אל ישראל / עדן קרמר

פייביש הסתכל לצדדים, הרוח הקרה של לילה חורפי מכה בפניו. הוא לא ראה אף שומר בסביבה "מהרו" לחש לשיירת האנשים שמאחוריו. חמישה עשר האנשים הכפופים התקדמו בצעדים שקטים ומהירים לכיוון סוף המנהרה. פייביש חיכה להם למעלה עוזר להם לטפס החוצה. כשאחרון האנשים עלה הוא נשף בהקלה מוכן לרוץ עם כל השאר. רגע לפני שהתחיל, הרגיש שמשהו חסר לו. הוא הוריד את מבטו אל ידיו והבין "לא.." לחש באנחת תבוסה, המעיל שלו, איך שכח את המעיל שלו?! איך יכל? בכיס הימני במעילו היה את מספר הכסף המדויק בשביל לעלות על האונייה ארצה, בלעדיו יישאר תקוע שם, ברומניה. חבריו לשיירת שמו לב שמשהו לא כשורה ובדקו לשלומו, "שכחתי את המעיל שלי" ענה פייביש "תמשיכו לרוץ, אל תחכו לי, אני אחזור חזרה, אני חייב" הם ניסו להתנגד אך פייביש עמד על שלו והתחיל לחזור על עקבותיו. הוא ירד בחזרה והתקדם בשקט דרך המנהרה , מתחת לגדרות התיל לא מאמין שזה קרה לו. הוא הגיע אל תחילת המנהרה וראה שהשטח ריק מאדם, הוא טיפס ורץ אל עבר מגוריו מתגנב בשקט ולוקח את מעילו, לרגע חשב שראה צל של שומר אך לא היה זמן להתעכב, הוא רץ אל עבר המנהרה, זאת שחפר ממש מתחת לעיניהם של הנאצים הנוראיים האלה ועבר אותה בפעם השלישית לאותו הלילה. הוא לא האמין למזלו הרב, השטח נשאר נקי, הוא טיפס, לקח נשימה עמוקה והתחיל לרוץ.

לאחר שבוע בו פייביש רץ והלך לאורך קילומטרים עוצר רק כדי לנוח או למצוא משהו לאכול, הוא סוף סוף הגיע אל יעדו, הנמל. ריח הים עלה באפו ומשב אוויר הבא מן הים היכה בפניו והיה רענן וקריר למרות כל הלחות והצפיפות שמסביב. הוא התחיל ללכת, מפלס דרכו דרך המוני האנשים מנסה לשאול אם מישהו ראה את "מקס נורדאו" האונייה המיוחלת, שתוביל אותו היישר לשם, לארץ המובטחת. ואז הוא ראה אותה. היא לא הייתה מרשימה מאוד, או שונה מאוד משאר הספינות האחרות אבל בשבילו, היא הייתה נראית כמו אוניית מלאכים, כזאת שתוביל אותו היישר אל ביתו. ממש כמו כל שאר האוניות גם לפני האונייה הזאת היה קהל גדול של אנשים- כאלה שמחכים לתורם לעלות, וכאלו שבאו ללוות את יקיריהם, אחים, חברים, הורים וילדים בוכים ואוחזים בזרועות אחד של השני, הרי כל כרטיס עלה הון, והרבה מאוד משפחות לא יכלו כולם לעלות מסיבה פשוטה אך מאכזבת, אין כסף.

פייביש ניסה להשתלב בתור האנשים שמחכים לעלות, והרהר במחשבותיו על משפחתו, שלא יכלו לחלוק איתו את הרגע המאושר הזה, רגע שהיה התפנית והצעד שישנו את חייו… מחשבותיו נקטעו כאשר הרגיש דחיפה גסה, הוא הסתכל לימינו וראה אישה יחסית מבוגרת ומאחוריה צל של נערה. האישה החלה לדבר בקול נמוך ומחוספס אך עם רוך מלווה "בבקשה, נער צעיר, עזור לי… לא היו לנו את האמצעים להשיג שני כרטיסים לאונייה הזאת ולכן אני, לא אוכל לעלות, רק רוזיקה שלי" היא זזה מעט ובכך אפשרה לו לראות בבירור את הנערה שעמדה מאחוריה, היו לה עיניים חומות נוצצות מדמעות ושיער חום, סתור ומלוכלך אך היה בה משהו שובה, משהו שפייביש לא ידע להסביר במילים. המבוגרת המשיכה בדבריה "בבקשה, קח עליה אחראיות, תדאג שלא יאונה לה כל רע עד שתגיע לפלשתינה, בבקשה ממך" דמעות החלו לבצבץ בעיניה והיה נדמה שהיא מתאמצת בכל כוחה שלא ייצאו. הנערה- רוזיקה מחתה תוך כדי בכי "אמא.. לא.. בבקשה… אני לא מוכנה לעזוב אותך! אולי תלכי במקומי? יהיה לך שם טוב!" בינתיים התור התקדם ותורם הלך והתקרב. "רוזיקה! לא! כבר קבענו ואמרנו את מה שאמרנו, בבקשה תביני. זה קשה גם לי, אבל לך, יהיה שם כל כך טוב ותקימי את הארץ ומשפחה גדולה ואני.. לא אוכל לעשות זאת. אם כמה שליבי חפץ בכך, גילי מונע ממני להגשים זאת, אז בבקשה רוזיק אהובה שלי לכי לשם, תהני ותחיי את חייך עם שמחה וצחוק, בשביל שתינו" דמעות פרצו מעיניה ורוזיקה חיבקה חזק את אימה והנהנה בכבדות כמקבלת עליה עול כבד ועגום.

תורם של השניים לעלות הגיע ופייביש עלה על האונייה אחוז בהתרגשות וציפייה, הוא הושיט ידו אל רוזיקה, מציע לה עזרה לעלות על האונייה, והיא לקחה את ידו לאחר חיבוק אחרון עם אימה. עברו כמה שעות בהם פייביש ניסה לנחם אותה ועוד ועוד אנשים עלו על האונייה. הצפיפות הייתה מחניקה אך למזלם הם מצאו מקום על הסיפון. האונייה צפרה פעמיים ואז, עם רעש הקיטור, האונייה סוף סוף יצאה מהנמל. פייביש נעמד מרגיש את הבריזה, הוא הסתכל אחורה, אל רומניה ההולכת ומתרחקת ממנו ואז הביט קדימה, אל האופק, אל העתיד, אל ישראל.

עברו שבועיים שבהם פייביש ורוזיקה למדו להכיר אחד את השני. הם דיברו יחד כל היום, וגם עד השעות הקטנות של הלילה. ובגלל, או שמא הם יגידו בזכות, הצפיפות הרבה הם גם ישנו אחד ליד השני. ופייביש החל לחוש שהוא אט אט נשבה בקסמיי הנערה. והיא? היא חשה כלפיו חיבה כה עזה, שבכל פעם שפנה אליה לחייה נצבעו בכל גווני האדום. עוד שבועיים חלפו ביעף, בהם פייביש ורוזיקה החליפו חיוכים ומילים יפות, מלאות כוונות נסתרות.

זהו. המסע עומד להסתיים. הם רואים מרחוק צל מטושטש של יבשת, של ארץ, של ישראל ופייביש אמר לעצמו שאם לא יידבר עם רוזיקה על רגשותיו עכשיו, הוא לעולם לא יעשה זאת. הוא אזר אומץ ואמר "רוזיקה, אן לי עוד דרך לומר זאת, ויכול להיות שזה ירתיע אותך, או שזה יגרום לך לנתק איתי קשר, לא שאני חושב שנהיה בקשר, כלומר, אני מקווה שכן, אלא אם כן את לא תרצי, אני אבין זאת כמובן, אהיה מאוכזב אך אכבד זאת" רוזיקה הייתה נורא מבולבלת ופייביש הסתבך במילותיו, הוא לקח עמוקהוארוכה והתחיל שוב "טוב רוזיקה, אני פשוט אומר זאת וזהו. אני.." הוא לקח נשימה מרגיעה והמשיך "אני מחבב אותך ו-"

קול סירנה חזק פילח את האוויר. מהכרזה נשמעה קריאה בהולה "כולם! רדו לבטן האונייה מיד! הבריטים מגיעים!" כאוס מטורף התחיל- המוני אנשים נהרו בגרמי המדרגות הצרים אל בטן האונייה, אנשים דחפו, נדחפו, נקרעו מיקיריהם במרוצה למטה. אף אחד לא הבין בדיוק מה קרה ומה לעשות אז פשוט רצו ורצו, הבהלה הייתה נסוכה על פני כל, גם כאשר הם הגיעו לבטן האונייה. הצפיפות הייתה מחרידה, גופים צמודים זה לזה, אוויר שמרגיש שעבר בתוך כל אחד מהם ושקט- שקט מופתי. אף אחד לא העז להוציא צליל למרות הבהלה והלחץ הגדול כולם ידעו שאם ידברו, אפילו את המילה הקטנה והקצרה ביותר זה יביא לסופם, ולא רק שלהם. רעש מנוע החל להישמע מתקרב ושקשוק הפרופלור גם כן נשמע קרב ובא. פייביש פשוט היה מאוכזב. רוזיקה לא הייתה בשום מקום נראה לעין ולא היה לו סיכוי למצוא אותה בתוך ההמון הצפוף. הוא לא האמין שזה קורה לו. לפתע נשמעו קולות צעקה בערבית וצעדים נשמעו חזקים ורבים מעל ראשו, זה לא סימן טוב.

לפתע נפתח אחד הפתחים של גרמי המדרגות וחשף אדם חמור סבר במדי צבא ירוקים ומאחוריו אלקסנדרו, הקפטן האהוב של האונייה מוחזק באזיקים על ידי חייל צעיר יותר, פיו מכוסה בפיסת בד מלוכלכת ומבטו חסר אונים. החייל המבוגר החל לצעוק לעברם "Everyone! You are under arrest! Raise your hands follow us and do not cause problems"                                    הבלבול והאכזבה היו בכולם- עוד רגע הם היו מגיעים! איך זה קרה להם? בלית ברירה הלכו כולם אחריו, יוצאים בגרם המדרגות ורואים עוד ועוד חיילים, כאלו שמחזיקים באנשי הצוות וכאלו שמכוונים נגדם רובים ומזרזים אותם לצאת מהאונייה.

כשראו לאן הגיעו פייביש רצה לעזוב ולגמור הכל כאן ועכשיו. למה הוא ברח אז? מלפניו התנשאו גדרות תיל, מאחוריהם בקתות מעץ בכל מיני גדלים וכבר היו שם אנשים. למה?! הוא רצה לצרוח. אך פיו נאלם והוא הרגיש שאיבד את יכולת הדיבור. הם הובלו אל תוך בקתה שבה מיינו אותם לגברים, נשים וילדים. הוא ניסה להסתכל אל עבר צד הנשים אך לא ראה את רוזיקה בשום מקום. הוא התחיל לחשוש אך לא הייתה לו את האפשרות של לחשוב על משהו, צעקות ודיבורים עלו מעל עבר והיה קשה להתרכז. הוא התקדם בתור פשוט לא מבין, איך, איך יכולים הבריטים לעשות מעשה כזה? הרי הוא ברח בעצמו מתלאות השואה ברומניה רק כדי להגיע לזוועות נוספות? הפחד כרסם בו והחל להתפשט.

לאחר שבוע שבו שהה שם הוא התחיל להבין איך הדברים הולכים והיה חייב להודות שהתנאים כאן לא גרועים כמו שהיו שם. ואמנם זאת בכלל לא הייתה החוויה לה ציפה בכניסתו לארץ אז זה היה כלום לעומת מה שעבר. כאן יש ארוחות סדירות, מקום לכביסה, ושאר העצורים היו נחמדים, חלקם היו מהארץ! ממש מישראל! איתם הוא הכי נהנה לדבר, למרות שלא הבין את כל מה שאמרו, הוא בכל זאת גר בבית יהודי ציוני וידע מעט עברית. אבל, מה שפייביש הכי התרשם ממנו היה שבמשך היום היה זמן קצר מאוד, מדי, לדעת כולם שבו אפשר היה להיפגש מעבר לגדרות עם הנשים והילדים. בשלושת הימים הראשונים הוא בא וחיפש וחיכה עד הדקה האחרונה, אך הוא לא מצא. הוא לא ראה אותה והוא פחד, כל כך פחד. לאחר מכן הוא לא הלך יותר אל הגדר, הוא פחד, פחד להתאכזב שוב אך יותר מזה הוא חשש שיבשרו לו את הבשורה שלא היה מוכן לקבל. לאחר שבוע שלא הלך אל הגדר, הוא תכנן שלא ללכת גם באותו היום, וזה מה שעשה, לפחות עד שהגיע עצור ישראלי בריצה ואמר מתנשף "פייביש.. נכון? אז יש מישהי שמחכה לך בגדר, מישהי ששמה.. אוזיקה? לא יודע, היא נראית נואשת" הוא נשם ורץ חזרה אל הגדר. פייביש התעורר מהסהרוריות בה שקע. רוזיקה? רוזיקה שלו? הוא רץ אל עבר הגדר וראה את הפנים שלא ראה זה שבוע וחצי, חיוך התפשט על פניה והוא רץ מהר יותר, כמעט מתנגש בגדר. הם עמדו שניהם מחייכים מאוזן לאוזן מסתכלים כל אחד עמוק בעיניים של השני. נשארו עוד חמש דקות שבהם דיברו מעט אך בעיקר חייכו, וקבעו להיפגש מחר באותו המקום.

כך עברו להם שלושה חודשים, בהם נפגשו פעם ביום וראו אחד את השני מעבר לגדר. ואז הגיע היום בו פייביש החליט להתגבר על אי הנעימות ולהמשיך בשיחתם, זו שהייתה להם באונייה- ממש לפני שהבריטים הגיעו. הוא חיכה וחיכה עד שתגיע השעה המיוחלת, היה נדמה שהיום זז לאט יותר מבדרך כלל. סוף סוף! הוא רץ אל הגדר, חייך והם חלקו מילות ברכה. הוא נשם והתחיל "רוזיקה, את.. את זוכרת את השיחה שהייתה לנו באונייה לפני שהגיעו הבריטים ועצרו אותנו?" היא הנהנה באיטיות "אז אני הייתי רוצה לגמור אותה, אז אמשיך מאיפה שעצרתי שם, אני מחבב אותך ו..הייתי רוצה לדעת אם זה הדדי ואולי נוכל להיות, את יודעת, משהו יותר?" הוא גמר במה שהפך להיות שאלה. הבעות שונות רצו על פניה של רוזיקה ופייביש החל להרגיש לחוץ, הוא לא רצה להרוס את החברות שנוצרה ביניהם "רוזיקה… אם את לא מחבבת אותי חזרה זה בסדר, תתעלמי מזה ותשכחי שהשיחה הזאת קרתה אני לא רוצה להרוס את החברות ביננו ו-"

"אתה לא הורס שום דבר" רוזיקה קטעה אותו בצחוק קליל ואמרה בחיוך " פייביש גם אני מחבבת אותך" פייביש חייך את החיוך הכנה והשמח שחייך כמה שנים טובות, הוא הרגיש כאילו אבן גדולה יורדת ממנו והם בהו אחד לשני בעיניים עם חיוך מטופש על פניהם, עד שהפרידו ביניהם, נגמר הזמן.

עוד ארבעה חודשים עברו ולמרות שהם במעצר, והתנאים שם לא באמת טובים פייביש ורוזיקה הרגישו שמחים, הם פשוט חייכו ועשו את העבודה המוטלת עליהם ביעילות וקלילות עד כמה שאפשר. ומתי שהיו נפגשים, שמחתם הייתה מרקיעה שחקים והחיוכים היו באים אליהם גם מהאנשים הסמוכים.

זהו. הודיעו להם אותו יום שזהו. זמנם בעתלית בא אל סיומו ובעוד יומיים הם ישתחררו. כה רבה הייתה התרגשותם, הם יוצאים, הם עוד רגע מגיעים, מגשימים את החלום. היום המיוחל התחיל כרגיל אך בשעה אחת בצהרים הורו להם להביא תיקים. בתוך התיקים לא היה דבר חוץ מכמה בדים מרופטים שבהם השתמשו בתור בגדים. השער נפתח וקבוצת האנשים יצאה מהגדרות והשמחה הייתה בכל אחד ואחת מהם. נשים וגברים בכו והתרפקו אחד על השני ופייביש חיפש, סורק בעיניו את האזור, דוחף קלות ומתקדם עד שמצא אותה, את רוזיקה, הם רצו אחד אל השני והיא קפצה אל תוך זרועותיו הפתוחות. הם צחקו, דיברו והתחילו ללכת. לאן? לא ידעו, רק ידעו שזהו זה, הם באמת בישראל, לא במחנה מעצר, אלא חופשיים! הם הלכו יד ביד מסתכלים אחד על השני בחיוך ולאחר מכן אל האופק, אל חייהם החדשים, בישראל.

הסוף:)

הסיפור מבוסס על סיפורם של פייביש ורוזיקה קרמר ז"ל שב"ה התחתנו והביאו ילדים, נכדים ונינים, גאה להיות אחת מהם.