קמעא קמעא

קִמְעָא קִמְעָא/הדסה אביעד

וּמֵאָז וְעַד הַיּוֹם, חוֹזֵר הַגַּלְגַּל

רָצוֹא וָשׁוֹב, לֹא פוֹסֵח עַל גַּל

רָחוֹק קָרוֹב

מְעַט אוֹ רֹב,

זֶה אַלְפֵי שָׁנִים חָרַב הַבָּיִת בַּשְּׁנִייָה

בְּצִפִּייָה לַשְּׁלִישִׁי-קִמְעָא קִמְעָא.

עָבַרְנוּ הַשּׁוֹאָה,

קַמְנוּ מֵאֵפֶר וְעָפָר לִתְקוּמָה.

פְּרָעוֹת וּפּוֹגְרוֹמִים חָווּ בְּנֵי עַמֵּנוּ,

דַּם תִּינוֹקוֹת שֶׁלֹּא חָטָאוּ.

אֶת הָרוּח לְדַכֵּא בִּקְּשׁוּ דּוֹרְשֵׁי רָעָתֵנוּ,

אַךְ נַהֲפֹךְ הוּא-אֵשׁ יוֹקֶדֶת בְּנַפְשֵׁנוּ.

עַלִּינוּ אַרְצָה,

בַּמַּחְתֶּרֶת נִלְחַמְנוּ,

מְדִינָה הֵקַמְנוּ-

רֵאשִׁית צְמִיחַת גְּאֻלָּתֵנוּ.

תּוֹרָה מֵחַד וַעֲבוֹדָה מְאִידָךְ

עֲשִׂייַת חֶסֶד, צְדָקָה לְעָנִי וּלְדָךְ.

שְׁלֵמוּת הַהֲווָיָה שֶׁתִּתְגַּלֶּה לֶעָתִיד לָבוֹא

נַפְסִיק לִהְיוֹת כְּעָלֶה נִדָּף הַמְּחַפֵּשׂ מַחֲבוֹא

וּמָה עַכְשָׁיו? מַהִי מְשִׂימָתֵנוּ? לְאָן נְהַלֵּךְ בְרַגְלֵינוּ?

בְּרָגֶשׁ וּבְּגָאוֹן אֶת הֶחָזוֹן נָרִים עַל נֵס.

אֶת עָרַכֵינוּ נִצְעַק בְּלִי לְהַסֵּס.

אַחְדוּת בָּעָם,

הִיא הַמַּפְתֵּח

לְחַבֵּר וּלְאַחוֹת אֶת הַפִּלּוּג וְהַשֶּׁסַע

צַעַד אַחַר צַעַד- פֶּסַע פֶּסַע.

אֶת הָעֲגָלָה הָרֵיקָה בְּאַחְרָיוּתֵנוּ לְמַלֵּא,

קוֹמָה שְׁנִייָה-עוֹלָם שֶׁל תוֹרָה לָהּ נִבְנֶה.

בְּזוֹ הַדֶּרֶךְ-קִמְעָא קִמְעָא נִצְעַד

אֶת הָאֱמוּנָה נְחַייֶּה בַּלְּבָבוֹת לָעַד

בָּ-ה’ נִבְטַח עֲדֵי עַד