(בהשראת הסיפור אלאדין)
השוק של ארגביי היה הומה אדם. סללתי את דרכי בין האנשים, חומק במהירות מהרוכלים בשוק במהירות האפשרית, לא הבטתי לאחור.
בשעה ששמעתי צעקות וגידופים מאחורי, ידעתי שנתפסתי.
זקפתי את כתפי ופתחתי בריצה, הודף בכתפיי אנשים ועוברי אורח, זוכה לקללות מצידם, מבטים זועמים ואפילו לאדם אחד שירק על נעליי.
חשקתי את לסתי וחרקתי את שיני, צמצמתי את עיניי בזעם שקט, אבל המשכתי לרוץ.
"היי, אלי!" שמעתי את מוכר הפירות קורא בשצף מאחורי. הוא זיהה אותי. כמובן.
הגנב התמידי של דוכן הפירות העלוב.
אלוהים, התאפקתי שלא לגלגל את עיני בבוז.
בזמן שאנשים ברחובות רעבים ללחם, הרוכלים נושאים את עיניהם לבני האצולה ברעב ניכר לשליטה, עיניהם עיוורות מקנאה מרירה.
בעלי העסקים הקטנים מנסים להידמות אליהם, לחקות את הדרך שבה מתנהלים.
הם מייחסים חשיבות לחפצים חסרי ערך מהותי ולכסף שלא יזכה אותם בדבר מכלל שאיפותיהם, אבל יוכל לספק לאחרים את צרכיהם הפשוטים והדלים.
לכן, בתיק הנשוא על גבי, התכוונתי לחלק מעט פירות מתוקים ולחמניות לילדים העניים חסרי הבית.
"אלי, תפסיק!" צרח המוכר מאחורי, מנסה להדביק אותי, אך כבר הייתי הרבה מלפניו, והוא נשף וקילל, ולאחר מכן קרא בזעם מחודש לאנשים בסביבתו, "תתפסו את הבחור הזה, הוא גנב!" הוא צעק בקול רועד ממאמץ, וניחשתי שהוא מנגב את הזיעה ממצחו הלח בשרוולו, ומניח את ידיו על ברכיו.
יכולתי לשמוע את נשימותיו הכבדות, אפילו מבעד לצעקותיהם של הרוכלים, ודמיינתי כיצד הוא עומד זועם, סמוק מהאכזבה ומההחמצה בידיעה שהניח לי להסתלק מבלי לשלם על מעשי, שוב.
חיוך רחב נפרש על שפתיי בשל המחשבה, וגיחכתי לעצמי.
שמעתי את ריצתם של האנשים שרדפו אותי, הם היו מרוחקים ולא היה להם ולו סיכוי קלוש להדביק אותי.
לא אותי, גנב מיומן, שכבר הכיר את כל קיצורי הדרך, הדרכים הנסתרות והסמטאות הצדדיות בשוק.
רצתי לצפון שוק ארגביי, נמלט מהרודפים, ונעצרתי ממול חומת האבנים הקטנה, שהיתה מעין מפלט מאיזור השוק.
לא הרבה ידעו על החומה הקטנה. היא היתה מוסוות היטב על ידי עץ הארגן, שגזעו המחוספס והעבה היה מספיק בשביל להצל על החומה ולטשטש את עצם קיומה.
הבטתי מסביבי, וכשהייתי בטוח שאין זכר לרודפיי, אחזתי בכוח בענף רחב ועבה ומשכתי את פלג גופי העליון כלפי מעלה.
הייתי חצי תלוי על העץ כשידיי אוחזות בענף ורגליי מתנדנדות באוויר.
הידקתי את אחיזתי בענף, ונעצתי את כף רגלי בגזע, וכשהייתי יציב מספיק, הטתי את רגליי לפנים ותפסתי בסלע בחומה.
טיפסתי על החומה במהירות, היא נחשבה לקטנה, אך גובהה היה כחמישה מטרים מעל פני הקרקע.
התרמיל שלי, שנח על כתפיי, הכביד מעט על גבי. כשהגעתי לבסוף לפסגת החומה, נעמדתי וניערתי את בגדיי.
שמתי לב לפתע לשריטה ארוכה ומדממת על זרועי שנגרמה כנראה מהטיפוס על סלעי החומה. משכתי בכתפיי וניגבתי את זרועי במכנסיי.
"היי אלי!" שמעתי קריאה נרגשת מאחורי. הסתובבתי וראיתי את בלה, אחת מהילדות שחיכו לי.
עור פניה הכהה היה מכוסה כוויות שמש, וגופה בכתמי פחם ועפר. בגדיה היו חומים וקרועים, דהויים מהלכלוך שדבק בהם.
"הבאת לנו אוכל?" היא שאלה בעיניים פעורות בתקווה. צחקתי והנחתי את התרמיל על האדמה. מהר מאוד גם שאר הילדים האחרים התקבצו סביבנו, נרגשים וכמהים למעט אוכל.
ילדה מנומשת התקרבה אלי בהיסוס, עיניה בורקות מסקרנות. היא אחזה בזהירות בקצה שרוולי, כאילו כדי לאשש את עצם קיומי והביטה בי בתקווה גלויה.
נרתעתי קלות מההפתעה, אבל חייכתי אליה בעייפות והנדתי בראשי.
"את רואה?" היא לחשה בהתלהבות לילדה שלצידה. "אמרתי לך שהוא תמיד מגיע. הוא אף פעם לא שוכח אותנו."
הילדה השנייה חייכה חיוך קטן ומבויש והנהנה.
"היי! תן לי את זה," צעק ילד גבוה בכעס לילד המתולתל שנעמד מולו. "לא!" הילד המתולתל הדף את הגבוה לאחור. "היי, בלי מריבות בבקשה," אמרתי והפרדתי בינהם.
"אבל זה היה אצלי," נהם הילד הגבוה וחטף את הלחמניה מידיו של המתולתל.
הילד הקטן נעץ בו מבט זועם, לחייו הסמיקו בעלבון ועיניו הוצפו בדמעות. הבחנתי שהוא מתאפק שלא לבכות.
"היי, חבר, מה קורה?" שאלתי ברכות. כרעתי על ברכיי מולו, כדי להביט בעיניו, ופרעתי את שערו המתולתל בידי.
"הוא לקח את הלחמניה האחרונה…" הוא השתתק ומשך באפו, שפתו התחתונה רעדה ודמעה בודדה זלגה במורד פניו.
מחיתי את הדמעה באגודלי וחייכתי אליו חיוך מרגיע, מעודד.
"ו… אני רעב," הוא אמר לבסוף, והרכין את את ראשו בבושה.
"אני יודע," אמרתי בשקט.
הוצאתי מהתרמיל לחמניה שתכננתי לשמור לעצמי, אך כבר לא ראיתי בזה טעם.
הושטתי לו אותה והוא חייך חיוך קטן ומאושר וחטף אותה בעליצות מידיי.
צחקתי והתיישבתי על האדמה. "היי, אלי, נפצעת!" קראה בלה בדאגה, ומצחה החלק נחרש קמטים. "אני בסדר," אמרתי וחייכתי אליה. בלה חייכה חיוך קלוש והסיטה את מבטה בביישנות.
"ראית איך הוא חילק אוכל לכולם?" לחשה ילדה אחרת בעלת שיער כהה ופרוע לילד שעמד לצידה, ועיניה הכהות עקבו אחר דמותי.
"כן. הוא לא מפחד בכלל."
תום משך בכתפיו הצנומות, אך חיוך קטן עלה על שפתיו.
"יום אחד אני אהיה מהיר וחזק כמוהו," אמר בשקט.
"לא רק מהיר או חזק," היא תיקנה אותו ברצינות מפתיעה. "גם טוב לב."
כחכחתי בגרוני, מעמיד פנים שלא שמעתי את דבריהם ומנסה להסוות את רגשות האהדה כלפי שגאו בי כלפי הילדים הללו.
"טוב ילדים, נראה לי שהגיע הזמן…" אמרתי ומיד כל המבטים הוסטו לעברי.
"אלי," אמר אחד הילדים הבוגרים מביניהם ועיניו ננעצו בי ישירות.
"תודה על הכל.
אנחנו מעריכים את זה מאוד," הוא אמר והכה באגרופו על ליבו.
"כן אלי, אתה הגיבור שלנו!" צעקו כמה ילדות וגרמו לי להרכין את ראשי ולחייך לעצמי במנוד ראש.
"אלי, תודה," אמרה בלה לבסוף, ניגשה אלי וחיבקה בחום את מותני, ראשה הקטן נצמד לבטני. היא היתה נמוכה ממני בהרבה, קטנה כל כך. כל זה לא הגיע לה. זה לא הגיע לאף אחד מהם.
היא המשיכה לחבק אותי בחוזקה, עד שלבסוף התנתקתי ממנה ומלמלתי "בכיף," בצרידות. היא הביטה שוב בזרועי.
"בטוח שתהיה בסדר?" שאלה ועיניה הבזיקו בחשש. הנהנתי.
הרמתי את התרמיל על גבי והלכתי משם.
