בלתי נראים / נטע פולק

הנוף הנשקף מהחלון הוא נוף שאני לא רגיל לראות, גבעות ירוקות, גינות מטופחות גגות רעפים אדומים. האוטובוס נעצר בתחנה, הוא קם ואני מתרומם איתו, "תודה רבה" הוא אומר לנהג ואנחנו יורדים מהאוטובוס. הוא עומד לפני הדלת נרעד במקצת ודופק, אימו, כנראה, פותחת את הדלת מביטה בו קפואה וחיוך גדול נפרש על פניה, אך לפני שמישהו מספיק להגיב ילדה קטנה רצה אליו במהירות, "חזרת!" היא צועקת וקופצת עליו לחיבוק גדול. לשנייה לא מורגשת גופו מתקשח אך מייד נרגע, הוא נותן לאחותו חיבוק גדול גדול בחזרה כאומר- כן, חזרתי.

כשהוא נכנס לחדרו הוא מניח את התיק הצבאי על הרצפה, מסיר אותי מכתפו ומניח אותי על השולחן. הוא פושט את מעילו וזורק אותו עליי כמנסה להסתירני מעייני כל ובעיקר מעיינו.

הוא נכנס בחזרה לחדר כשהחושך ירד והמעיל הספיק להחליק לרצפה. הוא מקולח כבר עם פיג'מה ופעם ראשונה מזה כמה חודשים הוא נראה רגוע ונינוח. עד, שעיניו פוגשות בי ושמץ פחד מתגנב אליהם. הוא מסיט את מבטו במהירות ונכנס למיטה. הוא בוהה זמן רב באוויר עד שהוא נרדם, כשהוא נרדם לבסוף ניתן לשמוע רק בחדר רק את נשימותיו הסדורות, זה מקל עליי, אך השקט הזה זר לי מאוד.

השעות חולפות והשעון מראה 2:15 כאשר גופו מתקשח באחת והוא מתחיל להתגלגל מצד לצד במיטה, נשימותיו נעשות מהירות וקצרות והוא ממלמל בהיסטריה ופחד "לא, בבקשה, לא אתה, רק לא אתה" אני מסתכל עליו בידיעה שאני גרמתי לחלק ממה שהוא חווה עכשיו אם לא לרוב. כשהוא סוף סוף מתחיל להירגע, כאילו בכוונה, חתול רחוב מילל מתחת לחלון החדר, הוא קופץ מהמיטה בבהילות, מזנק עלי, תופס אותי בידיו הלחות מזיעה ונכנס למצב כוננות, נשימותיו חדות ונמהרות. הוא סורק את חדרו לאט לאט עם הפנס שעליי, ממש כמו בלילות בעזה, אני חושב. תוך כדי סריקתו הדלת חורקת קצת ונפתחת. הוא מסתובב בחדות, מן הדלת מציצות פני אימו, "הכל בסדר?" היא שואלת. למשמע קולה  הוא מתפרק וקורס על הרצפה, הדמעות שוטפות את פניו מזיעה. אימו מתקרבת ומחבקת חזק חזק את גופו שלא מפסיק לרעוד.

"אתה איתנו" היא לוחשת באוזנו "אתה איתנו עכשיו. הוא ממשיך לרעוד ואחיזתו בי רק מתהדקת יותר. "הכל… הכל…" הוא מנסה להגיד משהו אבל הוא לא מצליח. "מה? תגיד לי, בבקשה", מבקשת אימו בתחינה, עיניה מלאות בצער והיא מיישרת אותן לתוך עינו אך עינו עצומות והוא מדבר לעצמו. "הכל לא בסדר… , הכל לא בסדר" הוא ממשיך "הם לא כאן באמת, הם לא יהיו כאן יותר, אף פעם, אף פעם, אני ראיתי, ראיתי הכל ולא יכולתי לעשות כלום, אם רק הייתי זז, אם רק הייתי עושה משהו… , אמא!" הוא פוקח את עיניו והן מלאות בבעתה ובעצב עמוק.

אני יודע על מה הוא מדבר, אני נזכר באותו היום שחבירו נכנסו לבניין ממולכד והוא קפא במקום, אני זוכר את קול היריות וחילופי האש, אותם הקולות שאני בעצמי גורם. אני זוכר את הצעקות ואת הרוח החזקה שהמסוק הנוחת גרם. אבל הכי גרוע, אני זוכר את הרגע בו הוא התקפל על האדמה כשראה אותם, ראה את שני חבריו הקרובים ביותר מונחים על אלונקות בדרך למסוק, ואת הרגע בו קיבל את ההודעה.

ועכשיו, עכשיו כל הזיכרונות הללו עולים במוחו כפי שעולים בי ואצלו זה כמובן פי מאה יותר. אז גם עם כל העצב שאני אחוש אני לעולם לא אוכל לדעת כמה באמת כואב לו וכנראה שגם אף אחד אחר לא יוכל.

ומה שכואב לי וכנראה גם לאימו, שאף אחד גם לא ידע שהוא פצוע, שהוא נפגע מלחמה כי הפצעים שלו הם לא פיזיים, הם בלתי נראים