אי שם / אילת חן ויזל

בס"ד

אפור. שחור. לבן. שיח פרחים גדול ניצב מולי, אך השיח חסר צבע, חסר חיים. אני קוטף פרח שחור ומריח אותו. כלום, שום ריח לא מגיע לאפי. אני קוטף פרח נוסף, אבל גם הוא בדיוק כמו חברו – חסר ריח לחלוטין. אני מסתכל סביבי ורואה גן גדול ומרשים, ובתים רבים מסביב, אולם הכל דומם. אין ילדים שמתרוצצים וצוחקים בקולי קולות. אין מבוגרים שיושבים על ספסלים וקוראים עיתונים. אין אימהות שיושבות במרפסת עם כוס קפה, ואין כלבים, חתולים, או בכלל – לא נראה שיש נפש חיה באזור. הכל שקט, עצוב. אני מתחיל ללכת בשביל שמתחת לרגליי, שואל את עצמי לאן. עברתי כבר עשרות שכונות וכולן כאלה – אפור. שחור. לבן. חסרות צבע וחסרות חיים. אני מבולבל, מרגיש את הריקנות מזדחלת לאט-לאט אל נשמתי. מרגיש שהמקום הזה משפיע עליי יותר מדי. אני נהיה עצוב, רגשותיי מנסים להתאים את עצמם לסביבה. איבדתי תחושת זמן. אני הולך פה כבר חודשים, אבל התחלתי ללכת רק לפני כמה דקות. פתאום נשמעת מנגינה חלשה שמפרה את הדממה. אני הולך בעקבות הצלילים, מגיע לצריף קטן ומבודד. הצריף ישן וקירותיו מעט שבורים, נראה נטוש. אבל העובדות הקטנות האלה לא משתיקות את הסקרנות שגואה בי, ואני דופק על הדלת. כעבור כמה שניות הדלת נפתחת ומולי עומדת נערה, נראית בגילי. שיערה כסוף וארוך, עיניה שחורות כשמי הלילה שמעליי, ואפה מנוקד בנמשים לבנים. היא יפייפיה. אני מסתכל עליה, והיא מסתכלת עליי, ואז אני נזכר שאני צריך לומר משהו, כי מבין שנינו – אני זה שדפק על דלת של בית זר. אני פותח את פי, מתכוון להוציא ממנו מילים שהמוח שלי מעולם לא פקד עליי לומר, ואז היא נעלמת. הבית נעלם והכל מסתחרר סביבי. אני מנסה להיאחז במשהו, לא ליפול, אבל העולם מתפוגג, מתחלף בדמותה של אמא, שרוכנת מעליי וצועקת: "אדם! קום! אתה תאחר ותלך ברגל!" אני מתעורר בבהלה, מתיישב במיטה מזיע, מנסה לנשום. היא… לא אמיתית. חלום. זה היה חלום. אני קם מהמיטה, מתארגן בזריזות ומספיק בקושי את ההסעה. אני עולה על האוטובוס, מתיישב בכיסא פנוי, וחושב עליה. גם כשאני מגיע לבית הספר היא אצלי בראש כל היום, לא נותנת לי להתרכז בשיעורים. בשעה 22:17 אני נכנס למיטה, אבל לא מצליח להירדם. אני מתהפך מצד לצד, מנסה להירגע, אך לשווא. היא לא תניח לי, נכון? אני עוצם את עיניי, מנסה רק לחשוב על אותו עולם, לחזור אליו. לחזור אליה. וכשזה קורה, אני שוב בשביל האבנים ההוא. אני רץ, יודע את הדרך בעל פה. מנגינה מוכרת נשמעת כשאני מתקרב, מזמינה אותי. אני מגיע, מסדיר נשימה ודופק. הדלת נפתחת והם עומדים שם, היא והשיער הכסוף שלא הצלחתי להוציא מהראש.
"שלום" היא אומרת. "אתה…?"
"מה? אממ.. אה כן, אני, אני לא מכאן, ואין לי מושג איפה אני בכלל. אבל הגעתי ושמעתי מנגינה נעימה. זאת את שניגנת, נכון?"
"כן" היא אומרת את מה שכבר ידעתי.
"תיכנס." היא מובילה אותי פנימה, לתוך חדרון קטן שכנראה משמש כביתה. אני רואה מזרון בקצה החדר, שולחן כתיבה פשוט, שידה רעועה עם כמה בגדים, ונבל. נבל גדול ויפה שעומד במרכז החדר, משוויץ ביופיו לפני הרהיטים הישנים. ליד הנבל מונחות שתי כריות על הרצפה, והיא מזמינה אותי לשבת איתה. אני מבקש ממנה לנגן. והיא מנגנת. שוב, ושוב, ושוב. כשפתאום אני מרגיש ערני – אני נפרד ממנה. היא שואלת למה אני הולך ולאן, ואני אומר לה שהיא בחלום שלי, ואני צריך להתעורר. "מה זה חלום?" היא שואלת.
"את לא יודעת מה זה חלום?"
"לא."
"מה את רואה בלילה, כשאת ישנה?"
"שום דבר. חושך."
"ומהן השאיפות שלך? מה את רוצה להשיג בחייך?"
"אף פעם לא חשבתי על זה. אין כאן… חלומות."
ואז אני מבין. בגלל זה הכל כאן אפור. שחור. לבן. חסר צבע וחסר חיים. אם אין חלומות, אין לְמָה לחיות. אין לְמָה – אז אין גם איך. כי אם אין לך מטרה בחיים, אז למה בעצם אתה כאן? כשאני חוזר למחרת, היא מבקשת שאלמד אותה לחלום.
"אי אפשר ללמו-" היא מביטה בי.
"אני אלמד אותך" אני אומר, אבל מתעורר לפני שבקושי הספקתי להסביר לה מה זה בכלל חלום. אבל זה בסדר, כי אני חוזר בלילה שלאחר מכן, וגם בזה שאחריו, וככה במשך שבועות. לילות שלמים ביליתי איתה, הקשבתי לה מנגנת, סיפרתי לה על העולם שלי, ולימדתי אותה לחלום. פעם אחר פעם ביקשתי ממנה שתעצום את עיניה ותדמיין משהו נחמד. אבל כנראה שזה בלתי אפשרי ללמד מישהו שמעולם לא הרגיש שום רגש – איך לחלום. איך לדמיין. לקחו לי שלושה לילות רק לגרום לה להבין מה זו שמחה. חשבתי שזה גדול עליי. לא ידעתי מה עוד אפשר לעשות, ניסיתי הכל. אבל דווקא אז, בלילה שבו כבר איבדתי תקווה – זה קרה. הגעתי לביתה, ועוד לפני שנכנסתי בדלת, היא רצה אליי מאושרת ואמרה בהתרגשות: "חלמתי! אדם, חלמתי!" זאת הייתה הפעם הראשונה ששמעתי אותה שמחה. הפעם הראשונה שראיתי אותה מרגישה.
"באמת?! על מה חלמת?" אני שואל בהלם.
"עליך" היא אומרת, מוציאה מכיסה דף מקומט ומביאה לי. אני פותח אותו בזהירות, מסתכל, ומגלה ציור עוצר נשימה.
"מצאתי אותו היום" היא אומרת. "זה הציור הראשון שלי. כמו שאתה יודע – בעולם הזה אין אמנות. לא ציור, לא מוזיקה, כלום. אבל מאז שהייתי קטנה ידעתי שאני שונה. לא ידעתי במה, וגם היום אני עוד לא יודעת, אבל מאז ומתמיד היה לי ברור שאני לא שייכת לכאן. פעם, כשהייתי ממש קטנה, מצאתי את נבל וצבעים. מאז אני מנגנת בכל יום, כל היום. למדתי לבד. אבל ציירתי רק פעם אחת, מזמן. זה היה הציור הזה." אני מסתכל על הציור, רואה אותי מחזיר לי מבט.
"זה… אני" אני לוחש.
"אני יודעת."
"את… את ציירת אותי" אני לא מבין מה קורה.
"איך ידעת מי אני לפני שהכרנו?"
"לא ידעתי. כשהחזקתי אז את המכחול והתחלתי לצייר, לא היה לי מושג מה אני מציירת, פשוט ידעתי שזה מה שרציתי לצייר. אותך. והיום בבוקר קמתי אחרי שחלמתי עליך, ונזכרתי בציור, שלפי הזיכרון שלי – ממש דומה אותך. מצאתי את הציור, ופשוט בהיתי בו כל הבוקר בהלם. אין לי הסבר לזה, אבל כנראה שכבר אז ידעתי את מי אני צריכה לפגוש."
אני מתעורר, מנסה לעכל את מאורעות הלילה. הלם. אין שום הסבר הגיוני, זה בטוח. אבל זה בסך-הכל חלום, אני אומר לעצמי שוב ושוב, אז אולי זה לא כל כך משנה אם זה הגיוני או לא. מאז לא חזרתי לשם, וכבר חודשים לא ראיתי אותה. לא משנה כמה חשבתי עליה, וכמה ניסיתי לחזור בכל לילה – זה פשוט לא קרה. בהתחלה זה היה קשה. נטרפתי מגעגועים וסקרנות, ובעיקר כעסתי על עצמי שנתתי לחלום להשפיע עליי ככה. שנתתי לה – דמות לא קיימת, פרי דמיוני בלבד – להשפיע עליי ככה. אבל לאט לאט הצלחתי לחזור לשגרה, לחיים שלפני. שכחתי ממנה והשארתי את כל השאלות בתוך צריף קטן. בוקר אחד, קרן שמש חודרת מבעד לחלוני ומעירה אותי. מאירה אותי. היא מלטפת את שולחני, מאירה דף מקומט. אני קם, פותח אותו בזהירות, מסתכל, ומגלה ציור עוצר נשימה. רואה אותי מחזיר לי מבט. בתחתית הדף רשום: "תודה אדם. בזכותך יש לי לְמָה לחיות. רציתי שתדע שאני חולמת עליך, וגם התחלתי לצייר יותר. בוא לבקר אותי, מילי."
אני עדיין לא יודע מה החלום שלי, אבל המחשבה שמישהי אי-שם, בקצה השני של העולם, חולמת עליי – גורמת לי למצוא סיבה לחיות.