קתרין נולדה ילדה רגילה, היא גדלה עם משפחה חמה ואוהבת, עם תמיכה, הייתה ילדה מוצלחת ,האור של כולם .

עד שיום אחד, בלי התראה מוקדמת, החיים הכו בה והחליטו שהיא לא תהיה עוד ילדה רגילה וחייכנית.

זה היה ערב יום ראשון, קתרין בת 12, היא חיכתה לאמה שתחזור הביתה מהעבודה, כשלפתע הקישו בדלת. קתרין ניגשה לדלת ושאלה "מי זה?" ואין תשובה. חזרה על השאלה ועדיין, אין תשובה. היא מציצה מעבר לעינית כדי לבדוק מי זה ורואה את אבא עם דמעות. קתרין משפשפת את עיניה שוב כדי לוודא שהיא רואה נכון- אבא בוכה.

היא במהירות פותחת את הדלת ושואלת אותו מה קרה, ובקול משתנק עונה: "אני מצטער קתרין"  "מ..מה קרה אבא?" "זאת אימא שלך… היא נהרגה…קרתה תאונת עבודה…" קתרין לא יכלה לשמוע את מה שהוא אומר ולהאמין.

איך זה קרה? הרי כל ערב אימא באה הביתה ואנחנו שותות תה ומשוחחות על היום שעבר. איך פתאום זה השתנה? קתרין פורצת בבכי ובקול חנוק אומרת "זה לא יכול להיות, איך אחיה בלעדיה?" .

מאותו ערב חייה השתנו. אביה נפטר שנה לאחר מכן ממחלת הסרטן והיא נשארה לגמרי לבדה, בת 13.

לילה אחד, כשהלכה לישון, חלמה בלילה חלום ובחלום היא רואה דמות כלשהי.  היא רואה את הדמות משתגעת, רצה ממקום למקום ולא מבינה מה קורה, היא מנסה לעצור אותה ולשאול מה קרה אך לפני שהיא מספיקה להבין, הדמות לוקחת אקדח מצמידה לראש שלה ושל קתרין, מתנשפת עמוק ויורה.

קתרין מתעוררת בבהלה כשפתאום קשה לה לנשום, היא מרגישה גלי חום בכל הגוף והיא מרגישה הרגשה מוזרה בפה, כאילו היא לא יכולה להשתמש בו יותר. קתרין נבהלה ורצה למטבח לשתות משהו חם בתקווה שאולי ההרגשה תחלוף.

למחרת, ההרגשה החמירה, חוש הטעם הדרדר ומרגישה כובד בחלל הפה. היא מנסה להבין מה קורה.

לאחר כמה דקות מביטה במראה ומדמיינת דמות שצורחת לה "תילחמי! אל תתני לה לירות את הירייה האחרונה!" קתרין משפשפת בבהלה את עיניה והכל נהיה רגיל.

בלילה, מתחילה להרגיש מוזר. היא מרגישה פחד, אבל לא סתם פחד, פחד שבא מבפנים, פחד כאילו היא הבאה בתור שתעלה למעלה לשמיים ממשפחתה.

לאחר זמן מה  היא נרדמת ומתחילה לחלום שוב. בחלום היא עומדת מול שורה של אנשים ובתוך השורה רואה את אותה ילדה ארורה שלקחה לה את חוש הטעם ואת היכולת להשתמש בפיה.

הילדה מתקרבת אליה וקתרין מנסה לברוח אבל לא מצליחה, היא נגררת באיטיות אליה כשהיא מנסה בכוח לרוץ.  היא נזכרת בילדה שצעקה לה להילחם ולא לתת לה לירות את הירייה האחרונה.

"אולי זאת הכוונה?" חשבה קתרין, דוחפת אותה בכוח אבל הילדה חזקה ממנה בהרבה. היא מחזיקה אותה ומכוונת שוב אקדח לראשה, קתרין רועדת ומתחילה לבכות ולהילחץ ,לא מצליחה לנשום ואז, כשכבר ראתה את הכאב שעומד לבוא,  התעוררה.

"קתרין את בסדר?" "גאיה?, זאת את?" היא מתאוששת ורואה שזאת אכן גאיה, בתה של דודיה המאמצים שגרים איתה מאז שנהייתה יתומה. כשעברה לגור בבית הצפוף והזול שאף אחד לא רצה לגור בו בגלל שמועות על רוחות שרודפות אותו.

"שמעתי אותך זזה באגרסיביות אז הערתי אותך. מצטערת." אמרה גאיה " אז זה מה שקרה…" חשבה קתרין וענתה "ל…לא את לא מבינה זה טוב שהערת אותי, תודה!". גאיה סוקרנה ושאלה אותה "למה את מתכוונת?" וקתרין התחילה לספר לה הכל.

גאיה עמדה בפה פעור ואמרה לה שחוותה זאת כשהייתה בגילה, לפני 20 שנה. גאיה סיפרה לה על העבר שלה שחוותה את אותו הדבר, את אותם סיוטים מתמשכים והחזיונות, רק שהסיפור של גאיה היה קצת שונה משל קתרין.

גאיה לא איבדה את חוש הטעם, גאיה איבדה את חוש הראייה. היא ראתה הכל מעוות, הכל בפחד ובחושך, ראתה מסביבה את המוות שולט, ראתה אנשים נרצחים ונאנסים, חוץ מהפחד והאימה לא הרגישה דבר.

גאיה הייתה לבדה לגמרי וגם את המלחמה, עשתה לבד. גאיה סיפרה לקתרין שזה מרגיש כמו שד שמשתלט וברגע שהוא לוקח לך את חמשת החושים, אתה מאבד את חייך. גאיה איבדה את כל החושים חוץ מחוש אחד- חוש הריח, או במילים אחרות חוש ההישרדות. היא יכלה להילחם רק בזכות חוש הריח, כמו חיה באמצע ציד.

גאיה עזרה לקתרין להבין את הרמזים מהחזיונות שקיבלה, להקשיב לצד הטוב שבה כל עוד יש לה את חוש השמיעה, להילחם בחלום בכל הכוח בעזרת שאר החושים ולהשתמש בגאיה שתעזור לה.

כל לילה היה חשש שיגיע הזמן שתצטרך להתמודד עם ה"שדים" האלו שוב. כל לילה היה לקתרין את הפחד ללכת לישון ולהתעורר עם חוש אחד פחות. כבר לא היה לקתרין הרבה זמן, בלי חוש הטעם כל יום הרגיש כמו שנה והסבל הפך להיות גרוע יותר ויותר.

לפתע קול צרוד נשמע "לא תצאי מזה בחיים"  "מי זה?" תהתה קתרין כשפתאום הכה בה הפחד הנוראי שוב, שהפעם מלווה בעקצוצים בחזה.

לאחר כשעה קתרין נרדמה ושוב היא רואה את אותה הילדה שצוחקת עליה ובורחת. קתרין מתקרבת אליה כדי לנסות להבין מה רצונה, מאחוריה היא שומעת את גאיה צועקת לה "קתרין תתרחקי היא עובדת עלייך!" קתרין מסתובבת ולפני שהיא מספיקה להגיב הילדה באה מאחוריה ופגעה בה. שוב.

קתרין מתעוררת עם אימה ופחד בעיניה, הכל חשוך מסביב והיא לא מצליחה להתרכז. האם היא איבדה את אחד מהחושים שוב? מהר מאוד מבחינה קתרין בתסמינים ומבינה שאיבדה את חוש הראייה.

לאחר כמה שבועות, מצבה של קתרין מדרדר, דודיה המאמצים מחליטים לעבור דירה לאחר רצף של אירועים מוזרים- שריפה בחדרה של קתרין, רעידת אדמה שהורגשה רק בחדרה של קתרין, קולות מוזרים מתוך הבית, ושברי מראה בחדרה של קתרין.

המשפחה עברה לגור בבקתה בחלקה העזוב של העיר. כבר תקופה שקתרין לא חלמה ולא קיבלה רמזים.

קתרין כבר החלה להרגיש רע גם בעולם האמיתי. לפעמים היא מרגישה שנוגעים בה, לפעמים שקוראים לה, ויום אחד הרגישה שאינה יכולה לנשום. כאילו מישהו אחז בגרונה. קתרין נמצאת לבדה בביתה. היא הייתה בטוחה שאלו רגעיה האחרונים, ולמרות זאת לא וויתרה.

קתרין נלחמה לשאוף אוויר עד טיפת כוחה האחרונה, ובדיוק בזמן הופיעה גאיה וקתרין נושמת לרווחה שוב. "גאיה!!" קראה קתרין בבהלה. "מה קרה קתרין?" "הרגשתי חניקות עזות" אך גאיה לא הבינה במה מדובר, כי מעולם לא חוותה זאת.

השתיים נלחצו, לא ידעו מה העתיד צופן להן. באותו הלילה, קתרין חלמה חלום שבו ראתה אותה עומדת מול המראה ודמות יוצאת מתוכה, קתרין והדמות נלחמות ולבסוף, הדמות מנצחת. קתרין קמה בידיעה שבנוסף לחוש הטעם והראייה עוד חוש עומד להיעלם אבל הפעם התבדתה.

קתרין עוד קיוותה לשיפור מאחר ולא איבדה חוש, אך ככל שעבר הזמן הבינה שהמצב רק מדרדר. כל שעה שעברה, קתרין הרגישה את חסרונם של החושים בחוזקה עזה הרבה יותר והרגישה שהיא משתגעת , בדיוק כמו בחלומה הראשון.

קתרין מתחילה לחוש בחיסרונו של חוש המישוש. החוש שבו יכלה להרגיש קצת אהבה שהחזיקה אותה, החוש שאיתו יכלה להרגיש את ההבדל בין המציאות לחלום, כל מה שהיא דמיינה מהצד הטוב, לא יכלה להבחין בו יותר.

הדבר היחידי שיכלה להבחין בו הוא האנשים שחיים איתה. ההרגשה הזאת… כאילו שקתרין והדמות בחלומה מתאחדות והופכות לאחת. קתרין רואה מטושטש כי כל מה שבעיניה זה דמעות.

זה כבר לא היה בשליטתה. אז היא מאבדת את ההכרה. גופה ונפשה לא יכלו לשאת בזאת יותר. "קתרין!" צרחות מפי גאיה נשמעות. "קתרין התעוררי!!" אך קתרין לא מתעוררת. גאיה חוששת שאיבדה את חוש המישוש מכיוון שאינה מגיבה לצעקותיה של גאיה.

כל הבית עולה באש, הוא מלא במפלצות ובדמויות שרוצות רק למותה של קתרין ובראשן, "הדמות".

לאחר כמה דקות קתרין מתעוררת לבדה ומבינה היכן היא נמצאת. גאיה בזמן הזה, נלחמת במפלצות בשבילה, מנסה להשתלט על האש ולעזור לקתרין בעוד שהיא עושה את הקשה מכל, היא נלחמת בדמות המרושעת ללא שלושה מחושיה.

הנשק הכי גדול נגד הדמות הרעה, בעוד שהדמות הרעה מנסה להכניע אותה ונותנת לה את כל הסיבות לוותר. היא מחטיפה לה כל כך חזק, אבל מבפנים.

גאיה מתחילה להשתלט על השאר, האש כבר כמעט כבתה וכמעט ולא נשארו מפלצות. כל זה קטן על גאיה אחרי שעברה את כל המלחמות, היא נותנת את הכל בשביל קתרין. קתרין לא מבחינה בגאיה אך ממשיכה להילחם. הדמות הולכת ונחלשת, קתרין מאבדת כוחות אבל היא הפכה להחזיק ביתרון. כל מה שנותר לגאיה לעשות זה לקוות לטוב ואכן כך היה. קתרין נותנת את הצרחה האחרונה שלה, והדמות, נעלמת.

קתרין נלחמה יותר חזק מאריה הנלחם על משפחתו. היא שוכבת על הרצפה מותשת, מלאה בדמעות אחרי קרב ארוך וקשה שלא היה קיים ולא יהיה כמותו לעולם.

שלושת החושים שאיבדה חזרו והשלווה שוב חזרה לידיה. גאיה מתקרבת לקתרין, מלטפת את פניה ולוחשת לה תודה. "גאיה? היית פה כל הזמן הזה?" שואלת קתרין בלחש. "קתרין, כל הזמן הזה לא יכלת להבחין בי ללא חוש המישוש, אך ניסיתי כל שביכולתי כדי לעזור לך." עונה לה גאיה. "אבל חוש המישוש משפיע רק על הצד הלא מוחשי. אני צודקת?" "את אכן צודקת קתרין וזה זמני להגיד לך. אני צריכה לעזוב." "לעזוב?" שואלת קתרין "למה את מתכוונת?" "כל הזמן הזה הייתי בדמיונך, הייתי מבפנים וניסיתי לעזור לך כמה שיכולתי. אני גאה בך.

אני גאה בך שהצלחת וניצחת את הקרב המתיש הזה." עונה לה גאיה. קתרין מתמלאת דמעות כי מבינה ששוב תאבד אדם קרוב לליבה.

היא לא האמינה שכל הזמן הזה דמיינה את גאיה. "גאיה… תודה לך. לעולם לא אשכח אותך ותמיד אוהב אותך עם כל ליבי."

עד כמה אהבת את הסיפור/ שיר ?
השארת תגובה

אולי יעניין אותך גם:

גלילה לראש העמוד
דילוג לתוכן