בן אהוב / נועם יהושע וסטפריד

הַדְּמָעוֹת זוֹלְגוֹת לְלֹא הֶרֶף.

נָדַם שִׂיחַ שְׂפָתַי, ואֶשְׁתֹּק.

אֵיךְ נִטְבַּחְנוּ הָיִינוּ לְטֶרֶף.

לְלַעַג וקֶלֶס וָצְחוֹק.

נִרְמַס שְׁמֵנוּ וְנָפַל יְגוֹנֵנוּ

כְּבוֹדֵנוּ הֻשְׁפַּל עַד תְּהוֹם

יַעַן כִּי גָּבַהּ לִבֵּנוּ

אֵיךְ יָכֹלְנוּ לַחְשֹׁב עַל שָׁלוֹם

הִגִּיעוּ אוֹיְבִים, נִכְנְסוּ מְחַבְּלִים,

לְלֹא צֶלֶם אָדָם.

הָרְגוּ יְלָדִים וְשָׁחֲטוּ עוֹלְלִים,

קִירוֹת בָּתֵּינוּ מָלְאוּ בְּדָם.

הַמְחַבְּלִים יִמַּח שְׁמָם בִּצְּעוּ אֶת זְמָמָם,

וַאֲנַחְנוּ כְּאִלּוּ לֹא נָגִיב.

אַךְ אַל דְּאָגָה לִבְּנוּ לֹא נָדַם,

כִּי הִנֵּה אַחֲרֵי הַחֹרֶף בָּא אָבִיב.

נִכְנַס הָעֶלֶם אֶל תּוֹךְ הַמְּהוּמָה,

הֵחֵל הוּא יוֹרֶה בִּצְרוֹרוֹת.

לָחַם בִּגְבוּרָה לְמַעַן הָאֻמָּה,

לָחַם בְּעוֹצְמוֹת אַדִּירוֹת.

נִלְחַם הַגִּיבּוֹר בִּנְחִישׁוֹת וּגְבוּרָה,

נֶאֱבַק כַּאֲרִי, לֹא פַּחַד.

אָז אֵיךְ קָרָה שֶׁהוּבָא לִקְבוּרָה,

כָּךְ לְפֶתַע פִּתְאוֹם הוּא נִכְחַד.

עַל הַדֶּלֶת לְפֶתַע נִשְׁמְעוּ נְקִישׁוֹת

וְאִמָּא פּוֹתַחַת בַּחֲרָדָה.

קָלְטָה אֶת הַמִּתְרַחֵשׁ בְּעֵינֶיהָ הָרְגִישׁוֹת

וְהֵבִינָה כִּי בָּאָה שְׁעַת הַפְּרֵדָה.

אִמָּא גִּבּוֹרָהּ תִּהְיִי חֲזָקָה,

לַמְרוֹת שֶׁבְּנֵךְ כְּבָר לֹא יָשׁוּב.

הוּא עַכְשָׁיו בַּמָּרוֹם וְאֶת רְחוֹקָה,

אֵיךְ נִשְׁבָּה לִבֵּךְ, נִשְׁבָּה בִּכְלוּב.

גִּיבּוֹר שֶׁבַּגִּיבּוֹרִים הָיָה בְּנֵךְ

לַמְרוֹת שֶׁהַסּוֹף כָּה עָצוּב.

חָרוּט לָעַד יִהְיֶה בְּלִבֵּךְ

גִּיבּוֹר שֶׁבַּגִּיבּוֹרִים בֵּן אָהוּב.

לֹא כָּל אֶחָד זוֹכֶה,

לִהְיוֹת הֲרוּג מַלְכוּת.

תִּבְכִּי אַתְּ, אַף אֲנִי אֶבְכֶּה,

אַךְ דְעִי כִּי לְמוֹת בְּנֵךְ הָיְיתָה מַשְׁמָעוּת.

עד כמה אהבת את היצירה?