אפס ביחסי אנוש / הלל כהן

אפס ביחסי אנוש, כואב אבל לא כמו מכה בתוך הראש.

למי יש עוד כח להמשיך, המצב הזה מזמן נהיה מתיש.

תפוסים בכל הרשתות. החברתיות. ואין שם חברים.

עולם מלא שקרים, כבר לא מתקשרים. לא עם עצמנו, לא עם אלוקים.

חייב להתנתק, כדי להתחבר. חייב להתחבר, כדי למצוא חבר.

חבר שהוא אתה, חבר שהוא אני. לא יודע למה, מרגיש לי הגיוני.

לחזור משום מקום למציאות עם אהבה. בלי אימוג'ים של לב. להרגיש את הקרבה.

מציאות בה נדבר דיבור יותר עמוק, כזאת שלא תשאיר אותנו לצפות בה מרחוק.

להתקרב, להתאהב, לפתוח את הלב. את הלב שמסתגר, מפחד להישבר, לבד לא יכול להסתדר.

כולם מחייכים, כולם יפים. זה בשביל לייקים, בשביל שיתופים. הם באמת? או שהם מזייפים?

נשארה לי עוד תקווה, שיום אחד זה יגיע. נצא החוצה ונביט ברקיע.

נדבר אל אלוקים, שיחזיר לנו את החיים, בהם דיבור עם אנשים, שיחזיק את המקשים.

הם עוד לא יודעים זאת, אבל כולנו מבקשים.

מבקשים שהכל יחזור להיות כמו שהיה. טוב גם אם לא ממש הכל, איו לי בעיה.

שנחזור להסתכל בעיניים, אנשים!

תסתכלו עליי, הביטו בי, ולא במקשים!

עד כמה אהבת את היצירה?

43 Responses

  1. וואי הלל. נהנתי מכל מה שכתבת. כתבת מכל הלב. הלוואי בזכות מה שכתבת יגיע השינוי.
    אוהבת אותך מאדדד.
    נוגה האם בית

    הגב

  31. ואווו ככ קולע. מעודד לדעת שלא רק מבוגרים מרגישים את זה. ואולי גם לנו לא חסר. פשוט מקסים

    הגב

להגיב על שילת ויצמן לבטל

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

דילוג לתוכן