המסילה ליער שחור מוליכה.

גופות פזורות מסביב, והיער בשלו. שחור!

הרכבת עוברת בין ערים וגבעות אוגרת לתוכה עוד ועוד אנשים.

והיא נוסעת על המסילה שמוליכה ליער שחור, ליער שקט מלא רוחות מלחמה אך הרכבת את השקט מפרה מרעישה ומרעישה בלי מחשבה…

וילדים הולכים ואימהות בוכות, פרידות ושלום חטוף, אמא נופלת ואח בירייה נורה.

זוג אחים יד ביד קופץ מהרכבת הנוסעת, קופצים לעבר היער.

"נפלתי" היא משמיעה לחישה, "אני לא מסוגלת לזוז".

קול מים נשמע מרחוק, והגרון כל כך יבש, כל כך זקוק לטיפה ולו אחת.
"חכי לי כאן בקצה, שלא יראו אותך הגרמנים, אני מיד חוזר"

זוג ידיים שמנסות להגיע לנחל הגועש. מפוחדות, כחלחלות ושלג שמתחיל להיערם.

וקולות של גרמנים מתקרבים, הוא תופס את עצמו ומתחבא קרוב לנחל, חושב על אחותו ורגלה הפצועה.

והקולות מתרחקים ואיתן גם גופת אחות, והוא חוזר עם ידיים שהפכו לבקבוק מלאות בטיפות שנאספו באהבה.

אך רק טשטוש גופה וגרירתה נשאר על גבי השלג הצח.

"אני הבטחתי לחזור… אמרתי שתחכי לי…איכה אחותי? איך מעלתי בתפקידי?

מי אני ומה חיי כך לבדי?"

הוא נופל על השלג הקר גופו הכחול בולט למרחקים, ודמעות שזולגות, וכאב שלא נגמר.

ומחשבות על אחות שהלכה, על ההורים שנהרגו והאח שנורה. והדממה זועקת ורק קול הרכבת ממרחקים ממשיך להדהד, וטיפות זולגות וגופו מלא רעידות.

ועיניים נעצמות מעוצמת הבכי ורצון ענק להישאר כך עם עיניים סגורות לעד, לרוץ, לפגוש את משפחתו וחבריו, לרוץ לפגוש את אחותו, לבקש סליחה. "סליחה שעזבתי ככה בלי מחשבה, רק רציתי להביא מעט מים לנפש כל כך זקוקה". ותמונות קופצות, ובית כנסת שנהרס ויומנים נשרפים ואותיות שפורחות באוויר.

ותמונה רצה ורכבת חייו עוברת, ולפתע קרון  נעצר ותמונה קופצת כאילו מלפני שנים, אך רק שבועות מספר עברו. תמונת אביו ניצבת מולו מחבק ולוחש "זכרו תמיד שאתם יהודים", וצעקתו שהדהדה " כי נפלתי קמתי, ילדי זכרו אנחנו בחושך אבל עוד נקום. וגם אם נדמה שהרמנו ידיים והגרמנים ניצחו עמוק בלב לעולם לא נאמר נואש- יהודי עד הסוף מתעקש" והמנגינה מתוך השלג כאילו מופיע "כי נפלתי קמתי".

והוא פוקח את עיניו וזועק לעולם השותק- אני אקום! המשיך בחיים! אבא צוואתך לא נאמרה לחינם"

והוא קם והולך לו לבדו ביער שחור מלא גופות.

לבדו. ביער. לבד. בעולמו.

עד כמה אהבת את הסיפור/ שיר ?
השארת תגובה

אולי יעניין אותך גם:

גלילה לראש העמוד
דילוג לתוכן