שונה בין שונים

שונה בין שונים

 

כל סיפור מתחיל “היה היה לפני שנים רבות…” תמיד כשסיפור מתחיל כך, תהיו בטוחים שמדובר באגדה למה? כי אבות אבותיי מארץ רחוקה ולפני שנים רבות ולהם לא היה סיפור אגדה. בזמן שאני כותב את שורות אלו אני יושב במרפסת ומסתכל על הנוף. בזמן אחרון אני יושב ומסכל הרבה על הנוף על הילדים הקטנים המתרוצצים על הדשא בלי שום דאגות בליבם חופשים לעשות כרצונם. ובעודי מסתכל, אני חושב על הילדות שלי שלא יכולתי ללכת ככה ולשחק בכל המקומות ועם כל הילדים. בדיוק באותה העת שנכנסת לראשי המחשבה הקודרת הזאת, יוצאת למרפסת האישה שגרשה את החושך עם האור שלה. אהבת נעורי, אם ילדי , שותפתי לסוד וזאת שאיתי כבר חמישים שנה. ” על מה אתה מסתכל” שואלת איב. אבל אני לא מסוגל להגיד כדי שלא למחוק מפניה היפים את קמטי החיוך הזוהר שלה. “כלום האם יש צורך לחשוב כל הזמן? שאלתי. “אם אתה רוצה לכתוב את הנאום שלך, אז כן”. איב ענתה צוחקת. ואני ידעתי שעשיתי את שלי בחיים האלה. הצלחתי למרות הכל.

עד גיל חמש אני לא זוכר כלום אבל הזיכרון המלא והראשון שלי היה בגיל חמש כשסבתא שקראתי לה “ממה”, באה אלי ואמרה לי סאפס שלי אהוב שלי, “אני צריכה לדבר איתך”, וכשאמרה את המילים האלה ראיתי דמעה זולגת בעיניה החומות של ממה. “ממה אל תבכי” אמרתי וחבקתי אותה. וחיוכה המנחם והיפה הופיע פתאום על פניה היפים וכתמיד עזר וניחם אותי שהייתי זקוק. ממה אמרה משהו שלא הבנתי ולקחה אותי למקום מוזר עם בתים מוזרים וגדולים ולמרות שפחדתי מהמקום החדש הזה סמכתי על ממה שלי שגידלה אותי וטיפלה בי, אחרי שהורי נפטרו כשהייתי תינוק. ממה התחילה ללכת באחד השבילים לעבר הבית שעמד בסופו, ואני פחדתי ולא זזתי עד שממה סימנה לי לבוא ולא לפחד וחייכה את חיוכה האהוב. זאת הפעם האחרונה שראיתי את החיוך שלה. ובמקום לגשת לדלת הגדולה באמצע, היא ניגשה לדלת קטנה וצדדית ודפקה עליה ואישה קטנה וצעירה עמדה בפתח ואמרה בחיוך: “ברוך הבא ספאס”. אבל אני רק פחדתי וחיבקתי את הרגל של ממה.

מהיום הזה כל החיים שלי השתנו. כל מה שהכרתי השתנה מול עיני וגילתי עולם אכזר עולם שלא מקבל את השונה ממנו. הגעתי מכפר קטן שכולם שם אוהבים ומכירים את כולם לעיר גדולה וזרה שלא מקבלים כל אחד ויש פה תנאי קבלה מוזרים. גילתי ילדים שונים ממני שלא הסכימו לשחק איתי בגלל שאני שונה מהם. “בגלל שאתה כושי מסריח” הם אמרו. סתמו את האף כאילו הריחו ריח רע וברחו ממני בצחקוקים. המשפחה שקיבלה אותי הייתה כמוני , אבל הם היו עובדי המשק של “האדונים הלבנים”. ככה הם קראו להם ואמרו לי שהם נחמדים יותר משאר האנשים הלבנים במקום שגרנו. להם עוד ילדה קטנה שקראו אלמו שהיא הבת של הטבחית -האמא המאמצת שלי ושל האבא המאמץ שלי -הגנן. למשפחה בה הורי המאמצים עבדו קראו משפחת ברנשטיין ולהם היה ילד בגילי שקרא לו טום שהוא היה ממש נחמד ושיחק איתי בזמן שהילדים האחרים לא שיחקו.

היום היה יום שימשי, וטום ואני הלכנו לשחק בגינה בכדור. ואז באה השאלה שהפתיעה אותי.

” מה השם שלך אומר” הוא שאל אותי.

לרגע לא ידעתי מה לענות לו כי ידעתי שהשם שלי הוא לא שם שרגילים כאן בקליפורניה. אבל אז נזכרתי שממה פעם אמרה לי שפרוש השם שלי הוא תקווה בלטינית וזהו שמי שהורי נתנו לי כשנולדתי. אבל לא רציתי להגיד את זה לטום שלא יצחק עלי ובמקום זה שאלתי אותו שאלה אחרת. שהפריעה לי כבר הרבה זמן.

” תגיד לי טום למה הילדים האחרים שונאים אותי?” שאלתי אותו.

טום לא ענה ישר. זה היה נראה שהוא חושב על זה שגם הוא לא יודע ואז הוא ענה.

“אני חושב שהם מפחדים ממך כי אתה שונה וככה זה כאן בארצות הברית אנשים לבנים לא אוהבים אנשים שחורים”

“למה?”

“אני לא יודע באמת” הוא ענה. אבל לא ויתרתי .רציתי לדעת למה שונאים אותנו “האנשים השונים” ולמה אנחנו בכלל שונים.

“טום למה אתה לא שונא אותנו למה אתה חבר שלי למרות שאנשים לבנים כמוך לא?”

“כי גם לי יש אנשים ששונאים אותי בגלל שאני שונה וזה לא נעים ולכן אני לא חושב שצריך לשנוא אותך כי אתה שונה”

“למה שונאים אותך?” שאלתי בתמיהה.

“כי אני יהודי ככה אמא אמרה לי שיש אנשים בעולם שלא אוהבים יהודים ואיני יודע למה”

” אל תדאג טום. לי לא משנה כלום. אתה אני חבר שלך ולא שונא אותך בגלל שאתה יהודי כי אני בכלל לא יודע מה זה וזה לא משנה לי”. למרות שלא ידעתי מה זה יהודי לא שאלתי את טום מה זה כי לא חשבתי שזה חשוב כל כך.

מאז אותו היום אני וטום החברים הכי טובים וזה לא היה לנו אכפת מי זה מי. כי לא חשבנו שזה משנה. ככל שהתבגרתי הבנתי שיש דבר כזה שנקרא גזענות שזה אומר שמפלים את השחורים לעומת הלבנים רק בגלל צבע העור ולי זה היה מאוד מגוחך כי זה משהו כל כך לא חשוב מי אמר שאני מגעיל אם אני שחור? מי אמר שאני לא טוב בגלל זה?

בגיל שמונה עשרה החלטנו טום ואני לעזוב את הבית ולצאת לדרך חדשה נפרדנו מהמשפחות שלנו ונסענו ללמוד באוניברסיטה. אמנם לא יכלנו ללמוד באותה האוניברסיטה, מכיוון ששחורים לא יכולים ללמוד עם לבנים. כמו כל בוקר יצאנו שנינו מהדירה שגרנו לנסוע ללימודים, אך בדרך ראינו מלא אנשים עומדים באמצע הכביש וחוסמים את התנועה. ירדנו לראות במה מדובר כשלפתע ראינו הפגנה עצומה עם הרבה אנשים שחורים אשר עושים הפגנה לשיווין זכויות. באותו רגע הבנתי דבר אחד. אני חייב להילחם למען הזכויות שלי כי אני שווה בין שווים. גם אם אני קצת שונה זה לא אומר כלום. וכך אני וטום הצטרפנו להפגנה באותו היום וויתרנו על הרעיון ללכת ללמודים. גם טום חשב שלאפריקנים מגיע זכויות. אז מה אם צבע העור שלהם שונה. גם יש אנשים עם צבע שיער שונה, אז נשנא אותם בגלל שאנחנו חושבים שהצבע של השיער שלהם מכוער? המשפט הזה של טום מלווה אותי עד היום.

במהלך ההפגנה נגשה אלינו משהי נמוכה ורחבה, אבל צעירה ורגליה דילגו בין אותם האנשים שעמדו. אפשר היה לחשוב שהיא מרחפת מרוב שרגליה היו קלילות. באותו הרגע הבנתי שאני מאוהב בנערה הזאת, עוד לפני שאני יודע מי היא. בזמן שאני מרחף במחשבות שלי לא שמתי לב והנערה כבר עמדה לידנו והציגה את עצמה בשם איב ואמרה שהיא שמחה לראות שבאנו לתמוך והביאה לנו שלטים. אחרי שהיא הלכה, טום פנה אלי במבט משועשע. “תמחק את הפרצוף הדבילי שלך, היא עוד תבין שנדלקת עליה” באותו רגע נעשיתי מבולבל והסמקתי וניסתי להכחיש, אבל זה נכשל כי לא הצלחתי להגיד מילה אחת ברורה בלי לגמגם וטום רק הסתכל עלי וצחק.

לבסוף אחרי ההפגנה מצאנו את איב ואמרתי לה שהיא מצאה חן בעיני ואשמח להיפגש איתה ולהפתעתי היא ענתה בחיוב וקבענו להיפגש שבוע הבא. אחרי שהלכנו, טום עשה תנועות ניצחון כאילו ניצח בתחרות ריצה ואני רק צחקתי.

המשך השבוע עבר עלי מעורפל ולא הצלחתי להתרכז בלימודים למרות שידעתי שיש מבחן גדול בקרוב לקראת סוף הסמסטר. אבל לא הצלחתי. רק חשבתי על הפגישה שתהיה לי עם איב בעוד שבוע. ואחרי זמן שנראה נצח, עבר וחלף לו השבוע והגיע יום הפגישה עם איב. נפגשנו בבית קפה השכונתי, כמובן שהוא היה מיועד רק לשחורים, אבל לנו לא היה אכפת כי היה לנו אחד את השנייה. בסוף הפגישה היא שאלה אותי אם אני וטום נגיע להפגנה שמתקיימת בסוף החודש. היא אמרה שההפגנה הזאת הולכת להיות עצומה והולכים לעשות מצעד לכיוון בניין הממשלתי של המדינה וכמובן עניתי בחיוב וידעתי שטום גם ישמח לבוא, הרי בסופו של דבר אנחנו רוצים לקדם את שיוון הזכויות בארצות- הברית. וגם אנחנו לומדים פוליטיקה. בהמשך החודש רק התאהבתי יותר ויותר באיב בכל הדייטים והפגישות שהיו לנו והפכנו זוג רשמי. ואז הגיע הערב הגורלי. חזרתי אחרי יום ארוך בלימודים לדירה שלי ושל טום והחלטתי לספר לו על החלטה שקיבלתי. בזמן שישבנו לארוחת ערב החלטתי לספר לו הרגשתי שזה הזמן הנכון.

” חשבתי להציע נישואים מחר לאיב לפני הצעדה” אמרתי מבויש וכמובן שהארתי לו את הטבעת שקניתי לה אומנם היא לא הכי מפוארת שיש אבל היא יפה ועבדתי בשבילה המון. פתאום טום קם במהירות מהכיסא עד שהכיסא נפל על הריצפה. וחיבק אותי.

“ידעתי שזה יקרה זה רק הייתה שאלה של זמן אתם זוג מדהים. איך אני מתרגש אני לא מאמין שאתה תהיה איש משפחה” הוא אמר וצחק.

אחרי שטום התעורר למחרת בבוקר תארגנו מהר ויצאנו, כמובן שקבעתי להיפגש עם איב לפני הצעדה בשביל שאני אציע לה. אחרי שהגענו לנקודת המפגש עם איב, טום ראה שאני לחוץ ולכן הוא הרגיע אותי ואמר שהכל יהיה בסדר. אחרי שאיב הגיע, כרעתי ברך, שלפתי את הטבעת ושאלתי: “איב אני יודע שאנחנו לא מכירים הרבה זמן, אבל מהיום שהכרתי אותך ראיתי את האור שהשמש מאירה בכל בוקר. קיבלתי משמעות לחיים ואני אוהב אותך ואני מבטיח לאהוב אותך כל עוד נשמתי בי. איב האם תינשאי לי?” את השקט ששרר היה אפשר לגזור. וזה הלחיץ אותי ואז איב התחילה לבכות, אבל לא מעצב אלא מאושר ואז היא צעקה עד השמיים “כן” חזק. זה היה מרגש והרגשתי שירדה לי אבן מהלב. שמתי לה את הטבעת והתקדמנו לצעדה. הלכנו יד ביד וטום היה לידנו. שלושתנו הולכים מחויכים. לצעדה הגיעו הרבה אנשים ולהפתעתנו היו שם גם אנשים לבנים שבאו להפגין ולצעוד זה היה מראה מלהיב ביופיו לראות את כל האנשים מתאחדים למען מטרה אחת משותפת שהם מאמינים שלכולם יש מקום בעולם הזה וכולם שווים זה לזה. אבל כנראה שזה לא מצא חן בעיני כולם. באמצע הצעדה הגיעה המשטרה והתחילה לדחוף ולהדוף את המפגינים ולגרום להם לכת והם נעזרו בכלבים ואלות. ופתאום מהפגנה יפה זה הפך לסיוט וגהינום. אנשים צעקו נפלו ילדים בכו. פתאום איב נפלה וראיתי מאחורה שוטר שנתן לה מכה בראש עם האלה שלו בגלל שהיא הפריעה לו ללכת בדרכו. מיהרתי להתכופף לידה ולעזור להתרומם. ראיתי דם זולג לה מהשפה. וראיתי שמהנפילה היא פתחה את השפה התחתונה וירדו משם טיפות דם אדומות. אחרי שהיא קמה שמענו יריות באוויר נבהלתי מאוד הסתובבתי לצד לראות איפה טום והוא כבר לא עמד לידי צעקתי לו בין הרעש הבוקע מהבלגן ששרר במקום ולא הצלחתי לראות אותו מבעד לאנשים. אמרתי לאיב לרוץ הביתה שהמצב נהיה מסוכן, אבל אז היא אמרה שהשוטרים והמפגינים חוסמים את הרחוב של הבית שלה. ומהר שלפתי את המפתחות של הדירה שלנו. כיוונתי את איב לדירה שלי ושל טום ואמרתי לה ללכת להסתתר שם עד שכל הבלגן יגמר ושאני אלך בינתיים לחפש את טום וניפגש בדירה. אחרי שראיתי שאיב הצליחה ללכת. התחלתי לפלס את דרכי בין האנשים וחיפשתי את טום אבל עדיין לא מצאתי אותו. כעבור כמה דקות ראיתי את טום נשען על גזע עץ באחד מצידי הרחוב ורצתי אליו. ואז ראיתי כתם דם שרק הלך והתפשט לאורך הבטן שלו ונבהלתי ושאלתי אותו מה קרה. במילים שהצליח להוציא פיו הבנתי שהיריות שאני ואיב שמענו מקודם היו מופנות לעבר המפגינים וטום נפגע. חיפשתי דרך לצאת מהמון מסביב בשביל לקחת את טום לבית החולים ,אבל לא הייתה אפשרות. בלי ששמתי לב דמעות זלגו מבעד העניים שלי, ואחרי דקה קלטתי שאני בוכה שזה היה מראה חריג שמאז שסיפרו לי שממה לא תחזור שהיא עברה לעולם אחר, שהיא נפטרה והיא לא תחזור זאת הפעם האחרונה שבכיתי, עד עכשיו. פתאום ראיתי שהעינים של טום סגורות ניסיתי להעיר אותו , אבל הוא לא התעורר. נכנסתי לפניקה וצעקתי לעזרה. תוך כדי ניסיתי להעיר אותו. ואז ראיתי מישהו רץ לעברינו והציג את עצמו כרופא ושאל מה קרה לטום וניסה לטפל בו ואז הוא הסתכל עלי ואמר לי שזה מאוחר מידי שטום איננו. באותו רגע צעקתי לשמיים וחיבקתי את גופתו של טום ולא הייתי מוכן לעזוב אותו ולא רציתי לקבל את זה שהוא איננו יותר.

בשבוע שאחריו ערכנו לטום את הלוויה שלו ולא הצלחתי להביע שום רגש רק שתקתי במהלך כל אותו השבוע. איב פחדה נורא היא חשבה שלא אשוב יותר לדבר שאני אישאר אילם. אחרי שבוע התאוששתי והבנתי בעזרתה של איב שאני חייב להמשיך את החיים שלנו וקבענו תאריך לחתונתנו. ואכן כך היה חודש לאחר מותו של טום אני ואיב הפכנו רישמית לבעל ואישה. איב עברה לגור איתי בדירה שטום ואני גרנו לפני מותו.

בהמשך גמרתי את לימודי ועולם הגזענות התחיל לדעוך, ואכן מצאתי עבודה, ואיב נהייתה מורה באחת הכיתות הראשונות שהיו מעורבות שהיו שם ילדים מכל הסוגים והצבעים. שכל ילד  בה הוא שונה בתוך שונים.

באחד מהערבים איב סיפרה לי שהיא בהיריון שמחנו מאוד, ושהיא שאלה אותי איך נקרא לו עלה לי רק שם אחד בראש. טום. חבר הנפש לי זה שקיבל אותי ואהב אותי. וכך היה. קראנו לילד הבכור שלנו טום.

אחרי טום נולדה לו עוד בת וקראנו לה הופ – תקווה באנגלית.

עכשיו, הרבה שנים אחרי, אני יושב במרפסת וכותב את נאום ההספד שלי לטום. הפעם הוא יהיה בבית הלבן ששם הזמינו אותי לנאום. אמנם בשבילם זה נאום על תקופת הגזענות, אבל בשבילי זה סיפור חיי.

עד כמה אהבת את היצירה?

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.