בלב ים

בלב ים / מיטב שימל

אפריל 1943

שתי דפיקות על התא. "יוסף! בוקר טוב. קום מהר". עוד יום, עוד משמרת. אני מסתכל על הים הכחול דרך החלון העגול של אוניית ארינפורה. כמה יפה הוא. יום שימשי במיוחד היום. אין הרבה כאלו בתקופה זו של השנה. המשכתי להתבונן בחלון. מאחורי האונייה שלנו, האונייה הראשית, שטו עוד 30 אוניות בשיירה גדולה. מחזה מדהים. אין זמן לבזבז. אני קם מהמיטה, לובש את המדים, מיישר את הכומתה לסיום, פותח את הדלת ויוצא מהתא שלי.

אני הולך ישירות למסדר. "פלוגת ההובלה  462, שתיים שלוש הקשב!" "כן המפקד!" עונים כולם בהתלהבות. המפקד ישראל בוגנוב מסתכל אלינו ומעביר את מבטו מאחד לאחד. "אתם כאן מבחירה. אתם חיילים יהודים אשר באתם לפה מרצון ומהתנדבות מלאה במטרה לעזור לחיל הצבא הבריטי לנצח את הנאצים במלחמה. ובדיוק בגלל זה, אני מצפה מכל אחד ואחד מכם פי כמה וכמה מחייל רגיל, לשמור על כל החוקים ולמלא פקודות מלאות במהירות וביעילות. בעוד מספר ימים נגיע לאי מלטה. כשנגיע לשם נתחיל לפרוק את הציוד שהבאנו איתנו, את הדלק נעביר לאנשים שיחכו לנו שם וחיילי העזר הנמצאים על אונייתנו אשר באו לתת תגבורת מארץ ישראל כבר קיבלו הוראות מסודרות ויודעים להיכן ללכת כשנגיע." מבטו נח עליי לשנייה. רטט אחז בגופי. "הייתי ברור?!" "כן המפקד!" ענו כולם. לא יכולתי לחשוב על אדם טוב יותר מישראל לפקד על הפלוגה. הוא היה מודל הערצה שלי. של כולנו כאן. הלכנו לחדר האוכל. לקחתי לי פרוסת לחם והתיישבתי לאכול. אני מתגעגע למשפחתי. יוצא שהרבה פעמים אני מהרהר בהם. נזכר בהם. אני סקרן לחשוב מה הם עושים כרגע. בחרתי לעלות לארץ לבדי. הציונות גברה ממני. כל משפחתי נשארה בפולין שבאירופה ואני עליתי לארץ ישראל. עכשיו אני כאן. מגן על ארצי. על משפחתי. בן 23 אני. כל החיים עוד לפניי. ובכל זאת, הנה אני כאן. בזמן שאני מהרהר לי בשקט ואוכל את פרוסת הלחם שלי, התחלתי לשמוע קול לא רגיל. "אתם שומעים את זה?" שאלתי את החיילים מסביבי. "שומעים את מה?" שאל אברהם. "את הקול הזה. אתה לא שומע?" עניתי "רגע, אני שומע, זה.. קול מנועי מטוס!" אמר חייל שלא הכרתי מהצד השני של השולחן. בין רגע כולם יוצאים מחדר האוכל ועולים לסיפון.  לראות מאיפה בא קול המנועים הזה. אנחנו מסתכלים למעלה. נשימתי נעתקה. שקט. מטוס סיור גרמני חג בסיבובים מעל שיירת האוניות שלנו. אבל השקט הזה, הוא לא נמשך הרבה זמן. מהומה התחילה. מה עושים? עלו עלינו. אני שומע את המפקד ישראל מנסה להרגיע את כולם. אבל אני יודע שהוא מפחד עד עמקי נשמתו. המטוס שינה כיוון. הוא חוזר למקום ממנו הגיע. כולם יודעים לאן הוא הלך. זה רק עניין של זמן עד שתבוא התגבורת שלו. ואנחנו? מה עוד יש לנו לעשות. רק להתפלל ולנסות להיערך לדבר שכזה. לא שזה אפשרי. עברו כמה שעות שנראו כמו נצח. הנשואים שביננו חתמו על גט. זה היה נורא. לקראת הערב אנחנו מתחילים לשמוע שוב את קולות המנועים. בהתחלה חלשים. ככל שעובר הזמן הם מתגברים ומתגברים. הם מתקרבים. אני רואה את מטוס הסיור. אך הפעם, עם כמה מטוסי קרב גרמנים. בום! פצצה פגעה באונייה. בום! עוד אחת. מתחיל לעלות עשן מהצד השמאלי של האונייה. הספינה מתחילה לשקוע. מים נכנסים לסיפון. צרחות, בכי, כעס, תסכול, בלאגן. אני מתחיל לרוץ על הסיפון לא יודע לאן. רק לרוץ, לברוח. אבל אין לאן. הספינה ממשיכה לשקוע. אני ממשיך לרוץ. המים מגיעים לי עד לברכיים. המטוסים הגרמנים כבר לא נראים בסביבה. אני מרגיש שהחולצה שלי נרטבת. אני מאבד את אחיזת הרגליים על רצפת העץ של האונייה. אני רואה מסביבי חיילים נופלים למים. נאבקים בכל כוחם על חייהם. אני מסתכל לצדדים ורואה חתיכת עץ שצפה על המים כמה עשרות מטרים ממני. אני שוחה ושוחה אבל הגלים מתחזקים. הים חזק ממני. המים נכנסים לי לאוזניים. חתיכת העץ עוד רחוקה. אני לא שומע כלום. זה רק אני והים. אני מתחיל להתעייף. הידיים לא מקשיבות לי. אני שוקע. מנסה במעט הכוחות שנשארו לי לעלות מעל פני המים. אני לא מצליח. המים חונקים אותי. נשימתי האחרונה.

אפריל 2021

אני מניחה את הורד מעל שמו של דוד יוסף המוטבע בבריכת הזיכרון לחללי האונייה שבהר הרצל. ברקע נשמעים פרקי תהילים המוכרים כמקובל בטקס הממלכתי המתקיים מידי שנה. "היית גיבור" אני לוחשת לו.

*הסיפור מבוסס על מקרה אמיתי שקרה לדוד של סבתא שלי, יוסף הבר.*