי,כשלפתע…
"היי" אני שומעת קול זר לגמרי.אני מרימה את ראשי ורואה אשה בערך כבת שלושים עם חצאית פרחונית וסרט הקשור לראשה.לפי המראה שלה אני משערת, שהיא ממוצא סיני  או יפני או ממוצא אסייתי אחר.היא מסתכל עליי וניצוצות דאגה מופיעים בעיניה הכהות."את אבודה?" היא שואלת אותי באנגלית עם שמץ של מבטא זר.אני מהנהנת בכבדות ומוחה את הדמעות מעיניי.היא מניחה יד מנחמת על כתפי ומתיישבת על ידי."רוצה טישו?"היא שואלת.
"לא תודה,יש לי" אני משיבה לה באנגלית ומוציאה את החבילה, מהתיק שלי.אני לוקחת ממחטה אחת ומקנחת את אפי.איזה מזל שאני אוהבת לראות סדרות באנגלית,אני חושבת לעצמי.
"מאיפה באת?" היא שואלת אותי.
"טיול של בית הספר" אני משיבה בעודי בוהה בריקניות בבית שמולי.היא מתבוננת עליי לרגע קט,לוקחת את התיק שלה וקמה מהספסל."חכי לי" היא אומרת והולכת לכיוון מה שנראה כמו קבוצת תיירים,כולם לבושים באותה חולצה אדומה כמו האישה הזאת.אם לשפוט לפי הדגל שהם נושאים איתם,הם באו מסין.האישה מדברת עם מי שנראה כמו מדריך הקבוצה,בחור ישראלי עם תג שם סביב הצוואר שלו,כובע טמבל ונעלי ספורט.הוא מעביר את מבטו ממנה אליי כמה פעמים ולבסוף הוא מהנהן.האישה ניגשת אליי שוב פעם ומושיטה לעברי את ידה.
"בואי,תוכלי להיות איתנו, עד שתמצאי את הקבוצה שלך"היא מציעה לי.אני מהססת טיפה.
"ומה אם לא?ירושלים היא עיר גדולה" אני אומרת בחשש.
"אנחנו הולכים עכשיו לקיר הדמעות,בטח גם הקבוצה שלך התכוונה ללכת לשם"היא משיבה בנועם.נדרשות לי מספר שניות להבין, שהיא מדברת על הכותל המערבי.הכותל המערבי הוא אכן התחנה האחרונה בסיור שלנו,כך שבהחלט יש סיכוי שאמצא אותם…
לבסוף אני מחליטה שלהישאר תקועה על הספסל הזה לא יעזור לי, כך שאני קמה ממקומי ומצטרפת אל קבוצת התיירים.כמה מהם מביטים בי בחומרה, וכמה מהם מתעלמים ממני לחלוטין.האישה מסבירה להם משהו בקצרה, בזמן שאני נשארת נטועה במקומי ובוהה בכפות רגליי."בואי" היא פונה אליי, ואני מתקדמת ביחד עם קבוצת התיירים.עד מהרה אני סוף סוף יוצאת מהסמטה החשוכה הזאת לתוך רחוב ,שלמרבה ההקלה כן מוכר לי.הפעם אני דווקא מודה להמולת האנשים שמסביב.הרעש עוזר להשתיק את החרדות, שמאיימות להתפרץ שוב פעם במוחי.
"תודה" אני איכשהו מצליחה לומר לאישה שמצאה אותי.היא מחייכת אליי חיוך קטן.
"אין בעד מה." היא מושיטה לי יד ללחיצה."שמי האי לין"היא אומרת.אני לוחצת את ידה במבוכה.
"לאה בוזגלו" אני אומרת.האי לין מחייכת אליי שוב פעם."החזיקי בתיק שלי,אחרת תאבדי עוד הפעם" האי לין מצווה עליי בעודנו משתחלות בתוך חומת האנשים.אני עושה כדבריה ושתינו ממשיכות ללכת ביחד עם קבוצת התיירים לאורך הרחוב.לאחר מספר פניות והליכה בתוך הרחובות ההומים חומת העיר נגלית לפנינו, ואני מתמלאת בהקלה עצומה. למרות זאת,ליבי עדיין הולם בחוזקה והתסריטים האיומים מחכים להתגלגל שוב בתוך מוחי.
"אני חושבת שאני יודעת, מדוע העם שלך קורא לירושלים "עיר של זהב'" האי לין אומרת בעודה מתבוננת בחומת העיר."ומדוע?" אני שואלת אותה בתמיהה קלה.
"כשאור השקיעה פוגע באבני החומה הזאת..הוא גורם להם להיראות כאילו הן מצופות זהב"היא אומרת בנימה חולמנית ומלאת התרשמות כאחד.אני מרימה את מבטי ומתבוננת גם כן בחומה.אני חייבת להודות ,שכשאור השקיעה האדמדם מאיר את האבנים הירושלמיות, הוא אכן גורם להם להיראות זהובות במקצת.מעולם לא הסתכלתי על כך מנקודת המבט הזאת,ואילו עכשיו כבר איני יכולה להתעלם מכך. אכן זהו מחזה מרשים.
"אז…מדוע החלטת לבקר כאן?" אני שואלת את האי לין לאחר דקות ארוכות של שתיקה מתוחה.
מבט מהורהר מופיע על פניה של האי לין.מהורהר ואפילו…עצוב מעט.
"את לא חייבת לענות!" אני ממהרת להוסיף."פשוט..התעניינתי."
"לא,זה בסדר" האי לין אומרת בשלווה."פשוט זה סיפור די ארוך.." אנחנו ממשיכים ללכת ביחד עם ההמון היישר לתוך העיר העתיקה.אני יודעת שהנהירה ההמונית הזאת לירושלים היא דבר מבורך ואף יפייפה,אבל קצת מרווח לא היה מזיק ברגעים האלו.מכל עבר ניצבים דוכני המכירה ואנשים, האוספים תרומות כסף לנזקקים.אני נותנת להם כמה מטבעות ומתפללת שאמצא את הקבוצה שלי.אני מסבירה להאי לין אלו מטבעות הן של עשרה שקלים ואלו של עשר אגורות ,וגם היא נותנת מעט מטבעות לאחד מדוכני הצדקה.
"רצית לדעת מדוע באתי לבקר כאן" האי לין אומרת כעבור מספר דקות, כאשר אנחנו מגיעות לסמטה שקטה יחסית."לפני מספר שנים מצאתי גביע המעוטר בסמל של כוכב דויד בתוך ביתם של ההורים שלי" היא מתחילה לספר ואני מתקרבת אליה בניסיון לשמוע טוב יותר."מסתבר שאמי הייתה יהודייה.התחלתי אז לחקור את היהדות מכל כיוון אפשרי:אתרי אינטרנט..ספרים..סרטים דוקומנטריים, ומה לא." הקבוצה שלנו נדחקת לצידי הסמטה על מנת לאפשר לקבוצה אחרת לעבור ולאחר מכן האי לין ממשיכה לדבר:"החלטתי שאני רוצה לבקר כאן בהזדמנות,לראות בעצמי את המדינה של היהודים."
"ואיך כאן עד עכשיו?" אני שואלת אותה בסקרנות הולכת וגוברת.
"הארץ שלכם מאוד שונה מסין.אמנם יש כאן כמה קשיים…אבל כאן אני מרגישה יותר בנוח.כאילו שהתארחתי אצל חברים ועכשיו הגעתי הביתה." היא אומרת באותו קול חולמני, ולאחר מכן היא מגחכת טיפה."סלחי לי שאני מדברת בפואטיות כזאת,אני אוהבת לכתוב שירים בזמני הפנוי."
"תוכלי לספר לי על אחד מהם?"אני שואלת.
האי לין מקמטת את מצחה."לצערי… לא.אני כותבת בעיקר במנדרינית,יהיה קשה לי לתרגם אותם לאנגלית."
אני מהנהנת.אנחנו ממשיכות ללכת בסמטאות, כשהמבט המהורהר מופיע שוב פעם על פניה של האי לין."אבל כל זה גם מאוד מבלבל.כל החיים חשבתי על עצמי משהו אחד,ופתאום גיליתי עולם שלם.ואני לא יודעת מה לעשות עכשיו…ראיתי את כל החוקים האלו שאתם מצווים בהם ואין לי מושג איך אוכל לקיים אותם.יהיה קשה לי לוותר על סרטים ביום שבת או על השו מאי של אמא שלי."
"מה זה שו מאי?" אני שואלת בבלבול.
"אלו כיסונים קטנים שממולאים בבשר,בדרך כלל מדובר בחזיר."היא מסבירה ונראית כאילו היא שוקעת במחשבות."אני גם לא יודעת איך בעלי יקבל את כל זה..ואני אפילו לא רוצה לחשוב על הבלבול שיווצר אצל הבת שלי.." היא פולטת אנחה."מעניין איך מאי שלי עכשיו…"
"זה בטח מאוד קשה לקבל את זה בבת אחת.צריך להתקדם בהדרגה ולקחת זמן לעכל את הדברים..והעיקר זה לעשות את ההשתדלות המירבית שלך." אני אומרת בהיסוס וחושבת לעצמי במבוכה, שאני נשמעת בדיוק כמו מדריכה ב"בני עקיבא",אף אל פי שאף פעם לא הלכתי לאחד הסניפים.
"אמא שלי תמיד נהגה לומר שהעיקר הוא לקבל החלטה ולהתחיל, ואחר כך אלוקים יעזור לנו"אני ממשיכה ומתחילה להרגיש כמו דבילית מוחלטת.כי הרי מי אני שאטיף לאישה זרה שפגשתי הרגע על החיים שלה?
"כנראה.אני רק מקווה שהוא יעזור בקרוב."האי לין אומרת בתגובה ונראית כאילו היא אכן שוקלת את דבריי.כמה רגעים של שתיקה עוברים ביננו, כשאנחנו ממשיכות ללכת לאורך הסימטאות המתפתלות,שבה חנויות ובוטיקים קטנים מציגים את סחורתם הצבעונית לראווה.
"אני יכולה לבקש ממך משהו?" האי לין אומרת לפתע.אני מהנהנת,היא פחות או יותר הצילה אותי כך שאני בהחלט חייבת לה כמה טובות.
"כשנגיע לקיר הדמעות,תוכלי לעזור לי להתפלל?" היא שואלת בנימה של תקווה בקולה.אמנם אני די מופתעת מגודל האחריות שהיא הפילה עליי,אבל אני בכל זאת מסכימה לבקשתה.האי לין מחייכת אליי שוב פעם את חיוכה הנעים.
"תודה רבה לך…רוצה בייגל?" היא מחווה לעבר המאפייה שלידנו.
"לא תודה,אין לי כסף" אני אומרת.וחבל,כי הרעב שוב החל להציק לי.
"זה בסדר" היא אומרת ונכנסת לתוך המאפייה.
'אני מקווה שהקבוצה שלה לא ממהרת לשום מקום,אחרת גם היא תלך לאיבוד' אני חושבת לעצמי.אבל למרבה המזל,נראה ששאר התיירים אינם ממהרים במיוחד, משום שחלקם כבר הספיקו להתיישב על הספסלים או להרים טלפון אל קרוביהם.אפילו מדריך הקבוצה נעצר בצד הדרך והתחיל לבהות במשהו על גבי מסך הטלפון שלו.ואז האי לין יוצאת מהמאפייה ובידה שתי שקיות עם מאפים."זה נחמד מאוד מצידך,אבל אני לא יכולה לקבל את זה" אני אומרת בזמן שהיא מושיטה לעברי את אחת מן השקיות.האי לין מתעלמת מדבריי ותוחבת את השקית הישר אל הידיים שלי."טוב,תודה" אני ממלמלת במבוכה.אני חושבת דקה ומחליטה לשאול את השאלה שהציקה לי כבר זמן מה:"האי לין,מדוע החלטת לעזור לי?" אני שואלת אותה בהיסוס.
האי לין מתבוננת בי לרגע קט במבט מהורהר ולבסוף מושכת בכתפיה.
"כנראה, משום שאני אמא,הרי אמהות הן טיפוסים דאגניים מאוד."היא משיבה בפשטות בעודה מתחילה לאכול את אחת המאפים שקנתה.לבסוף זמן המנוחה נגמר והקבוצה ממשיכה הלאה.
כל הדרך עד לכותל המערבי עצמו אני אוכלת ברעבתנות את המאפים שהאי לין קנתה לי.מראה הכותל המערבי אמנם מדהים אותי כל פעם מחדש,אבל הערב הוא כמעט כמו האור בקצה המנהרה.ובליבי נותרה רק תקווה אחת-שכאן אמצא את הקבוצה שלי.אנחנו מגיעים אל רחבת הכותל,וכנראה, שהקבוצה של האי לין החליטה שלא להתקרב אל האבנים עצמן, משום שאנחנו גם נשארות שם.החלטה חכמה,בהתחשב בצפיפות הרבה ששורה כאן.אני מתחילה לסקור את ההמון שמסביבי בניסיון למצוא פנים מוכרות או אפילו זכר כלשהו לקבוצה שלי,אך לשווא.זה כמו לחפש מחט בערימה של שחת.לפתע האי לין מוציאה סידור, המתורגם לאנגלית ולשפה שנראית כמו סינית,מהתיק שלה ומתחילה לדפדף בו.אני נזכרת בהבטחה שנתתי לה ומתחילה לעזור לה להתפלל.אני מסבירה לה מה לומר, וכיצד ואיפה לכרוע ומקווה בליבי שלא אגרום לה להיכשל.וכשהיא מסיימת להתפלל אני מוציאה ספר תהילים קטן מהתיק שלי בכוונה להתפלל גם כן.אבל עוד לפני שאני מספיקה לומר את הפרק הראשון…
"לאה?" קולה של שרה נשמע בתוך ההמולה."זאת החברה שלך?" האי לין שואלת בזמן ששרה רצה לעברי."כן" אני משיבה לה בזמן שאני נאבקת בדחף לפרוץ בדמעות."לאה!את לא מבינה איך כולנו דאגנו ו..מי זאת?" שרה שואלת בתמיהה בזמן שהיא בוחנת את דמותה של האי לין."צדקת אחת שעזרה לי" אני משיבה בפשטות ודמעה אחת זולגת על לחיי.

עד כמה אהבת את הסיפור/ שיר ?
השארת תגובה

אולי יעניין אותך גם:

גלילה לראש העמוד
דילוג לתוכן