אימא? / הלל כהן

אימא העירה אותי בבהלה, שוב אל החדר הקטן

וזו רק ההתחלה.

אלה שוב הם? האנשים הרעים?

הלכתי איתה, החזקתי לה את היד, כדי שלא אהיה בלעדיה, שלא ארגיש לבד.

יצאנו מהר אל מחוץ לבית, שוב אל החדר הקטן מלא הרעשים, עם מלא האנשים.

חלקם בוכים חלקם שותקים, חלקם בוהים חלקם שותקים.

חלקם יושבים חלקם עומדים, חלקם קוראים מסידורים.

יש כאלה שחושבים, ויש את אלה שיודעים.

אבל אני? מה אני יודעת? אני עוד לא גדלתי מספיק, אני רק שומעת.

יושבת עם אמא מחכה לסימן, שיגידו לנו שאפשר לצאת, שהגיע הזמן.

שמעתי קול חזק, הוא הזכיר לי זיקוקים, לא בדיוק, קצת יותר חזקים.

מה זהו? נגמר? משחקים במחבואים?

אמא, את הסופרת

"שבי ואל תזוזי, תתחבאי. אני מיד חוזרת."

מצאתי מקום בחדר הקטן, ליד העגלה של אחיו של יונתן.

התחבאתי לה במשך כמה דקות, לא ידעתי אם לצאת, או לחכות.

עברו עוד כמה דקות ועוד כמה דקות, היא שכחה אותי? התחלתי לבכות.

הפסיקו הזיקוקים, המשחק נגמר, חזרנו פנימה..

המשחק נגמר..

אבל

איפה אימא?