אח קטן בדרך ליואבי, כבר חמש שנים שהוא ילד יחיד, לאביו ואימו כבר נמאס מנדנודיו שיבואו לשחק איתו במכוניות או בלגו.
יואבי תמיד ציפה לאח קטן שיבוא לשחק ולדבר איתו, הוא הרגיש בודד, אין לו כל כך חברים מהגן, הוא תמיד היה זה שנשאר בצד, זהו אופיו, ביישן.
"למה אין לי עוד אחים?" היה שואל הוא בכל ארוחת שישי, מבלי לדעת שכמה שעות אחר כך, אימו תיזכר בשאלתו ותזיל דמעה חרישית על בעיותיה הבריאותיות שמקשות עליה להיכנס להריון, מה הוא חושב, שהיא לא רוצה עוד ילד? שהיא לא רואה שהוא לבדו כל הזמן?
ואז סוף סוף הם הצליחו, בלי שום טיפול, הריון טבעי, לידה טבעית, ארוכה, קשה, אבל טבעית.
האב חזר הביתה קורן מאושר, חיוכו ועיניו סיפרו הכל. הוא פתח את דלת הבית ופסע פנימה, בפנים חיכו לו אחותו ובנו.
"יואבי! נולד לך אח קטן!" הוא לקח את בנו בכורו בידיים והניפו באוויר כששניהם צועקים באושר עילאי. "עכשיו אתה צריך ללכת לישון, כבר מאוחר" הוא לחש באוזנו ואז הוסיף: "תחלום על אחיך הקטן"
יואבי רץ לחדרו, זורח משמחה, הוא בהחלט התכוון לחלום על אחיו הקטן, הוא נשכב על מיטתו, כיסה את עצמו בשמיכה לבד, מבלי לקרוא לאבא שיכסה אותו, עצם את עיניו וחלם איך הוא ישחק איתו במכוניות שלו, אפילו יבקש מאימו לקנות לו כבאית חדשה, עם סירנה מגניבה כזאת. הוא ילמד אותו לבנות בלגו ארמון ויראה לו את אוסף הדמויות שלו. הוא יספר לו סיפורים שהוא כבר יודע בעל פה, אולי את הבית של יעל. הוא ילמד אותו את הריקוד שהוא המציא לשיר הפתיחה של סמי הכבאי ומטוסי על, אח שלו יהיה הילד הכי יפה בעולם ויואבי ידע שהוא יבלה איתו שעות.
"הולכים היום לבקר את אחיך הקטן? אתה מוכן?" שאל אותו האב למחרת, כשאסף אותו מהגן.
"כן!" יואבי כל כך שמח שהוא לא שם לב לתפנית משמעותית במצב רוחו של אביו.
הם נסעו יחד לבית החולים, יואבי סיפר לו את כל חלומותיו שרקם על אחיו החדש, האב שתק כל הנסיעה, אך יואבי לא השית ליבו לכך, הוא התרגש כל כך.
ריח של בישום אוויר קידם את פניהם נכנסו לחדר של האם, החדר היה אפוף ריח של תינוק. כאילו נכנסו לגביע של גבינה, למה הכל כל כך לבן? יואבי תהה לעצמו, שידה לבנה, מגירות לבנות, מיטה לבנה, אנשים לבושים בלבן, סדין לבן, כרית לבנה…רגע, היכן התינוק החדש?
"הוא בבדיקות עכשיו, הוא אמור לחזור כל רגע" חייכה אליו אימו כשהבחינה בעיניו הירוקות השואלות. רק סיימה לומר זאת והינה אחות נכנסה עם עריסה מתגלגלת, בה עטוף תינוק קטן…כן, בבגדים לבנים.
אבא של יואבי חייך בראותו את התינוק ונטל אותו בזהירות ממיטתו הקטנה. מהרגע שיואבי ראה אותו, הוא הבין שמשהו לא בסדר בתינוק. למה הרגליים שלו עקומות? למה האף שלו מעוות ומוזר? כל התינוקות עם פנים כאלה מקומטים ומשונים?
"מה זה? אבא, זה לא התינוק שלנו, נכון?" שאל יואבי, "יואבי" אבא כרע לעברו של בנו וחיבק אותו "זה אחיך הקטן, החדש, שחיכית לו כל כך" "אז למה הוא נראה ככה מוזר?" יואבי הרגיש כיצד מצב רוחו יורד לאט לאט, "כי הוא ילד מיוחד, הוא כמונו בדיוק, אבל קצת שונה, קוראים לזה צרכים מיוחדים יואבי"
"אני רוצה אח רגיל, לא שונה, לא מיוחד" יואבי הביט בהוריו בבלבול קל "ככה הגורל החליט, ככה יהיה, הוא כל כך חמוד, אתה לא רואה?"
יואבי רק הרכין את ראשו, הוא לא ראה מעבר לפרצוף מקומט, אף עקום, גוף מעוות ועיניים חומות בהירות ומכוערות.
"הוא ירקוד איתי את סמי הכבאי?" שאל יואבי וזיק קטן של תקווה בעיניו, האב בניד בראשו בשלילה "תסתכל על הרגליים שלו" הוא לחש, אבל יואבי לא רצה להסתכל, כאב לו לראות את הילד שהיה אמור להיות הכי יפה בעולם, כל כך מכוער. הוא לא ילמד את סמי הכבאי ולא את מטוסי על, הוא לא יבין את הסיפורים שהוא יספר לו, הוא לא יהיה דומה לו באף צורה, אפילו זיק של ירוק לא היה לו בעיניים. איזה מן אח זה? מי רוצה אח כזה? גבו של יואבי החל לרעוד וצמרמורת חרשה את גופו הקטן, הוא הליט את פניו בידיו והדמעות החמות והמלוחות זלגו מעיניו כמו סכר מים שנפתח, כל חלומותיו התנפצו, אביו עטף אותו בידיו הגדולות והחמות ונשק לשערו "אנחנו נאהב אותו, הוא יאהב אותנו, אל תדאג, הוא מתוק" אמר האב כאילו גם את עצמו הוא מנסה לשכנע.
יואבי מחה דמעות שזלגו לו על הלחי, אבל הן לא הפסיקו לזרום, כמה הוא חלם וציפה וייחל. הוא הביט בתינוק המקומט שהשיב לו מבט חלול, נוטה לבכות, אחיו הבכור חייך אליו, אולי באילוץ, אולי באמת, אבל הוא חייך, רכן אליו והדביק לו נשיקה על המצח בזהירות.
מחשבה חלפה בראשו של יואבי, כן, זה התינוק שהוא קיבל, אבל הוא אח שלו, גם אם הוא שונה, ויואבי תמיד יעמוד לצידו, לא משנה מה יקרה, זה קשר דם, לנצח.
