"אני גיבור" / אורי רדאעי

פרק ראשון- טירונות

קמתי מהמיטה בידיעה לבוקר מרגש יום הגיוס שלי לחטיבת גבעתי
ידעתי שקשה בצבא אבל לא הבנתי כמה …עד אחרי הגיוס
המשפחה החברים כולם באו לצפות בגיוס שלי
יחד עם החששות שהיו לי שלא ידעתי מה עומד לפני ואיזה אתגר זה להתגייס לגבעתי הייתי בדרך כלל הבחור עם הממוצע 100 בציונים לא "הספורטאי" ועכשיו אני בגבעתי?!
שמי ג'ים
גייסו אותי לגבעתי, אני מחיפה ולפני הגיוס בתיכון הייתי ממש טוב בלימודים.
חיכיתי לגמור מסע כומתה ולקבל את הכומתה הסגולה ורדה אבל ידעתי שזה לא יהיה מסע פשוט
פרק שני המסע
כעבור כחודשיים, מסע הכומתה שלי יוצא לדרך אני סוחב המון דברים: תיק כבד ,את האם 16 שלי, מימיות ,מחסניות ,ואת "המוניטין שלי" לגמור את המסע.

הלכנו, אפילו ברוב הזמן רצנו קילומטרים ארוכים. אף פעם לא הצטיינתי בריצות ועוד בטח עם 30 קילו עליך אבל התאמצתי כול -כך שהצליח לי ברוב המסלול. במהלך המסלול ראיתי את אושר הבחור שבמחלקה שלנו אף אחד לא סובל אותו, בעיקר בשל העובדה שהוא יורד על כולם בכל זמן אפשרי שמזדמן לו . אושר עבר לידי ועקף אותי דאג שהתיק שלו יפגע לי בפרצוף ויעיף לי את הכומתה.
נפלתי מפגיעה זו ואכלתי חול, הרבה חול…
התבאסתי ,אבל קמתי נחוש מתמיד כדי להשיג את הכומתה של גבעתי.

ירד הלילה ולא ראינו כלום הביאו לנו מצפנים והיינו צריכים לנבט בחושך מוחלט. הלכנו ונפלתי פעמים רבות , החושך היה מוחלט ולא ראינו כלום כל אחד קיבל מצפן ופנסים והתחלנו ללכת .הרגשתי כאבי בטן קלים אבל חשבתי שזה אולי בגלל אכילת החול.
עכשיו הגיע הקטע שפחות חיכיתי לו.. כמו שאמרתי …ספורטאי אני לא ואני די רזה , אני זריז וחזק.
החלק השנוא עליי במסע היה האלונקות .היה ברור שיבחרו בי להיות על האלונקה, אבא שלי נכה מזה עד היום כי הפילו אותו מאלונקה, כמובן בחרו בי כמה צפוי ומאכזב .

עליתי על האלונקה ממש בתקווה שלא יפילו אותי או יגרמו לי נזק. כשעליתי על האלונקה הלב שלי פעם חזק כול -כך. עברנו ליד צוק אם אני נופל  יצטרכו לומר עליי קדיש. אושר גירד מתחת לקסדה עזב יד אחת ואני מעדתי.. אני מחזיק בצוק עוד שניה מת. ואז, החבר הכי טוב שלי שאני מכיר אותו מהגן תופס לי את היד ומרים אותי ,הלב שלי צנח למטה. ברגעים אלה רציתי להפיל בעצמי את אושר אבל ידעתי שאשב בכלא על זה.

לאט לאט הבוקר עלה והשמש נגלתה לעיני ושמחתי ידעתי שעוד מעט יתחיל הטקס

נכנסנו לחדרים ונשכבנו במיטות אחרי יום מתיש שכזה בכל מקרה 30 קילו ריצה של עשרות קילומטרים זה לא צחוק.
והבטן שלי כאבה קלות.
הלילה ירד ,הייתי שמח שאני במיטה ישן .ידעתי שמחר היום הגדול קבלת הכומתות
התכוננו לטקס קבלת הכומתה ועמדנו בשורות ובטורים לאט לאט התקדם המפקד לשם שלי עד שבסוף אמר בקול רם ,גי'ם,  ניגשתי למפקד שלי ,אברהם שענד לי את הכומתה הסגולה זאת שחיכיתי לה ,התרגשתי, ההורים באו וחיבקו אותי אחר כך, זה היה רגע מרגש בשבילי.
פרק 3 בדיקות רפואיות
באותו לילה היה שפע של אוכל ואכלנו ושתינו כמו שלא אכלנו חודשיים ואז הכול התחיל הבטן שלי מעט כאבה וזה התחיל להיות רציני. לא הבנתי למה אבל הלכתי לשירותים שהיו סמוכים לאולם.
נכנסתי לתא השירותים והכאב בטן גבר רציתי לצרוח אבל ידעתי שזה לא הכרחי ושאני בוגר מזה.
הכאב התמשך ולא עברו 10 דקות ,התעלפתי !

חייל מהמחלקה שלי נכנס לחדר הרים אותי הוא הזמין אמבולנס כולם הסתכלו עליי בעודי מעולף וגררו את המיטה שלי לתוך האמבולנס.
התעוררתי וחשתי כאבים בבטן כ"כ שאלתי את הרופא מה קרה לי ומדוע איני חש בטוב הוא הסביר לי שצריך לעשות בדיקות רפואיות רבות ורק אז הם ידעו.
אני חסר אונים יושב על המיטה מקווה שאוכל לחזור לצבא בקרוב.

אמא שלי נכנסה לחדר ומבט מודאג על פניה גי'ם אתה בסדר אתה צריך משהו? לא אמא הכול טוב עניתי לה בקול מעט צרוד הם מטפלים בי עוד מעט נחזור לשגרה כך אני חשבתי אבל לצערי זה לא קרה.
פרק 4 המחלה
נכנסתי לבדיקות כל היום לMRI ,סיטי אולטראסאונד 13 בדיקות דם 6 בדיקות שתן ותרופות רבות. יום למחרת קמתי והביאו תוצאות של הבדיקות גילו לי המחלה בשם "קרוהן" לא ידעתי מה זה. מסתבר שזה מחלת מעי דלקתית במעי הדק שיכולה להרוג אנשים. באותו זמן בכיתי בלב כי ידעתי שחלום גבעתי כבר לא יהיה. עשיתי בדיקות צבאיות הורידו לי פרופיל , צניחה מ92. המחלה הזו פשוט הייתה בלתי נסבלת היה אסור לי לאכול כלום בגלל שהבטן שלי הייתה צריכה להיות ריקה מאוכל אבל חוץ מבקבוקים שהיו לי מגעילים לא אכלתי כלום. המחלה דיכאה אותי אבל נשארתי חזק אמא שלי תמיד הייתה לצידי, היא ניגשה למיטתי ונשקה לי "אתה גיבור שלי, אתה תעבור את זה". עוד בדיקות דם עוד בדיקות שתן עוד MRI ועוד בדיקות רבות.
לאט לאט התחלתי להתנוון במיטה מכאבים בבטן. נכנסתי לאשפוז יום ולטיפולים נמרצים זה כאב  גם בלב וגם בבטן. קיוויתי והתפללתי  שאחלים.
פרק 5 גיבור זה מה שאני
כעבור 8 חודשים ניסיתי להתגייס שוב פעם ואחרי שהתאמצתי הייתי נחוש  שיגייסו אותי זה לא היה תהליך פשוט "הקרוהן" הגביל אותי  ולא ידעתי לאן יגייסו אותי .

חיכיתי זמן רב בתקווה וצפיה ולא גייסו אותי ,ביקשתי שיגייסו אותי שוב ושוב עד שהם החליטו לחשוב על זה. לקח להם שבועות לענות לי ואני הרגשתי גיבור שעוד מעט אני אתגייס למרות שיש לי גם "קרוהן "- מחלה ארורה
לא וויתרתי.  התקבלתי ליחידת 8200 .מבחינתי זה גיבור אני גיבור.