אור/הודיה מחפוד

יום שני. בית החולים בלינסון. 18:05
הרגשתי לא שייך לכאן. אני רוצה הביתה. אני לא אוהב את האווירה של המקום הזה. בילדותי תמיד נמנעתי מלהגיע לכאן, המקום הזה גרם לי אי נוחות רבה. לא יכולתי לשאת את המראות של האנשים החולים שמקווים לישועה, ישועה אשר תציל אותם. כשהייתי מביט בהם הייתי חש את כאבם, את סבלם. הייתי רוצה לעקור מהם את החולי וללחוש להם שיהיה בסדר, אבל אין באפשרותי לעשות זאת, לכן הייתי מרים מבט לשמיים ומתחנן למי שלא יהיה שם, רק שיציל אותם. לאחר ששקעתי במחשבות נזכרתי למה בעצם אני כאן, מהי הסיבה שאני פה ולא שם. למה לי זה קרה? ולמה דווקא ביום הזה? בעודי שואל את השאלות הללו כאבי בטן עזים תקפו אותי, אוי לא, לא שוב פעם התלוננתי בקול ומיד רצתי לשירותים להטיל את מימי.
* * *
כשיצאתי מהשירותים שמתי לב שיש מישהו ששוכן במיטה לידי. מוזר, חשבתי לעצמי. הרי לא ראיתי אותו כשנכנסתי בצהריים. בחנתי את סביבתו, היו שם שתי חפיסות עוגיות, שלושה בקבוקי שתייה ותיק אפור גדול. הרמתי אליו מבט וראיתי שהוא זקן. זקן מטופח למשעי. הוא לבוש בחליפה מהודרת אפורה, על פניו מופיעים קמטים והשיער שלו בצבע אפור עם נגיעות לבנות ושמתי לב לכיפה לבנה מבצבצת מעל ראשו. הארכתי שהוא בסביבות הגיל 70. התקדמתי לעבר המיטה והחלטתי לפתח עמו שיחה, הרי גם ככה אני תקוע כאן בניגוד לרצוני חשבתי לעצמי. רציתי לפרוץ בבכי ענק על כך שאיני נמצא במקום שייחלתי לו שנים. אחרי כמה דקות של כאב החלטתי שאני צריך להפסיק לחשוב על זה כי זה גורם לי לצער עמוק. שמתי לב שהוא מסתכל עליי בעיניו הגדולות ששידרו עצב ושמחה בו זמנית, ושאלתי אותו “מה שמך?”, “טרדי, שמי הוא טרדי” ענה לי. “ומה שמך אדון צעיר?” שאל טרדי בחזרה. “אור, אדוני” השבתי בנימוס לזקן. “בחורציק, מדוע פניך נראות כאילו קרה לך הדבר הכי גרוע בעולם?” הבנתי שאם טרדי הזקן שאל אותי את השאלה הזאת אני באמת נראה על הפנים מבחוץ, ומבפנים ההרגשה יותר גרועה.. “כי באמת קרה לי הדבר הכי גרוע בעולם,” השבתי והרגשתי דקירה בלב. “אני עדיין לא מעכל שזה קרה לי, דווקא לי מכל האנשים בעולם!” צעקתי מתוך עצבים לעבר טרדי הזקן. טרדי לא נראה מתרגש ממני. הוא רק שתק והניח לי לפרוק את תסכוליי. “כל חיי הוקדשו ליום הזה, לרגע הזה!” המשכתי. “אני ייחלתי ליום הזה כמו שילד בן 4 מתחנן לאימא שלו שתקנה לו את הצעצוע שהוא רוצה..” קולי הונמך במשפט הזה. “ספרתי ימים ולילות עד שהגעתי ליום הזה, ולבסוף אני כאן, בבית החולים שוכב על המיטה הזאת בזמן שחבריי לקבוצה סופרים את השעות לעלות למגרש ולנצח. זה לא פייר. החיים לא הוגנים.” “הספונסרים שנותנים מימון באים לצפות במשחק הזה, בגלל זה המשחק הזה כזה חשוב לי! אני חייב להיות שם!” צרחתי בתסכול את האובססיה שלי לגבי המשחק היום בערב. “התאמנתי מאז שאני זוכר את עצמי, כבר שהייתי בן שנתיים העפתי כדורים לכל פינה בבית ושברתי לאימא את הרהיטים שהיא אהבה.” סיפרתי בחיוך כאשר נזכרתי באימא שלי, “אני מרגיש שהחיים שלי נהרסו טרדי, כל מה שעשיתי ליום הזה היה לשווא.” “בן כמה אתה בחור צעיר?” שאל אותי טרדי. לא הבנתי מה קשורה השאלה הזו אך עניתי, “27 ,אדוני.” הוא השתעל לכמה שניות ואמר לי, “עכשיו זה נראה לך כמו סוף העולם, אך זה לא, אתה עוד צעיר, יש לך עוד זמן להבין איך החיים עובדים.” אמר, “לכל דבר יש סיבה, ולכל סיבה יש מי שהמציא אותה וזהו בורא עולם. הוא עושה רק לטובתך, גם אם אינך רואה זאת עכשיו.” ענה טרדי הזקן, והרגשתי שהוא נגע לי בנקודה רגישה. “פחות התחברתי לבורא עולם, זה לא שלא האמנתי, פשוט שלא יצא לי לדבר איתו ולהתקרב אליו. ידעתי שהוא קיים, אך זה הרגיש לי שגם הוא לא רוצה להתקרב אליי. אני לא הייתי זקוק לו והוא ככל הנראה לא אהב אותי” אמרתי את מה שהרגשתי בשנים האחרונות. “לא גדלתי בסביבה דתייה, למדתי בבית ספר חילוני ולא הלכתי לשיעור תורה אפילו פעם אחת בחיים שלי.” סיכמתי בערך לטרדי הזקן. “יש משפט שקראתי באיזה ספר, אני חושב שזה היה מהספר סוד החיים הטובים, “אין יהודי שחייב לחזור בתשובה, יש יהודי שחייב למצוא את שורש היהדות שבו.” אתה תמצא את שורשייך. אבא שבשמיים אוהב אותך כל כך, אתה לא מתאר לעצמך אפילו כמה! הוא רוצה שתתקרב אליו, שתעשה צעד אפילו הכי קטן! יש משפט- “פתחו לי פתח כחודו של מחט, ואני אפתח לכם פתח כפתחו של אולם.” אבא רק מחכה שתפנה אליו, הוא מסתכל עליך יום וליל ומחכה לצעד שלך.” קיבלתי צמרמורת בכל הגוף מדבריו של טרדי הזקן וחשבתי שאולי, אולי אני באמת צריך לעשות צעד לאבא. עברו שעות, שעות שבהן דיברתי עם טרדי הזקן. הוא סיפר לי על האהבה הכי גדולה שהייתה לו, איך הם הכירו בשכונה שבה פגש בה לראשונה וממבט ראשון התאהב, וגם איך היא נלקחה מידיו ועברה לגור בעולם אחר, גן עדן. הוא אמר לי שמידי יום החיסרון שלה מורגש. “היא הייתה העולם שלי” הוא ציטט את המשפט. הוא סיפר על שנות נעוריו וכך גם אני. הוא סיפר על היום שבו אהובתו נישאה לו ביער הקטן. היה לו זיק של ניצוץ בעיניו כשדיבר עלייה, ראיתי שהוא אהב אותה באמת. הקשבתי לו כולי אוזן ואפילו שכחתי מהמשחק שהתקיים הערב. הגיע הזמן לישון, איחלנו לילה טוב אחד לשני. ואני נרדמתי עם המחשבות של אם אי פעם אחווה אהבה כמו של טרדי, והאם אתקרב לבורא עולם מתישהו…

למחרת בבוקר, יום שלישי. בית החולים בלינסון. 06:25
פקחתי את עיניי, הסתכלתי על החדר והבנתי שאני עדיין בבית החולים. המשחק התקיים אתמול. אני בטוח שהקבוצה שלי שיחקה אותה בגדול וניצחה. ניסיתי להדחיק את הכאב שחשתי מאתמול על זה שלא השתתפתי במשחק. הראש שלי התפוצץ כבר מרוב מחשבות. התמתחתי וראיתי את טרדי שותה קפה ומעיין בעיתון “בוקר טוב טרדי, איך ישנת?” שאלתי לשלומו, ” בוקר טוב בחור צעיר, ישנתי שנת דובים. ואתה?” “לא היו לי כאבי בטן בלילה אז אני חושב שיותר טוב, תודה.”
בהמשך היום הרופא מדד לי חום, עשה כל מיני בדיקות וביקש ממני להרבות בשתיית מים. פגשתי את הבנים והנכדים של טרדי כשבאו לבקר אותו. הם מאוד דומים לו. הבנים שלו סיפרו סיפורים ודיברו על אמונה, וככל שהקשבתי כך רציתי להתקרב לאבא שבשמיים. זה מוזר, לפני כן לא הרגשתי שמשהו חסר לי, אבל עכשיו אני מרגיש ריק, בלי משמעות לחיים. בסביבות הצהריים, החברים שלי באו עם בלונים ואלכוהול לבית החולים, הם לא שפויים בעליל אבל אני מת עליהם. הם סיפרו שהיה קצת קשה לנצח את הקבוצה היריבה, אבל ברור שניצחנו אותם 2-1. הם הריצו בדיחות עם טרדי הזקן ומשפחתו. הם התחברו אליהם מאוד. זה היה נראה כאילו כולנו משפחה אחת גדולה. בתוך החדר הקטן שבבית החולים הצטופפנו כולנו ואכלנו מהעוגה בצורת מגרש כדורגל עם שערים ושחקנים תוך כדי שאנחנו מקשיבים לנכד של טרדי מעביר לנו שיעור תורה, כולנו הופתענו ולטובה. הבחור הקטן רק בן 14 וככה בקיא בתורה. לא פלא, טרדי הינו אבא טוב וסבא מדהים. בחדר הקטן שבבית החולים לא הייתה תחרות או קנאה אלא אהבה. שני המשפחות באות מעולמות שונים אך כשנפגשו הפכו לעולם אחד. עולם חילוני ועולם דתי התמזגו. הם קיבלו אחד את השני באהבה מבלי להכליל ולשפוט. הם גילו נושאי שיחה משותפים והקשיבו אחד לשני ברצון. הם שרו שירים ביחד. הצד החילוני לימד אותם לעשות חפלה ואילו הדתיים העבירו שיעור תורה. הם צחקו שעות ארוכות. ואפילו יצאו לשמח חולים אחרים ברחבי בית החולים. כשמניחים את האגו, שנאה והכללה בצד מכירים אנשים נפלאים.
לקראת הערב, טרדי ואני נשארנו לבד בחדר. המשפחות שלנו חזרו לבתיהם ולעיסוקיהם. היה יום כיף ומהנה אך גם מעייף. לטרדי זה לא הזיז כלל, הוא היה כל כך שמח ומאושר. אילולא האחות שנכנסה ואמרה למשפחותינו שאנחנו צריכים לנוח, טרדי הזקן היה מסוגל להגיד להם להישאר לישון איתנו, למרות שאין מקום, אך מבחינת טרדי איפה שיש מקום בלב יש מקום בכל מקום. “מחר אני ככל הנראה משתחרר” אמרתי לטרדי הזקן בקול עצוב. לא רציתי להיפרד ממנו, היה לי כיף איתו. “ברוך השם! איזה יופי!” שמח בשבילי טרדי הזקן.
* * *
הבוקר הגיע מהר מידי משחשבתי. הבוקר אני צריך להיפרד מטרדי הזקן. אני שונא פרידות, הן גורמות לי להיות עצוב. למה צריך להיפרד? אני הרי בכל מקרה אבוא לבקר אותו מידי יום עד שיחזור בריא לביתו. החלטתי לקום יום חדש. אני גם מתרגש לחזור לאימונים, יומיים לא התאמנתי זה מרגיש לי שנתיים. התגעגעתי להרגיש את המגרש תחת כפות רגליי. כשקמתי לעבר המיטה של טרדי ראיתי שהוא איננו שם. הלב שלי קפץ למאתיים. נבהלתי כל כך! דמיינתי בראשי דברים מפחידים שקרו לו, אך מיד ראיתי אחות ושאלתי אותה, “היכן טרדי שנמצא בחדר הזה? לאיפה הוא הלך?” המטרתי עלייה שאלות. “תירגע אדוני, הוא צריך לחזור עוד שלוש שעות. בנו בא לאסוף אותו מוקדם בבוקר.” הלב שלי חזר לפעום, נבהלתי מאוד. טרדי נהפך חשוב לי ביומיים האחרונים שבילינו ביחד. כשמכירים מישהו חדש ונמצאים איתו הרבה זמן מרגישים כאילו הכרתם כבר שנים ארוכות.
החלטתי ללכת הביתה ולהתקלח מקלחת מרעננת, לאכול ארוחה מזינה וטעימה, לנוח כמה שעות, ללכת לבקר את אחותי שלא יכלה להגיע מכיוון שהייתה עם האחיינים המתוקים שלי ולבסוף לקפוץ את טרדי הזקן.
אילולא ידעתי מה יקרה, הייתי הולך בראש ובראשונה לטרדי…

יום רביעי. 17:24
כשיצאתי מאחותי ליוותה אותי הרגשה רעה בבטן. ניסיתי להתעלם ממנה, אך היא לא עזבה אותי. לא רציתי לחשוב שקרה משהו לטרדי, ניסיתי להיות חיובי. אך ככל שהתקרבתי בנסיעה לבית החולים הרגשתי משהו מתהפך בקרביי. לא רציתי להאמין לכך. לא, זה לא נכון! הלוואי שכל זה סיוט ושאתעורר ממנו בקרוב! למה יש לי הרגשה רעה לגבי טרדי, למה? עד שהכרתי מישהו שמבין אותי, מישהו חם ומחזק.
* * *
כשמבשרים לך שאדם יקר לליבך מתנדנד בין החיים למוות מה תעשה? האם תעלה על המכונית ותאיץ ל- 180 קמ”ש כדי לנסות להספיק בזמן, להגיע בזמן לפני שהוא ילך לך?
לא תוכל לשאת את המחשבה שלא הגעת בזמן.
זה ישבור אותך לאלפי חתיכות. אתה תרגיש שכל האוויר יוצא ממך. אתה תצרח, תבכה ותקווה שמישהו שם שומע אותך וייתן לך עוד הזדמנות אחת לראות אותו. אתה תהיה מוכן לוותר על הכל רק בשביל עוד פעם אחת. פעם אחת אחרונה..
אז אתה תאיץ את המכונית על 180 קמ”ש ולעזאזל כולם. שום דבר כבר לא חשוב. אתה תתעלם מכולם ותתרכז רק בלהגיע כבר. אתה מרגיש כאילו הזמן בא נגדך. התמרורים מצביעים על אדום, מכוניות צופרות, הנהגים מקללים אחד את השני כאילו זה בסדר, הם אינם יודעים שאתה עוד רגע מתרסק, עוד רגע קטן..
אתה רוצה שקט.
אתה רוצה להיות לבד.
אתה רוצה להגיע בזמן.
אתה במירוץ נגד הזמן.
במירוץ נגד החיים..
אתה מתפלל בלב וזועק לנס.
אתה שואל את עצמך למה דווקא לו זה קרה? אבל זה כבר קרה, ולך אין שום דבר שתוכל לעשות בנידון. ידייך כבולות.
ככה אור חבר של טרדי נהג, יותר נכון, טס על הכביש. החבר שלו בבית חולים גוסס ואולי כבר מת בחדר ניתוח, והוא אינו שם..
הוא במירוץ נגד הזמן.

* * *
כשהגעתי לבית החולים רצתי ריצה מטורפת לחדר של טרדי אך הוא לא היה שם. החדר היה נקי מהחפצים שלו, והמסרק שלו שהיה על השידה כבר איננו שם. הלכתי במהירות למקלחת, אך גם המברשת שיניים שלו לא הייתה שם. נפלתי על הרצפה והתחלתי לבכות. אני לא זוכר מתי בכיתי בפעם האחרונה מאז שאימי נפטרה לפני 5 שנים, אך עכשיו, היום אני בוכה על חברי הזקן טרדי. כשנרגעתי מהבכי ורק יפחות קטנות נשמעו בחלל החדר שמעתי פסיעות קטנות באות לעברי, הרמתי את מבטי וראיתי את האחות שטיפלה בטרדי. “אני משתתפת בצערך מעומק ליבי. טרדי היה חשוב גם לי מאוד בשבוע וחצי שהוא היה כאן..” “לא הבנתי.. מזאת אומרת שבוע וחצי?” איך יכול להיות שטרדי היה כאן רק שבוע וחצי וככה מהר מת. זה לא נשמע הגיוני. הרי הוא אמר לי בעצמו שהוא יבריא. “כן, טרדי היה כאן רק שבוע וחצי, והסיבה שהוא בא לכאן היא בגלל הבעיה הקשה שהייתה לו. הוא ידע שהוא הולך למות. הוא לא אמר לך?” אמרה האחות ברכות שבכל זאת ניפצה יותר את ליבו של אור. אור ניסה להיזכר האם טרדי הזכיר משהו מזה אך דבר לא עלה לו. לא, טרדי לא אמר לו שום דבר מזה הוא היה בטוח. אם טרדי היה מספר לו דבר כזה אור היה מביא את כל הרופאים שבעולם רק שינסו לעזור להציל אותו. הוא לא היה מניח לו למות. “טרדי השאיר לך מכתב. הוא אמר לי למסור לך אותו לאחר שתירגע. אז בוא, קום, תשטוף פנים ותקרא אותו.” הקשבתי לה ועשיתי כדברייה, לקחתי את המכתב מידייה והסתלקתי מהמקום הזה.

* * *
עמדתי מול חוף הים, הסתכלתי על הגלים, על איך שכל גל מתנפץ אז גם הגל שאחריו מתנפץ באשמתו. שאפתי אוויר לריאות. הסתכלתי לשמיים וקיוויתי לראות את שם טרדי שיגיד לי שהכל יהיה בסדר, אבל לא, הוא לא הופיע שם, אבל הוא דאג שהשמש תחמם אותי בשעות אחר הצהריים הקרירות.
החזקתי את המכתב חזק, קרעתי את העטיפה והתחלתי לקרוא:
אור היקר.
אם אתה קורא את המכתב הזה, זה אומר שאני כבר לא בין החיים. אל תדאג לי, אני בסדר גמור. אני נמצא למעלה עם אבא שלי. אני דווקא כן דואג לך, ביומיים כשהספקנו להכיר גיליתי בן- אדם מדהים, אינטיליגנט וחכם. אני כותב ברגע זה את המכתב ועדיין מתלבט עם עצמי אם עשיתי נכון שלא סיפרתי לך שאני עומד למות. בין כה וכה אני כנראה כבר מת ולא סיפרתי לך. אני מקווה שאתה לא כועס עליי. לא רציתי שהימים שלנו יחד יהיו מהולים בעצב ומוות. רציתי שתזכור אותי בצורה טובה, שיהיו לך זיכרונות טובים ממני גם אם הם קצרים. עצוב לי שלא אהיה בשביל לחזק אותך, אבל אל תדאג, המשפחה שלי התחברה אליך והיא אוהבת אותך מאוד. כל שישי אתה מוזמן לקידוש אצלנו, יהיה אוכל טעים של בתאל אשתו של דויד, בני הבכור. הכיסא שלי בשולחן התפנה ועכשיו הוא מחכה לך שתתפוס אותו. אני זוכר כמה התלוננת וכעסת על כל העולם שאינך במשחק כדורגל ובמקום זה אתה שוכב בבית חולים עם כאבי בטן עזים. כעסת על כך שהיה לך וירוס וכל 20 דקות היית צריך ללכת לשירותים להתפנות. למה אני כותב לך את זה אתה בטח תוהה.. אני כותב לך את זה כי בזמן שאתה התפנית כל 20 דקות, אני לא יכולתי להתפנות יותר. האיברים שלי נסתמו ולא יכולתי להוציא את צרכיי. לא היה ניתן לעשות דבר. הרופאים יידעו אותי שבסוף אמות מהתפוצצות כי הגוף שלי לא יעמוד באיזשהו שלב בעומס. בזמן שאתה רק התלוננת למה אתה מתפנה ולמה הכאבי בטן, אני התחננתי להחליף איתך, התפללתי לאלוהים שיפתח לי את איבריי הסתומים. הכאבים ריסקו אותי אך לא רציתי להראות זו. השתדלתי שנבלה בנעימות. אך ידעתי שאכתוב לך את המכתב הזה. המסר שלי אליך, הוא שתשתדל להעריך כל דבר ולקבל הכל באהבה. גם אם לפעמים זה נראה לך שאבא עושה לך רע, זה לא נכון, אין רע יורד מן השמיים! אבא אוהב אותך מאוד. לך תדע אם היית משחק באותו יום, ונכתב לך בשמיים שצריך לקרות לך משהו רע בזמן המשחק? אבא הציל אותך מזה, אתה פשוט לא יודע את זה. אתה גם לא תדע. אי אפשר להבין את השגחתו הנסתרת של מלך מלכי המלכים בעולם. משה רבנו, שהיה מנהיג עם ישראל לפני כניסתם לארץ דיבר עם בורא עולם, אחד מול אחד, אך הוא לא ראה אותו. אפילו הוא, משה רבנו שהיה בדרגה גבוהה מכולם לא יכל להבין ב-100% את השגחתו הנסתרת של מלך מלכי המלכים, אז אנחנו בטח שלא נבין. קטונתי מלדבר בכלל, אני כלום. רק רציתי להגיד לך מילים אחרונות ולחזק אותך. אני יודע שאתה רוצה להתקרב לבורא עולם. אין אחד שלא זקוק לו. תתחיל לאט לאט ובעזרת השם משם תעלה מעלה. אני רק מבקש ממך משהו אחד, כשאתה תצא מהשירותים לאחר שתעשה את צרכייך, תעשה נטילת ידיים וברכת אשר יצר. כי זה לא מובן מאליו שאתה יכול להתפנות, לאכול, לשתות וללכת. זה לא מובן מאליו. אל תיקח את זה יותר כמובן מאליו. זה עולם ומלואו. יש עוד אנשים אחרים בביתי חולים שאינם יכולים ללכת, לדבר.. לא חסרים מקרים השם ישמור. כל עוד שאתה חי, נושם ובריא תודה לאל, תגיד תודה לאבא. הוא תמיד יגן עליך מכולם. כל “צרה” שיש לך תפנה אליו, הוא הרופא הכי טוב, הבנק הכי טוב, הפסיכולוג הכי טוב. אל תפחד אף פעם, כי אבא איתך לעולם. אני יודע שבאותו יום הלכתי מוקדם, הלכתי לבקר את קברה של אהובתי. שלא תחשוב שהתחמקתי ממך. היית נראה עייף ולא רציתי להעיר אותך. תמיד תלך בדרך שלך. שתמיד תהיה שמח ומאושר אמן! אני מאחל לך את כל מה שאני מאחל לבנים שלי ולנכדים שלי. שתזכה לזיווג הגון משורש נשמתך ולהקים בית נאמן בישראל.
אוהב אותך כאילו היית בני שלי.
טרדי.

* * *

עד שהרמתי את ידיי אל פניי הבנתי שאני בוכה בפעם השנייה השבוע.

תגובה אחת

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

דילוג לתוכן