זה טקסט שכתבתי על האובדן של אנשים שאוהבים. מוקדש למשפחת סילברמן ולכבודו של אוריאל (היה שכן שלי בנחלים)
אוריאל אביעד סילברמן
היה כמעט בן 24 כאשר נפל בט׳ שבט בקרב בחאן יונס.
משפחתו כתבה עליו:
אוריאל היה אדם שמח עם חיוך תמידי, בעל לב ענק, טבח מחונן שאהב לפנק ולשמח אחרים.
תמיד דאג לאחר ועסק בהתנדבויות רבות, בין היתר בעמותת ידידים, כאחראי צוות טכני בעמותה לילדים עם צרכים מיוחדים ולימוד נערים לקראת בר המצווה.
לבנת אחותו סיכמה בהספד שלה את תכונותיו שהשאיר לנו כצוואה: ״תאהב, תתנדב, תהנה מאוכל טוב״
המח ממשיך
אך הלב עוד זוכר,
הגעגוע חוזר
למרות הזמן שעובר.
המח סופג,
אך הלב הוא חדיר,
מספיקה מילה אחת והוא הופך לשביר.
ופתאום זה מכה בי,
אני מבין את גודל המכה!
הגעגוע לא נעלם,
הוא רק תפס צורה חדשה.
תגובה אחת
תקשיב ריגשת מאוד תמשיך עם הכתיבה המופלאה שלך מצטערים על האובדן שולחים חיבוק מרחוק..