פרק ראשון
כ"ג בכסלו ה'תשס"ד
"היום בת המצווה של אוריה, ויש עוד דברים לעשות," אמא נכנסה למצב מפקד "איתן, אתה אחראי על סידור החצר לקראת האירוע, וכמובן על הלבוש שלך." איתן, האח הקטן והאור של הבית, בן 10 ועדיין התינוק. "שירה, תעזרי לצלם לארגן את כל הדברים שלו, עמדת צילום והכל." שירה, האחות הבכורה, בת 20, שנה שנייה של השירות שלה, לקחה יום חופש במיוחד בשביל האירוע. "אריאל, אתה צריך לסדר את כל השולחנות והכיסאות." אריאל, האח הגדול, וחצי אחראי, בן 17, וכבר חולם על סיירת נחשבת בצבא. "אמונה, את בהרגעת אוריה שכרגע למעלה מתארגנת." וזאת אני, אמונה, בת 15, הסנדוויץ'. "דביר, אתה אחראי לדאוג שכולם עומדים במשימות, וגם אחראי להעסיק את האורחים שמגיעים." זה אבא שלי. אמא מוסיפה בלחישה, "אתם מוכנים לקראת ההפתעה של אוריה, כן?" וחוזרת לקול המפקדת, "יאללה להתחיל עבודה!" כולם מתחילים את המשימות שלהם. אני עולה למעלה, לדבר עם אוריה ולראות איך היא מסתדרת.
"אמונה? אני לחוצה קצת.. מה אם היה עדיף לדחות את הבת מצווה אחרי התאריך שלי ולא להקדים?" אוריה, הנקראת על שם חג האורים באמת כולה אור, והפרינססה של הבית. "הכל בסדר, לנשום, תזכרי שאם היינו דוחים זה בהרבה זמן, כי עוד מעט חנוכה, וכולם בחופשות ברחבי הארץ, זה הפתרון הכי טוב, ורק הקדמנו ביומיים, זה ממש בקטנה" אוריה נולדה ביום הראשון של חנוכה, והשנה זה יוצא בשבת. "טוב, את בטח צודקת, אני צריכה לנשום, להירגע, ולהזכיר לעצמי שהכל יהיה בסדר." "יופי, עכשיו, את צריכה עזרה עם השמלה?" אוריה מנענעת את ראשה ואני יוצאת.
סוף סוף קצת שקט, סיימתי הכל יש זמן לנשום קצת מול הנוף של הים, אין על הים שלנו, עשר דקות הליכה ומגיעים, והחופים חופים נקיים, ללא הרבה אנשים, באמת גן עדן.. "אמונה!" אוי, אמא קוראת לי" "מה אמא?" "השעה 19:00, עוד רבע שעה כולם יגיעו, וגג בוחצי נראה את המצגת על אוריה, ובדיוק ב20:00 אוריה אומרת את דבר התורה שלה?" "כן אמא, אני זוכרת הכל, ואני יודעת בדיוק מתי ללחוץ על כל דבר במחשב" "יופי, אני אקרא לכולם ותכף נתחיל"
"שלום לכולם ותודה שהגעתם לשמוח איתי בשמחתי," אוריה התחילה לדבר, כולם השתתקו. "לפני שנתחיל אני רוצה להגיד תודה למשפחה האהובה שלי על המצגת המאוד מרגשת שהם הכינו לכבודי," פתאום נשמעו כמה צלצולים של הודעות סמס שנשלחו לכמה אנשים. "תודה להורים היקרים שלי שתיכננו את האירוע הזה, ושתמיד עומדים לצידי לא משנה מה," כמה השתנקויות בקהל, מה קורה שם? למה הם לא שותקים בזמן שהיא מדברת? "תודה לאחים שלי, לשירה, אריאל, אמונה ואיתן, תמיד כשאני צריכה עזרה הם פה," יש התלחששות בקהל, מה נסגר? אה הנה אבא עולה להשתיק אותם, "אמונה, אני מתנצל שאני קוטע אותך, אבל חברים ומשפחה יקרה, למה להפריע? היא השקיעה מלא בדברים שלה! אני בטוח ששום דבר לא כזה דחוף!" דוד אפרים נעמד מהקהל, "דביר אני מצטער שהרבה מאיתנו הפריעו, אבל יש לזה סיבה מאוד טובה, אריאל שרון בדיוק סיים את הנאום שלו בכנס הרצליה, והוא הודיע על מהלך הזוי הנקרא 'תוכנית ההתנתקות', שבתוכנית זאת הוא בעצם מתנתק מעזה, בעצם יקרה גירוש לכל הישובים היהודים שבגוש!" מה?? מה זאת אומרת גירוש? אני גרה פה!! "אפרים, אני בטוח שזה לא גירוש לגמרי, וזאת כנראה רק שמועה, אז חברים, כולם משתיקים את ההודעות ומתרכזים באירוע שלשמו באנו לכאן, בת המצווה של אוריה, אוריה אנא המשיכי"
זהו, נגמרה הבת מצווה וכמעט לא נשאר מה לארגן, אני ממש מקווה שאבא צודק, ושזה לא כמו שדוד אפרים אמר, ושזו רק שמועה, ממש ממש מקווה.
פרק שני
כ"ו בשבט ה'תשס"ד
סוף סוף הגענו לירושלים, אחרי 5 ימים שאנחנו בדרך, מגוש קטיף, דרך שדרות ואשקלון, עד לירושלים, הכל עשינו רק כדי שתהיה תמיכה בנו, חודשיים מזעזעים עברו עלינו, מבת המצווה של אוריה והנאום של אריאל שרון, עד עכשיו, הכל פתאום הפך לחלק מהחיים שלנו, בבית ספר כל יום אומרים תהילים פרק כ"ז, שהוא פרק המיוחד לביטחון בה' בעת צרה ופחד. בדרך ראינו הפגנות בעד הגירוש, ואני מהצד לא מבינה איך הם יכולים לרצות לגרש יהודים מהבתים שלהם, וכמובן איך הם לא רואים כמה רע זה יעשה וכמה זה לא אסטרטגי לפנות אותנו, מילא אם זה היה עובד, אבל למה הם חושבים שאפשר לסמוך על ערבים? הרי אנחנו ממש עכשיו בסיום פוגרומים שהם עושים עלינו, הם חושבים שאם נצא מפה זה יעזור?? איך בדיוק?
ח' באב ה'תשס"ד
הפעם לא הלכנו למחאה כנגד הגירוש, היינו בבית וראינו הכל, איך 130,000 אנשים תומכים בנו, עומדים ומחזיקים ידיים במשך שעתיים, מגוש קטיף עד הכותל המערבי, זה באמת היה פשוט וואו.
כ"ט בתשרי ה'תשס"ה
כמות האנשים שתומכים בנו מרגשת אותי כל פעם מחדש, היום היו 100 הפגנות ב100 מקומות שונים, והיו כל כך הרבה אנשים שזה מדהים, אבל בדרך להפגנה ראינו עוד פעם את השמאל, שרוצה רק שלום, ולא אכפת לו כמה מכות נחטוף, השמאל הזה רוצה לגרש אותי מהבית שלי, ואני באמת לא מבינה איך אפשר לתמוך בגירוש של יהודים תמימים מהבתים!
כ"ח בטבת ה'תשס"ה
היום נסענו לכותל, לתפילת המונים, היו שם כל כך הרבה אנשים, בחיים לא ראיתי כל כך הרבה, באמת שכל פעם אני חושבת מחדש כמה זה מדהים שכמות כזו של אנשים תומכת בנו.
כ"א באדר א' ה'תשס"ה
היום היינו מול הכנסת, בזמן שהתקיימו הדיונים על חוק פינוי-פיצוי, היו איתנו מאתיים אלף אנשים, כמות לא הגיונית בכלל! הלוואי וכל העם היו מבינים ומסכימים שלא צריך לפנות אותנו, אבל גם זאת כמות גדולה של אנשים, ואני מקווה שהם יעזרו לנו..
י"ד בתמוז ה'תשס"ה
בימים האחרונים היו מלא אנשים בכפר מימון, בעצרת ענקית, הם תיכננו להיכנס עמוק יותר לגוש, אבל שם עצרו אותם. אנחנו ראינו את הכל בטלוויזיה שבבית, ראינו איך הם נלחמו על להישאר שם, הכל.
ו' באב ה'תשס"ה
אומרים שזה עוד כמה ימים קורה, אני לא יכולה להאמין, ברגעים אלו ממש קורית הפגנה ענקית בכיכר רבין, הסיסמה של ההפגנה היא "ישראל מתחברת" והלוואי שישראל באמת תתחבר אלינו.
פרק שלישי – י"ג באב ה'תשס"ה
זהו, הגיע הרגע, מלא חיילים כבר מסביב לבית, תכף כבר ייקחו אותנו בכוח, אני ממש לא רוצה ללכת, הלוואי והמשיח היה מגיע ברגע זה והייתי יכולה להישאר פה, זה הבית שלי! כאן גדלתי! איך אנשים מסוגלים לעשות את זה?! אני באמת לא מצליחה להבין איך חיילים שהם בערך בגיל של שירה מסוגלים לגרור ככה בכוח אנשים מהבתים, אבא כל הזמן אומר לנו שזו לא אשמת החיילים ושזה מה שאמרו להם לעשות, אבל אני ממש לא יכולה להבין את זה, בסוף הם יכולים להחליט שהם מסרבים פקודה, ואז לא יהיה מי שיפנה.. כשאמרתי את זה לאבא הוא סיפר לי שהיו חיילים שסירבו פקודה ופשוט גררו אותם באלימות חזרה לקו הירוק. שמעתי את אמא ואבא מדברים אתמול בלילה, הם אומרים שאריאל לקח את הסיפור הזה ממש קשה, ולמרות שהוא תמיד כיוון לשירות בסיירת נחשבת הוא לא מסוגל פשוט לראות את עצמו לובש את אותם המדים כמו מי שמנסה לגרש אותו מהבית, אני מבינה אותו, למזלי מלכתחילה כיוונתי לשירות לאומי, אז מהבחינה הזאת זה לא כל כך משנה לי, אבל מצד אחר, הצבא של המדינה שלי, שאמור להגן עליי, פשוט בגד באמון שלי, ופשוט גירש אותי מהבית, איך אפשר אח"כ להסתכל לאותם אנשים בעיניים?! בום נשמע, החיילים מתחילים לפרוץ בכוח את הדלת, אני לא רוצה ללכת! אני תופסת מהר את המעקה של המדרגות, ומנסה להיאחז בו בכל כוחי, אני שומעת הדים של צעקות, אבל אני לא מסוגלת להבין מה צועקים לעברי, כל מה שאני עושה זה לעצום עיניים ולהחזיק חזק במעקה כאילו החיים שלי תלויים במעקה הזה, כי כרגע זה נכון. פתאום אני מבינה מה אני שומעת, אוריה בוכה, איתן צועק על החיילים "למה אתם גוררים אותנו מהבית שלנו?!" אני שומעת גם את אריאל ואבא מתחילים לשיר "תהא השעה הזאת שעת רחמים…" אני לא מצליחה לפתוח את הפה ולהצטרף אליהם, אני חוזרת להיאחז במעקה בכל כוחי, ו]תאום אני מרגישה ידיים עליי, אני פותחת עיניים ורואה שזאת אמא, "אמונה תפסיקי להילחם, אל תפגעי בעצמך, כל מה שיש לנו לעשות זה ללכת איתם ולהתפלל" אני לא מאמינה שהיא אומרת את זה, היא אומרת לי לוותר? אבל אני לא יכולה לוותר! זה הבית שלי! אבל עם אמא אני לא מתווכחת, אני משחררת והולכת איתה, החיילים מפנים לנו דרך, בזמן שאוריה ואיתן כבר ברכב הפינוי, ומי שנשאר אלו רק אריאל ואבא, גם הם מגיעים בסוף, אבל אותם החיילים כבר הרימו, כנראה נמאס להם. פתאום אני מרגישה משהו רטוב על הלחי שלי, אני מבינה שעד עכשיו בכיתי, וגם עכשיו אני ממשיכה, אפילו לא שמתי לב, הייתי כולי בתוך השוק הזה. כנראה עד עכשיו לא האמנתי שזה באמת קורה, אשכרה מפנים אותנו.
אפילוג – י' באלול ה'תשס"ו
כיום אני יותר משנה אחרי, בדיוק מתחילים פה את שנת הלימודים, הבית עדיין מבולגן עם ארגזים, עוד לא קלטנו שפה נגור, ביד בנימין, זה כל כך שונה מאיך שגדלתי, לפחות אני שמחה שאיתן נקלט בקלות, וכבר מצא חברים ב"ה, לאוריה קצת קשה, ועליי בכלל אין מה לדבר… בע"ה הצלחתי לשמור על קשר עם חברות מהבית, ונפגשנו ממש לפני כמה ימים. אריאל התגייס בסוף, אבל בשונה מחלום הסיירת הוא התגייס ל8200, רצה להתרחק קצת מסגנון הקרבי. שירה התחתנה לא מזמן, דרך שידוך של חברה שלה. עכשיו אני מתפללת שיהיה יותר קל לאוריה למצוא פה חברות, הלוואי שיכולתי לעזו אלה איכשהו.. היא פעם הייתה ילדה כל כך שמחה ומלאת חיים.. אני מניחה שאחרי אירוע משמעותי אי אפשר לחזור להיות אותו הדבר…
