אגדה סינית / תמר דבורה בובליל

ספורנו התחיל בכפר סיני נידח, שאפילו אנוש שכח.

בכפר נולדו בלילה אחד שני ילדים באותו זמן בשכונה שונה, לבן ושחורה. לבן בעל עיניים חתוליות, שיער בוהק כשמש והתנהגותו נדמתה לאנשי הכפר כקללה. יחד אתו, באותו הזמן, נולדה שחורה  אשר עיניה שחורות ככנפי עורב, ושיערה ארוך וכהה כמו הלילה, וחיוכה – ברכה.

הילדים גדלו באותו הכפר, אך זכו ליחס שונה בגלל צבעם השונה השחור סימן אצלם מזל לעומת הלבן שסימן חוסר מזל.

את שחורה, היו מברכים, מביאים לה מתנות, חוגגים לה חגיגות, כולם אהבו אותה.

לבן מנגד, בורחים ממנו, דוחפים אותו לבוץ, מגרשים מסביבתם ,כולם שנאו אותו.

עד שהחליט לבן לעזוב את הכפר למקום מבודד ביער רחוק, ועם חלוף השנים – נשכח מלב כולם.

שחורה גדלה, והפכה לנערה יפה, סקרנית וחכמה.

כל אנשי הכפר הזהירו אותה, לא להיכנס ליער, " אדם רע רודף את היער, רע שאין לו שם…" אמרו לה.

כשהגיעה לגיל שש עשרה זקן הכפר ביה הודיע, כי זהו שעתה להתחתן, אך זה היה למורת רוחה של שחורה. בסערת רגשות לקחה את סוסה ורכבה לכיוון היער, מבלי לשים לב לאן.

היער היה גדול ועבות, וככל שהעמיקה ליער – איבדה את דרכה חזרה הביתה.

מותשת, עייפה ורעבה ירדה מסוסה ,ישבה תחת עץ גדול ובכתה.

רחש שנשמע בשיח לצידה הבהיל אותה, "מי שם?!" צעקה. מתוך השיח יצא לבן, עמד והסתכל עליה.

"מי אתה?" שאלה, "אינך יודעת את שמי? לא סיפרו לך עליי?" לבן שאל בתמיהה.

בנימת מבוכה שאלה שחורה, "למה שיספרו לי עליך?".

"שמי לבן, מכנים אותי בשמות רבים, המעליב שביניהם – רע שאין לו שם". הסתכלה שחורה על לבן בסקרנות "אינך נראה רע, ויש לך שם, לבן" אמרה לו ,"הלוואי שכולם היו חושבים כמוך, אצלם לא קיבלתי אפילו שם"  גיחך.

לפתע, בטנה קרקרה, לבן התאפק לא לצחוק.

"אני רואה שאתה רוצה לצחוק" הסמיקה שחורה. " הכול בסדר זה נורמלי להיות רעבה, תרצי לבוא לאכול בביתי? אני אולי לא מומחה במטבח, אבל אני יודע לבשל" צחק.

"זה לא יפריע למשפחה שלך?" שאלה שחורה.

"אני גר לבד אז לא תזיק לי קצת חברה" ענה בגיחוך.

ביחד הלכו לביתו של לבן.

כשהגיעו, שחורה ראתה בקתה קטנה שממוקמת במקום עוצר נשימה, "זהו ביתך?" שאלה נדהמת, "כן, זה הבית שלי, קטן, אבל מספיק" צחק לבן. "אני חושבת שהוא יפה" חייכה שחורה, לבן חייך אליה בחזרה.

יחד אכלו ארוחת ערב, "תגיד, זה בסדר אם אשאר פה כמה ימים?" שאלה שחורה. לבן הסתכל עליה בתימהון ואז חייך, "את יותר ממוזמנת להישאר, ככל אשר תרצי".

ימים הפכו לשבועות ושבועות לחודשים, ככה יום יום שחורה ולבן התקרבו יותר ויותר.

לילה אחד, שחורה ראתה את לבן יושב בפתח ביתו , תחת הכוכבים, התיישבה לידו כשאור הכוכבים מנצנצים לבן על גבי שחור.  "השמיים כל כך יפים" אמר לבן, הנהנה שחורה.

"לבן, אני יכולה לשאול אותך שאלה?" פנתה אליו, "את יכולה לשאול, כל דבר" חייך, "למה אתה במקום מבודד כזה?" שאלה.

"כפי שכבר אמרתי לך, אנשים ראו בי כקללה אף פעם לא הבנתי למה, אני מתאר לעצמי שכל זה בגלל הצבע עור שלי, היו מבזים וצוחקים עליי. בסופו של דבר נמאס לי, לכן החלטתי שאני עובר למקום מרוחק" ענה לה. "הלוואי שאנשים היו רואים אותך בדרך שאני רואה אותך" אמרה לו, והחזיקה בידו.

" את יודעת, את בן האדם הראשון שהצליח לראות את הטוב שבי, ואעריך אותך על זה לעד".

"יש משהו שהייתי רוצה לספר לך" אמר, ופניו הפכו לרציניות. "אתה יכול לספר לי הכל!" אמרה לו. "מאז שנולדתי יש לי נקודה על הגוף, נקודה בצבע שחור כצבע עינייך, חשף את רגלו. נדהמת, הסתכלה שחורה על לבן "זו הייתה טעות לספר לך" קם, מתכוון  להתרחק. "חכה!" אמרה לו, "גם לי יש משהו לספר לך". חשפה את ידה, "גם לי יש נקודה, לבנה ביד.

השתררה דממה, הם לא ידעו איך להגיב לידיעה הזו אחד על השנייה.

כשפתאום רעש חזק נשמע מאחוריהם,  "מצאתי אותה, היא פה! לבן חטף אותה!" אנשי הכפר רצו לעברם. "לבן! ברח!" צעקה. אך ללא הצלחה אנשי הכפר תפסו את לבן והרגו אותו. בוכה, רצה אליו שחורה.

היא לא יכלה לדבר, דמעות עיניה זלגו על גופתו החמה של לבן.

"למה את בוכה עליו?" נדהמו האנשים.

"הוא זה שטיפל בי כל הזמן הזה! והוא בכלל לא רע כמו שאתם חושבים" ואז החליטה שחורה לחשוף את הנקודה השחורה על רגלו של לבן. לאחר מכן פשטה את ידה, והראתה לכל אנשי הכפר את הנקודה הלבנה על גופה.

מצטערים, עמדו אנשי הכפר במקומם, מבינים את הטעות שעשו כששפטו אותו לפי הצבע עורו. ושחורה, ליבה השבור לא עמד בצער, והיא ברחה. לאנשי הכפר עד היום לא ידוע לאן, נעלמה לנצח נצחים.

אנשי הכפר המיוסרים החליטו להנציח את חברותם של לבן ושחורה, יצרו אנשי הכפר קמע. קמע שבנוי מחצי עיגול שחור עם נקודה לבנה וחצי עיגול לבן עם נקודה שחורה- הכפר נשכח אבל הסמל נשאר קיים עד ימינו, שני קצוות מנוגדים היוצרים שלם אחד, כך היו שחורה ולבן מאוחדים אך נפרדים לנצח.

עד כמה אהבת את היצירה?