אנחנו מתכננים וק' צוחק

"היא תהיה בסדר, נכון?"
המנתחת מסתכלת לי בעיניים, ובעודי בוהה בה בעצב אני מבינה שיש משהו גדול מאחורי זה.
"בבקשה. תנסו הכל. בבקשה, אל תתנו לה ללכת. בבקשה."
המנתחת עדיין לא מוציאה הגה. דמעות עולות בעיניי ואני מרגישה אותן מתחילות לזלוג.
היא סוף-סוף מגיבה. אבל… הקול שלה רועד;
"היא בחיים." היא מפסיקה, נושמת נשימה כל-כך עמוקה שאני מתחילה לרעוד. "אני מאוד מצטערת," היא
אומרת. "היו בניתוח כמה סיבוכים. 24 השעות הקרובות הן השעות הקריטיות ביותר."
אני לא מבינה. המילים מתערבבות לי בראש… אני צריכה לקחת את עצמי בידיים. לנשום עמוק… לנשום…
לנשום זה טיפשי! מי יכול לנשום בזמן חברו הטוב ביותר יוצא מניתוח שישפיע על חייו?? מי?!?!?!
"גברת אנדרסון? את בסדר?"
אני חושבת שעכשיו אני מתפרצת, צועקת בקול. "אני לא גברת של אף אחד! השם זה אווה!!! מה. עם. נטלי?!
נטלי!"
אני כבר לא יכולה לעמוד, מרגישה נחנקת. אני צריכה אוויר… אני מגששת סביב אחר כיסא, אולי שולחן…
אחר דבר שאוכל לאחוז בו.
"נטלי יצאה מהניתוח. את יכולה ללכת לראות אותה. אבל תכיני את עצמך", היא אומרת. אני כבר לא מקשיבה
ורצה לכיוון מיטתה של נטלי, בחדר ההתאוששות. אני מגיעה, אבל בעודי פורצת, חסרת אוויר אל החדר, אני
רואה את נטלי. נטלי נראית כמו… כמו רוח רפאים… כמו גוויה. אני מפחדת.
יש צינורות תקועים בכל ומכל מקום בגופה.
אני בוכה. אני בוכה כל-כך חזק, שאני מתכווצת במקומי.
הרופאים אמרו שעוד כמה ימים היא עשויה להתעורר.
אז אני נשארת לישון במיטת שדה מתקפלת לצידה של חברתי, מבטיחה לה ולעצמי שלא אלך. שלא אעזוב.
כך, שלושה שבועות אני מבלה ליד מיטתה. אני מספרת לה סיפורים, מדברת איתה, מקווה שתתעורר.
ובשבוע השלישי, ביום רביעי, אני כבר מבולבלת. היא הייתה צריכה להתעורר. אני מובכת מעצמי ומהבכי
הפרוע, חסר המעצורים שמתפרץ ממני. חסר רחמים. מכה בי בחוזקה. אני לופתת את ידה של נטלי ומתפללת
שתתעורר. שרק תתעורר.
לפתע, אני מרגישה את אחיזתה של נטלי בידי.
"נטלי?? נטלי?"
היא עדיין אוחזת בידי, מסרבת לעזוב. היא ערה, פוקחת עיניים שנראות מזוגגות.
"נטלי." נטלי מנסה לענות לי. אני בטוחה שהיא יודעת מי אני.
הרופא החביב שנכנס לחדר כל יום ביומו לבדוק את חברתי נכנס גם עכשיו, ורומז לי לצאת. שהוא צריך לדבר
איתי אחרי שיבדוק אותה.
אני יושבת מחוץ לחדר במתח.
אחרי חצי שעה, נכנסת עוד חבורה של רופאים והוא יוצא. הוא מבשר לי בעדינות שנטלי שהכרתי שונה,
השתנתה.
"נטלי חלשה מאוד. כמו כן, אני יכול להבחין בחסכים נוירולוגים בולטים לעין. נטלי בת 19 ,נכון?" אני נדה
בראשי לאות 'הן' והוא מחייך חיוך עצוב, מנסה לעודד את רוחי.
"לפחות היא בחיים," אני פולטת, מנסה לשאוב נחמה מכל דבר ומכל אחד ברגע זה. "בגיל צעיר כמו שלה, יש
יותר כוחות להתמודד."
"ויש לה אותי."
"ויש לה אותך."
הוא מאותת לי לחזור לחברתי, ואני מצייתת כמובן.
מצפים לה חודשי התאוששות רבים וחודשים לשיקום, אולי אפילו שנים.
אני יושבת ליד נטלי, תוהה ביני לבין עצמי למה התכוון הדוקטור החביב כשאמר 'חסכים נוירולוגים'. אני יודעת
שזה אומר שיש אפשרות שהיא תהיה משותקת, או אולי לא תוכל לדבר, או שיהיו לה בעיות בזיכרון, אך נראה
כי היא מזהה אותי. היא עוד לא דיברה או זזה אבל זה עוד יקרה. אני בטוחה בזה. נטלי אף פעם לא מרימה
ידיים.
רק העלתי מחשבה זו בראשי, ונטלי נשמעת כאילו היא נחנקת. היא מתחילה לרעוד, והאחות שבחדר לוחצת
על כפתור שגורם למערכת הכריזה להשתגע 'קוד כחול, קוד כחול.' האחות מתחילה בעיסויי חזה ולהקת
רופאים חדשה רצה פנימה.
***
מאז היום הזה בו חברתי כמעט מתה בפעם השנייה, חלפו שנתיים. היא יכולה לדבר, יכולה לאכול, יכולה
ללכת. בקושי-אבל יכולה.
רק בעייה בלתי מדוברת אחת.
לפני כל זה, היא גרה לבד, תפקדה, הייתה עצמאית.
אני גרה בדירת שני חדרים. פעם גרתי לבד. היום, באמצע הסלון ישנה מיטת בית חולים, בתוכה נטלי. כשאני
יוצאת לעבודה, אחות באה לשהות בביתי, להשגיח על נטלי, לטפל בה ולוודא שהיא לא נפגעת. במיוחד לא
מנסה לפגוע בעצמה. אני חושבת ששכחתי לציין, כי נטלי איבדה את רוב זכרונה. במוחה, היא אולי בת עשר.
וכך, בחורה בת 21 שהייתה כשירה לנהל חיים רגילים ושמחים, הפכה ל… לילדה קטנה.
חזרתי מהעבודה רק כדי למצוא את נטלי על הרצפה, שוכבת על בטנה.
"היי, נט. נטלי." אני מסובבת אותה ומגלה שהיא מתייפחת בעוצמה.
נטלי בוכה, פניה מרוחות בדמעות וברוק. "אווה…" היא ממלמלת
"כן נטלי. זו אווה. את יודעת איפה את?"
"אווה—" היא חוזרת על עצמה שוב ושוב, עינייה מרפרפות.
"נט, זו אני. מה קרה?"
"אווה… אני… אני…" היא ממלמלת.
אני רגילה לכך, לכן לא נותנת את דעתי לכתם האדום המתפשט במהרה על בטנה בזמן שאני מרימה אותה
למיטתה.
—-
אני קוראת אל אווה. מנסה. כואב לי. אני רואה מטושטש. אווה מבחינה סוף-סוף בדם הזולג על בטני, ולאחר
חבישה ראשונית של החור הפעור בי מבהילה אותי לבית החולים. כואב לי. כואב לי מאוד. יש לי חור בבטן…
ראשי מסתחרר, וכמו בקרוסלה שנעצרת בסופו של דבר והילד מקיא, אני מקיאה. דם. יש שם דם. דם. דם זה
מפחיד.
"אל תדאגי נטלי. אנחנו נטפל בזה." עינייה של אווה מלאות בדמעות
"אל תבכי, אווה." אני חושבת שאמרתי, ואז, בדיוק אז, היא נשברת ובוכה, ובוכה. ואני נשברת ו… אני לא
יודעת מה קורה סביבי. מסך של דמעות חוסם את ראיתי, קולות מתערבלים בראשי. אני שומעת סירנות… אני
שומעת את אווה צועקת ועוד קולות זרים מרוחקים מנסים להרגיעה, ואז שקט מוחלט משתרר.
***
"רק לא שוב. אני לא אעמוד בזה. בבקשה. בבקשה!"
זו אווה. היא כועסת.
מישהו מדבר אליה, אומר לה שהכל יהיה בסדר. שהיא יכולה להתמודד. שהיא חזקה. אבל אני זו שצריכה את
זה. אני צריכה לשמוע את זה מפי מישהו שיודע.
"אני עברתי קורס החייאה, קורסי עזרה ראשונה, קורס פסיכולוגיה! וכל זה… אני עובדת בחנות נעליים! כל זה
רק כדי שיהיו לי שעות נורמליות לטפל בה? כדי להשתכר אפילו מעט שיהיה לי איך לשרוד עד סוף החודש?
להעסיק אחות? זה נראה לך בסדר??? אני הייתי בבית ספר למשפטים. באחד נחשב מאוד. שילמתי המון.
ולא סיימתי את בית הספר למשפטים. כי לא יכולתי. כי נטלי…"
ברגע זה, מתחשק לי לצעוק, להגיד לה שאני שומעת.
אבל היא בשלה. היא ממשיכה לדבר.
—-
אני פשוט צריכה יום אחד בשבוע של שקט.
לנטלי יש ימים רעים, ימים רעים מאוד וימים נוראים.
אני בת 21 .אני אמורה לצאת, לטייל בעולם, להכיר חברים חדשים, לסיים את בית הספר למשפטים.
גם היא בת 21 .גם היא אמורה להנות מהחיים.
—-
אנחנו בבית של אווה, וטוב שכך.
אווה יושבת ליד מיטתי שוב. אני מנסה להגיד לה שתלך לעבוד.
היא רק חוזרת ואומרת אותו הדבר "אני מצטערת, נט. אני כל-כך מצטערת."
ואני מצטערת עוד יותר, על כך שאינה נהנית מהשנים האלו של חייה.
הם חושבים שאיבדתי את הזיכרון… אבל זה לא נכון. רק שלא הצלחתי להביא את עצמי לדבר על זה.
על מה שגרם לי להגיע למצב הזה.
השקט השורר בביתה של אווה מדאיג יותר מראש הבכי ששמעתי מחדר השינה שהלכה אליו לאחר שווידאה
1000 פעמים שאחות הלילה נמצאת.
אחות הלילה, נעמי, באמת נחמדה. היא מנסה להעסיק אותי, להאכיל, להשקות.
אם כולם מתייחסים אליי כמו אל תינוקת… מה אעשה?
אני סידרתי לי את זה בראש רציונלית ואולי קצת פילוסופית, שכן, הם ימשיכו לנהוג בי כך עד שאצליח לתפקד
כמבוגרת.
—-
כמה אפשר לבכות לתוך הכרית? אני אמחה את הדמעות ואנסה לישון קצת. לנוח.
לטפל בנטלי היא אחת המשימות הקשות שאי-פעם הטלתי על עצמי. אני מרגישה נורא בשבילה.
—-
החלטתי לזוז. לנסות לשבת לבד, אולי אצליח גם ללכת.
אני מושכת את גבי כלפי מעלה, דוחפת עם ידיי בעוצמה, והאחות מושכת אותי חזרה למטה. היא לא מבינה
מה אני מנסה לעשות.
—-
האחות, נעמי, קוראת לי להגיע מהר לסלון. היא חוששת שרק אני אוכל לשכנע את נטלי להישאר במיטה,
שלא תפצע את עצמה.
אין בי כוחות יותר.
אולי אוותר.
אני לא יכולה לוותר.
אני אוזרת כל טיפת כוח שאולי עוד נשארה בי, ומכריחה את עצמי לקום לעזור.
***
כשאני מגיעה לסלון, אני מוצאת את נטלי זועקת לעזרה ואת נעמי מחזיקה אותה צמודה למיטה.
לפני שאני מתחילה לשלוט בעצמי אני צורחת
"נעמי! עזבי אותה! את לא רואה שהיא רק מנסה להתקיים? לזוז? לחיות?!"
נעמי נבהלת ומרפה במהירות.
"נטלי, דברי אליי. מה קורה איתך?"
נטלי מנסה להגיד לי משהו. היא מגמגמת.
"נט, מה את אומרת? אני לא מבינה אותך. תסתכלי עליי. אני יודעת שזה מתסכל. בבקשה תנסי שוב.
לקום? זה מה שאת רוצה?"
היא מהנהנת.
"את זוכרת שקיבלת מכה בבטן? נסענו לבית החולים, שם עברת ניתוח, ועכשיו יש לך שם תחבושת."
נטלי מתעסקת בתחבושת, ואני יכולה להסיק מכך שהיא מבינה. "את לא יכולה לזוז עכשיו בגלל הניתוח,
בסדר?"
היא מייללת ולופתת את זרועי חזק יותר ממה שחשבתי שהיא יכולה. "נט, כואב לי. תנסי להרפות. טיפונת.
הכל בסדר.
את לא מצליחה? זה בסדר, רק תנשמי. תנשמי עמוק. לאט, לאט. יופי. יפה. אני מבטיחה לך, איך שתוכלי
לזוז, אני אעזור לך."
נטלי נרגעת לאט לאט והדם בידי חוזר לזרום.
"עכשיו אמצע הלילה. נסי לישון קצת."
היא נרדמת תוך כדי המשפט, ואני רק מתפללת שהיא באמת תהיה בסדר.
נעמי המבוהלת מסתכלת עליי בעיניים פעורות לרווחה, ואני משחררת אותה לביתה. אני אשב הלילה ליד
נטלי.
—-
כל פעם אני נרדמת לחצי שעה, וקמה מחדש.
אני מנסה להסתיר זאת מאווה, כיוון שאני יודעת שאם היא תראה שאני ערה, היא לא תלך לישון בעצמה.
ההבדל בין מה שעובר בראשי לבין מה שאני מוציאה מפי הוא רב. אני חושבת שזה החיסרון עליו דיברו
הרופאים.
זה כמו קצר במוח.
אני רוצה לדבר. אני אפילו רוצה לצעוק. אני פשוט לא יכולה.
***—-
עוד שנתיים עברו מאותו היום, ונטלי מתחילה להשתפר. אני מקבלת את הדברים בצורה יותר קלה וטובה,
והימים הגרועים של נט הפכו כמעט כולם לסתם רעים.
היא עוד לא יכולה לתפקד לגמרי בעצמה, או לדבר שיחה שלמה, אבל אנחנו נגיע גם לזה. אני בטוחה.
כמו להוכיח לעצמה, היא קמה כל יום, כנגד כל הסיכויים והיא ממשיכה לחיות.
"אווה? קפה?"
היא מציעה
"בטח, תודה."
אני עונה לה, וכמו בכל יום אני קמה ומכינה לנו קפה, שהרי אם רק תנסה להרים את הקומקום מלא המים
הרותחים, תתמלא בכוויות.
"חם? אני יכולה בבקשה?"
היא עוד מדברת מוזר, אבל אני לא אראה לה שאני שמה לב. "כמובן."
אני מוזגת לשתינו קפה, ותומכת בה בזמן השתייה.
"אווה, החוצה?" היא שואלת.
"את רוצה לצאת החוצה?" אני מבררת, והיא מהנהנת.
"רגע. אני חושבת שאנחנו צריכות לדבר."
—-
אווה מפילה עליי פצצה. היא "רומזת בעדינות" שאני צריכה ללכת למוסד שיקום. אני מזדעזעת, וזה ניכר בי,
כי היא ישר מרגיעה אותי ש"זה לא לרעתך", אבל זה לא מרגיש לטובתי.
אני מנסה להגיד לה שאני אשתפר, באמת, אני מבטיחה.
היא בשלה.
אני ממש מתחננת, לכן היא תופסת בידיי ומבקשת ממני להקשיב טוב.
"נטלי, אני חייבת לספר לך משהו."
—-
אני צריכה לספר לה.
"נטלי, אני חייבת לספר לך משהו," אני פותחת ואומרת.
"אני לא מבקשת שתסלחי לי או אפילו תקבלי את זה. רק בבקשה, בבקשה אל תשנאי אותי.
הזכרונות שלך מתחילים לחזור, ואני… אני רוצה להתוודות.
אני לא בטוחה כמה את זוכרת מאז,
אנחנו מכירות מגיל צעיר. הלכנו ביחד לאותו גן, לאותו בית ספר…
לא מזמן דרכינו נפרדו מעט.
ניק-אחי ואת, יצאתם יחד לטיול עם קבוצת חברים משותפים. קצת לפני הטיול, שתינו רבנו ריב קשה מאוד.
כבר בטיול התגלו לך כמה בעיות בזיכרון. אני יודעת שזה נשמע מומצא או… או פשוט לא הגיוני.
אני באותו הזמן התאמנתי בקרב מגע, בנשק חם ובכלי נשק בכלל. זה משך אותי.
את… נט, בזמן הטיול – טיילתם במדבר – הקמתם אוהלים, ואת איבדת את הדרך חזרה לאוהל שלך כשהלכת
להביא ענפים למדורה.
באותו הזמן, אני יצאתי לטיול במדבר עם קבוצת חברות לאימון.
פגשנו שם קבוצת ציידים עם נשק חם.
הם סיפרו לנו על להקת צבאים מותרת לצייד שנמצאת באזור, ומפני שכולנו מורשות צייד, הצטרפנו אליהם.
טעיתי בזיהוי ו… נט,
נטלי, אני יריתי בך. אני… אני יריתי בך. ואת נפצעת אנושות. אני כל כך מצטערת. אני פשוט לא רציתי
שתזכרי כאן… רציתי להעביר אותך למוסד לשיקום בשבילך. שלא תצטרכי להיות איתי. אני כל-כך מצטערת.
יש לך בעייה בזיכרון, ואני אדם נורא… רק…"
נטלי מוציאה את ידייה מאחיזתי ואני מתחילה לבכות כמו תינוקת.
היא לא מדברת
רק מסתכלת.
"נטלי, בבקשה. רק… רק… תגידי משהו."
נטלי מפנה אליי את גבה והולכת