בין חלום למציאות / הלל ישראל

אני לא מאמינה שאני אומרת את זה, כן, כן, אומנם זו השגרה שלי עוד מעט כבר שש שנים, אבל בזמן האחרון היא הרבה יותר קשוחה לקראת התחרות הקרובה.  כל בוקר (חוץ מיום שישי ) אני מתעוררת בשעה 5:40 לפנות בוקר, מתארגנת בזריזות ובשעה 6:00 כבר יוצאת לסטודיו, כדי שאספיק לעשות חזרה מלאה לפני תחילת הלימודים. רגעעע!! אני קודם כל אציג את עצמי: קוראים לי גלי, אני בת 14 ממודיעין, ורקדנית מקצועית כבר 6 שנים. אני מניחה שאתם מבינים שבשביל להיות רקדנית מקצועית תוך כדי שאני גם תלמידה, אני נאלצת לקום מוקדם מאוד, בשביל להספיק להתאמן בסטודיו, להגיע לבית הספר בזמן, ו- להתאמן למיליון ואחד מבחנים שיש לי… אז בואו נחזור לאיפה שהיינו..

השעה 6:03 ואני כבר בסטודיו מתאמנת לתחרות הארצית. “בוקר טוב!” אמרתי לשירן, “גם לך!” היא השיבה. “התאמנת למבחן במתמטיקה היום?” שאלתי אותה, “מה את חושבת? חרשתי על החומר כל הלילה!!” היא ענתה. שירן היא ילדה חכמה וחרוצה, וזה ידוע שלפני כל מבחן היא לומדת לא מעט. אני מכירה אותה מאז שהיא התחילה לרקוד בסטודיו! לפני שנתיים וקצת. אני יותר וותיקה ממנה בסטודיו אבל זה מרגיש שאנחנו מכירות כבר שנים! עכשיו, כשהחזרות לתחרות הארצית בעיצומן, אנחנו נפגשות מדי יום מוקדם בבוקר, ואז ממשיכות ביחד לבית הספר, ונפרדות לשלום בסיום הלימודים.

התחרות השנה עלתה רמה, וכך גם רמת הקושי שלה. המורה שלנו אמרה שמי שרוצה לבצע תפקיד סולו תצטרך לעבור מיוני קבלה מול השופטים שיהיו בתחרות! שמעתי שיש איזה פרס לרקדנית הסולו של הסטודיו המנצח, רק שאני עדיין לא יודעת מה הוא.

שיעור מתמטיקה התחיל. “אתם רשאים להתחיל את המבחן”, המורה קרא, ואני התחלתי מיד. לא אהבתי את כל הקשקושים האלה לפני המבחן, כל ה”תרשמו את התשובות בדף נפרד”, וכו’. אלה אותן ההוראות תמיד!! אז למה לחזור עליהן שוב ושוב?!

יצאתי מהמבחן בהרגשה טובה, ידעתי שסביר להניח שאני אקבל 85 ומעלה.. אבל המחשבה הזו לא אחזה בי עוד זמן רב, כי מיד דעתי הוסחה כשראיתי ששלחו בקבוצת הווטסאפ של הסטודיו את הפרטים על המיונים לסולו בתחרות. שמעתי שעוד המון בנות נבחנות לזה, כך שזה מוריד את הסיכויים שלי להתקבל. אבל שווה לנסות, לא?! הרי החלום שלי מגיל קטן הוא להיות רקדנית מצליחה, ולהופיע בכל הבמות הכי גדולות בעולם! אז התחרות הזו זאת ההזדמנות שלי להוכיח את עצמי ולהראות מה אני שווה!

עוד חודש התחרות, והחזרות בעיצומן. כל התלבושות כבר מוכנות, ואני בהתרגשות ולחץ שיא בו-זמנית!! זאת עומדת להיות התחרות הארצית הראשונה שלי. עד עכשיו השתתפתי רק בתחרויות של המחוז, שזה הרבה הרבה יותר קטן ומצומצם מאשר התחרות הארצית.

“פסססס” שירן לחשה לי. “מה??” לחשתי בחזרה, והיא זרקה אלי כדור נייר מכווצ’ץ’. פתחתי אותו, והיה רשום בו “תיפגשי אותי בספסל מאחורי חדר המורים בהפסקה”, הנהנתי אליה ושבתי אל ענייני. בהפסקה הלכתי לאן שקבענו, ושירן כבר חיכתה לי שם. “אני חייבת לספר לך משהו, אבל את חייבת להבטיח לי שאת לא מספרת לאף אחד”, היא אמרה לי. “או-קיי…” השבתי לה, ועשיתי פנטומימה של מפתח שנועל את פי. “ההורים שלי הודיעו לי אתמול שאנחנו עוברים דירה”, היא אמרה באנחה כבדה. “מההה???!!!??? אין מצב!”, השבתי לה מופתעת. שירן היא אחת החברות הכי טובות שלי ולא רציתי שתעזוב. “אבל למה?” שאלתי, “העבודה של אבא שלי מאוד רחוקה מכאן, וההורים שלי החליטו שהכי טוב יהיה שנעבור לצפון, ככה נהיה יותר קרובים גם לעבודה של אבא שלי וגם למשפחה המורחבת”, היא ענתה. חשתי עצב בכל הגוף, והכי הטריד אותי היה האם היא תשתתף יחד עם הסטודיו שלנו בתחרות הארצית, או שהיא עוברת לפני ולא תוכל להיות איתנו. שאלתי אותה, והיא אמרה שלצערה הם עוזבים עוד שבועיים, והתחרות רק עוד חודש! ולכן לא תוכל להשתתף בתחרות שגם אני וגם היא התכוננו אליה וחלמנו עליה כל כך הרבה זמן!

באותו היום חזרתי הביתה מבואסת מהבשורה ששירן בישרה לי. ותהיתי לעצמי מי תחליף אותה בתחרות, הרי היא ממוקמת בשורה הראשונה, כך שחסרונה יהיה בולט במופע. יום למחרת הלכתי וביררתי זאת יחד עם שירן והמורה לריקוד, והמורה אמרה לי שככל הנראה יעבירו אותי להיות מקדימה!! (במקום שירן.. שזה קצת מבאס). בעיקרון אני אמורה להיות שורה שנייה באמצע, אבל המורה אמרה לי שהיא רואה שיכולות הריקוד שלי מאוד השתפרו, ושהיא חושבת שאני אצליח בלי בעיה לרקוד בשורה הראשונה. מה שאומר שגם אם קיבלו אותי לסולו- הוא מבוטל. לפני זה ביררתי עם שירן אם מבחינתה זה בסדר, כי בכל זאת הרגשתי לא כל כך נעים “להחליף” אותה.. גם כשהיא ידעה שזה לא מרצוני החופשי. שירן הסכימה בנחרצות ופרגנה לי על הקידום! אוף… אני כבר מתגעגעת אליה.

עכשיו התחרות קרובה מתמיד. עוד שלושה ימים זה קורה!! אני לא מצליחה לישון בלילה מרוב פרפרים בבטן. מרוב כל החזרות והאימונים הקשוחים כל יום, אני קצת לא מרגישה טוב. יש לי כאבי רגליים מטורפים!! אבל אמא אומרת לי שעד התחרות זה יעבור.. (אני מקווה מאוד!!).

היום זה קורה!! היום התחרות. בקושי ישנתי בלילה מרוב התרגשות. כאבי הרגליים שלי רק מתחזקים יותר ויותר, אבל אני מנסה כמה שיותר להתעלם מהם, ולהמשיך כרגיל. עליתי על ההסעה שלוקחת אותנו לאולם בו מתקיימת התחרות, במשך כל הנסיעה שידרתי לכולם שהכל בסדר, אבל בעצם ממש לא. הכאבים רק התחזקו והתחזקו ונהיו כבר בלתי נסבלים. אמא שמה לי בתיק משכך כאבים, אבל הכאב היה כל כך חזק שאפילו התרופה לא עזרה. למזלי כשהגענו לאולם היה שם פרמדיק שבדק לי קצת את הרגל, והבחין במשהו שגם אני וגם אמי לא שמנו לב- יש לי מכה כחולה ענקית על כל הברך!! חשבתי שאני עומדת להתעלף! איך תמיד הדברים האלה קוראים בזמן הכי גרוע, דווקא ביום של התחרות שכל כך ציפיתי לה.

הפרמדיק אמר שהוא ממליץ לי לא להשתתף בתחרות, כי ככה הכאב שלי רק יתעצם יותר והנזק עלול להחמיר. אבל אני דיברתי איתו והסברתי לו כמה התחרות הזאת חשובה לי וכמה שהתכוננתי לקראתה.

הוא אישר לי להשתתף, אבל הכין אותי לזה שכנראה אחרי הריקוד אני עומדת להאנק מכאבים. הייתי מוכנה לסבל הזה, רק לא לפספס את התחרות.

עלינו לחזרה הגנרלית- שנייה לפני ההופעה עצמה. ביצעתי את כל התנועות בדיוק כמו שלמדתי והתאמנתי, המשכתי ככה עוד.. ועוד.. עד הרגע שהייתי צריכה לקפוץ. זינקתי אל הקפיצה, תוך כדי כאבים של החיים!! ואז זה קרה- התרסקתי על הרגל שכאבה לי ופשוט נשכבתי על הרצפה חסרת אונים. כל הבנות התקבצו סביבי ומיד פינו אותי לאמבולנס לבדיקה. עוד מהרגע שהתרסקתי על הרצפה הבנתי שאני לא אוכל להשתתף בתחרות עצמה. ופשוט התחלתי לבכות. הרגע שחלמתי עליו ועבדתי כל כך קשה להגיע אליו נהרס.

ההורים שלי הגיעו אחרי מספר דקות, והמורה שלי הסבירה להם מה קרה. ההורים שלי שאלו אותי אם אני רוצה לחזור הביתה, אבל עניתי להם שבשום פנים ואופן לא! רציתי להשאר לראות את החברות שלי מתחרות ומראות את היכולות המדהימות שלהן! נשארתי ועודדתי מהקהל. כשהחברות שלי עלו לבמה, יחד עם התלבושות המיוחדות שלהן, ובעצם עם כל הדברים שגם אני הייתי אמורה ללבוש, שמחתי מאוד בשבילן! אבל גם הייתי אכולת קנאה שלא יכולתי לרקוד שם יחד איתן ברגע הגדול והמיוחד הזה. הן סיימו את הריקוד בקידה מלכותית וירדו מהבמה. לפי מבטי השופטים היה ניכר שהם התרשמו, אבל עדיין לא הייתי בטוחה אם הם יעלו אותנו לגמר. אז החזקתי אצבעות וציפיתי לטוב.

כל הקבוצות סיימו להציג את הריקודים שלהן, ועכשיו נשאר רק לחכות לתשובות השופטים. “גלי! גלי!”, שמעתי מישהו קורא לי. הסתובבתי וראיתי את שירן יושבת בשורה מתחתיי. “אני לא מאמינה שהגעת!! איזה כיף!”, אמרתי לה. “נראה לך שאני אפספס את זה?! אבל למה את לא משתתפת?” היא שאלה. “נפלתי על הרגל חזק מאוד ואני לא מסוגלת לרקוד ככה”, השבתי לה מבואסת. “אויש! טוב לא נורא העיקר שהתכוננת והתאמנת ועשית כל שביכולתך להגיע לכאן!” שירן אמרה לי, ופתאום הבנתי משהו- גם אם לא הצלחתי להגיע למטרה עצמה כמו שציפיתי, עשיתי דרך ארוכה וקשה להגיע לאן שהגעתי, והדרך לא פחות חשובה מהתוצאה עצמה.

“רקדניות יקרות, נא להתאסף בבמה לפי קבוצות הריקוד” קראו בכריזה. כולן התאספו על הבמה וחיכו בהתרגשות לתשובות השופטים.

סגל השופטים עלו והתחילו בתודות שלהם לכולם… ואז זה הגיע- “במקום השלישי והמכובד!:סטודיו שחר”, השופטים קראו ומחיאות הכפיים החלו. “במקום השני- סטודיו בר!”. הם המשיכו להקריא את שמות הזוכים, שאף אחד מהם הוא לא הסטודיו שלנו. “ובמקום הראשון והמכובד ביותר- סטודיו D dance  ממודיעין!!”,כל השופטים אמרו יחד. הסטודיו שלנו ניצח!! ובמקום הראשון!! הייתי כל כך גאה בנו. התחלתי לצלוע לכיוון חברותיי לקבוצה בשביל לשמוח יחד איתן, ולחגוג את הניצחון.

אין ספק שבלי ההשקעה של כל אחת מאיתנו, והשיתוף פעולה שלנו לא היינו מצליחות לזכות! הרי בסופו של דבר בשביל להגיע למטרה צריך לעבוד קשה ולהשקיע.