בריכת המצוות / אליה תנעמי

(סיפור – חרוז)

יום שישי

הכל התחיל כשקמתי בבוקר ביום שישי, נשפתי אוויר במרפסת של ביתי. היה זה אחד הימים הכי קיציים בשנה, כי אני בחופש הגדול עם המשפחה. יש לי שלושה אחים, אחת בת, ושתי בנים. כולם גדולים ממני ב5 שנים, חוץ מאח אחד שהוא גדול ב- 7 שנים. למדתי המון דברים מהחופשה, אבל יש דבר שאני לא נרגע: הבריכה. אני כבר שבועיים לפני גמר החופש, ולא נכנסתי לבריכה. זה נופש? להיות בלי הבריכה ברחוב חיריק/חולם, זה מצידי אסון עולם. טוב לפעמים, עולם התיאורים שלי הוא קצת כמו המילה: מגזים. אז אל תשפטו אותי, אל תתבעו אותי, אבל בריכה זה כל כוחי, את החופשה ככה אני רוצה להעביר. אז תכננתי במבצע חדש: לעשות בריכה ברחוב ברנש! כן כן זה רחובי, אבל בקושי מכירים אותי. אז לפני התוכניות, אציג לפניכם פרטים עם הודעות:

1.קוראים לי צור משלו. כן כן אני יודע… השם של המזמור… עכשיו זה לא הזיז לי כשאמרו לי שככה קוראים לי, זה דווקא היה מגניב עד שהתחילו לחפור ואז אמרתי לעצמי: אולי אחליף שם? זה כבר מעצבן… זה משעממם… אבל לא החלפתי כי אני נאמן לעצמי כמו חיה, קופץ על הגבעות ואז טוחן צ'יפס מול הטלוויזיה… 2.יש עוד דבר שאני רוצה: שיהיה פסח! משני סיבות בפתח: 1. אני חוגג בט"ז ניסן! 2. בכיתתי יש את ארבעת הבנים כמו בהגדה של פסח: אחד רשע, אחד שלא יודע לשאול, אחד תם ואחד חכם. רשע – שמוליק, שלא יודע לשאול – צפניה, תם – שימי, וחכם – פתחיה. ועכשיו אני אגיד משהו שלא תואם את חוקי הפיזיקה: כולם הפוכים כמו אנדרלמוסיה! כל אחד הפוך מהשני, ואין קטע בזה שקוראים להם: ארבעת הבנים… טוב נעזוב את עניני מצה ומרור, יש לי בעיה שצריך לפתור… נעבור למבצע: אז למבצע שלי יש ארבעה חוקים: 1. צריך להיות אמיצים. 2. חזקים. 3. הרפתקניים. 4. אדיבים. המטרה: לעשות בריכה ברחוב ברנש, שם איפה שעושים כל חמגש וחמגש… איך עושים: חפירת בור ביער ליד בשעות הערב, כדי שלא יבואו משטרה ומקווה שלא יתעורר איזה זאב… מי יהיה: ארבעת הבנים… אגב שימי התם, הוא החבר הכי טוב שלי בעולם! הוא חברותי, מצחיק, והוא תמיד יהיה זה שיציע לך חטיף… מתי: מוצ"ש ב – 20:30. אני מרוצה מאוד מהתוכנית!

ליל שישי

אני בבית הכנסת של התמנים, מאזין לשירה הנפלאה ולסילסולים. אנחנו באמצע בר יוחאי, שם רק ילד אחד עולה! ממתי? בסיום התפילה כולם יוצאים, אבא הסביר לי שההלכה אומרת לצאת מחויכים. מסתכל על השבת ואומר: "אח… הולך להיות שמח כל כך!" בקידוש מחכה שתסתיים הברכה, וצוחק ונהנה עם כל המשפחה. אך דבר אחד לא שכחתי: את המבצע שאני יזמתי. באמצע אבא מזרים לשיר: דרור יקרא, שרנו: צור משלו כמובן. תקתוק בדלת אני פותח, ואת מי אתם חושבים שאני רואה בפתח? את ארבעת הבנים, עם חיוך על הפנים! "מה אתם עושים פה" שאלתי בלי נימוס. "אנחנו הולכים לפארק בבלוס" הלכתי איתם בשביל: לדבר איתם על המבצע בדרך ובשביל. תכננו את הדברים, וחזרנו לבתים.

יום שבת

אחרי הארוחה המפנקת, המשפחה הלכה למשפחת ברקת: המשפחה של הילד שימי התם, זה שהוא החבר הכי טוב בעולם. שחקנו כדורגל ונהננו מאוד, עד שנזכרתי במבצע ועצרתי הכל. אמרתי לשימי: "בא נעבוד עוד קצת על המבצע!" "סבבה קודם כל תבוא לשם עם כובע" "למה שאבוא לשם עם כובע" שאלתי. "כדי שלא יזהו אותנו משטרה! בטח לא אותי…" את המשפט האחרון הוא אמר בשקט ואז צחק, אני חשבתי שהוא קצת מוזר. "טוב אז קבענו?" אני אומר. "סבבה אבל תזהר מהשומר" הוא אמר מרחוק, לא שמעתי את זה כל כך טוב. ואז שמתי לב לכלב שהוא מצא והראה לי, אני לא אסתכן בכלב הזה, אז ברחתי משם כל עוד נפשי בי.

מוצ"ש

הבדלה קטנה, ולמקלחת הלכו המשפחה. אמרתי כבר בשבת לאמא: "אני הולך עם חברים במוצ"ש, יש מקום חדש". אמא הסכימה בשמחה בפנים, וכך הלכתי עם ארבעת הבנים. הגענו לתוך היער ומצאנו מקום לחפור, באנו מראש עם כלי חפירה, ועם חבל אם יש שם בור. התחלנו לחפור בשקט בלי לאכול אוכל למשל: תפוח, עד ששמענו קול שהפיג את המתח.

"ילדים מה אתם עושים פה?" היה זה אזרח פשוט שהסתובב עם תחבושת בכפו. "אנחנו רק עושים כאן מדורה, ועוד שנייה אנחנו מסיימים להדליק אותה". עדיין לא יכולנו לראות אותו כי הוא סנוור אותנו בפנס, אז רק הסתכלנו בא. היה שקט והס. "אסור לעשות פה מדורה מה אתם לא יודעים?" הוא שאל בקול מתוח והעמיד אותנו למבחנים. "ברור רק פשוט אנחנו עושים את זה לצורך מטרה, לא מטרה פיצית, מטרה גדולה!". "ומהי המטרה אם כך?" שאל אותנו האזרח. "המטרה היא… למקרה חירום! שאם יהיה שרפה נוכל להתחבא, ואפילו יהיה לנו חימום! " אתם סתם מבלבלים אותי ואותכם, כדאי לכם ללכת מכאן עוד 20 דקות לפני שאתקשר למשטרה ואף אחד לא יציל אותכם".

לפני שהוא הלך הוא עשה משפט שממש היה מוכר לי, בכלל כשהוא דבר איתנו הקול גם היה מוכר בשבילי. " למה יש אנשים כאלו בעולם?" ואז אמרתי בקול רם: "יש לך כאילו גלי מתכות שמזהה את כולם?" אמרתי את המשפט הזה כדי לבדוק אם זה אחי הבכור, או שזה צירוף מקרים ואז שהוא ילך, נכסה את הבור. אבל הוא השלים אותי במשפט הידוע שלו לעקיצות:" נו אל תבלבל את החכם יודע כל" "נריה?! זה אתה?!" אמרתי בפליאה. "צור למה אתה פה?! חשבתי שאתה במיטה חולם חלומות…" חבקתי אותו חזק ואמרתי לו: "מה קרה לך?!" התכוונתי לכפו. "אה, זה?" הוא הצביע על התחבושת. "כן" אמרתי בשקט שלא אעשה לא ליד החברים שלי בושת. "נפלתי בתוך בור, בגלל זה 'איימתי' עליכם: את הבור לסגור". "חברים" פניתי לכולם: "רוצים שנגלה לו את הסוד מה אנחנו עושים כדי שלא יחשוד בנו לחינם?" "כן" אמרו ארבעת הבנים וחייכו בפנים זקורים. "טוב נריה, אנחנו עושים בור כדי שנעשה בריכה במקום הזה, אל תכעס עלינו זה רק לשבועיים ואז נסדר". "אה, לא אכפת לי, בתנאי שעושים מדורה איפה שבא לי". סיימנו לחפור את הבור, וגם נריה בא לעזור. הוא הוביל אותנו אל מקום נוסף ביער, לא רחוק מהבור בפער. עשינו מדורה סביב עצים, וכשזה זה נדלק היה חם ונעים. "טוב, אני רוצה לספר לכם סיפור מיוחד שקרה לי, אם אתם לא רוצים מבחינתי זה בסדר הסיפור לא נועד שאני אספר אותו בשבילי". "רוצים, רוצים, רוצים!" אמרו החברים.

"טוב, אז הסיפור מתחיל, בעיר תל אביב…" " שם אני הייתי בכנס של אנשים מכובדים, מעניקים פרסים לנערים מיוחדים, מהישיבות הכי גבוהות, וברמות ממש טובות". גם אני הייתי בין כולם מסתכל על האולם, אולם טוב מאוד עם זרקורים, אפקטים, ובצד, המון פרסים שווים: טלפון כשר ואופניים, אוזניות וזוג נעליים, ועוד כל מיני דברים. אני מביט בפרסים ואומר לעצמי:" הלוואי שיעניקו פרס בשבילי". והמנחה מתחיל להגיד נערים, שיבואו לבמה ולקבל את הפרסים. אחרי תשע עשרה נערים, הוא אמר:

"פרס אחרון, למקום ראשון! המצטיין בישיבות, שלומד עד הירח ובחזור, יש לו ידע חריף, והוא מצטיין שעם השיעורים שלו יכול להעיף! אז הזוכה בפרס הוא…" הוא פתח מעטפה, והסתכל אליה כאילו היא חשודה, ואז הוא דבר עם ההנהלה. לבנתיים רחש בקהל, מה קרה שם ומי זכה בפרס המהולל? ואז הוא אמר:" יש כאן שני שמות! הראשון: נריה משלו, והשני: משה עבות!" איך ששמעתי את זה: גם שמחתי וגם פחדתי. שמחתי – כי אני מקום ראשון בישיבות, פחדתי – כי אולי יקבל את הפרס משה עבות. אז קצצתי ציפורניים ושמעתי את המנחה עם האוזניים: "אנחנו יוצאים להפסקה קצרה, כדי לבדוק את הבעיה הקשה. אז מי שאמרתי: שני השמות, נריה משלו ומשה עבות. תביאו אל מאחורי הקלעים, שם נדון מה יקרה בעתיד! הלכתי אל מאחורי הקלעים, שם פגשתי את המתמודד השני. משה עבות עם חיוך שמח בא אליי ואומר: "אחי, אנחנו באים כמו שמאחורינו יש שומר!" את המשפט הזה הבנתי, כאילו אנחנו מכובדים, ואז בחיוכו הצצתי. הוא נראה מרוגז מאוד, ועצוב נורא. ריחמתי עליו: כי יכול להיות שאני אקבל את הפרס והוא יצא מהאולם מושפל. אז כשהגענו למנחה הוא אמר לנו: "חבר'ה, יש בעיה אתנו. פשוט היו שני אנשים שתפעלו את העניין של השמות, והם התבלבלו עם המקום השני והראשון וקשה להם לזכור מי היה הראשון. אז אנחנו צריכים לקבל החלטה".

בזה הוא סיים ואני אמרתי לעצמי בלב: "שווה שהוא יקבל מאשר שאני, כי בסוף כל עם ישראל אחים. אני יודע שזה גם מצוות ערבות הדדית: לתת לכל אחד איך שאתה נותן דברים. למשל: רק אתמול הבאתי לחבר שלי פחית. אז אם אתן ולא אקבל, כאילו עשיתי מצווה שיותר שווה מ – 1000 שקל! אז אמרתי אחרי דקה דומיה בשקט ובהס: "המנחה, אני מוותר לו על הפרס!" פתאום הכל נהיה שקט. גם המזגן, גם השעון, וגם המאוורר. המנחה מסתכל עליי במבט שמח: "תודה שוויתרת! עכשיו לכו לבמה ותחכו בפתח". הוא אמר בריגוש, ונעמדנו בפתח כמו אנשים מהגוש. המנחה אמר: "הייתה לנו הכרעה! קשה ולא קלה! המתמודד שלנו שמקבל את הפרס הוא: משה עבות!" שריקות וכפיים מהיציעים ומהחלונות. הגישו למשה את הפרס, והוא ממש נרגש. אחרי שהעניקו למשה, פתאום קופץ ואומר המנחה: "אבל, אתם לא יודעים איך הייתה ההכרעה! המתמודד צור משלו ויתר על הפרס שהגיע לו!" עשיתי מצווה גדולה וכך עשו לי כפיים סוערות בקול רם! כשכולם עשו כפיים לי, הרגשתי שהפרס האמיתי הוא שלי. ואז הקהל עשה ביחד ובזרימה: צור! צור! הוותרן! צור! צור! הוותרן! כך 5 דקות הם עשו לי ברגש, עד שהמנחה ניגש אליי ואמר לי בשקט: תבוא אליי אחרי הטקס. נגמר הטקס כולם הלכו הביתה, ואני הלכתי למנחה בתמיהה… הוא התחיל ואמר:

"אתה עשית מצוות ערבות הדדית! מצווה שיכולה להגיע לשמי מרומים! ועל כך שוויתרת על הפרס הראשון, אני נותן לך פרס שיותר גדול ממקום אחרון! את הפרס תקבל במכתב, יתנו לך אותו בראש חודש אב!" אגב, היום היה כ"ח בתמוז, הוא אמר לי לפנות בשבוע שאקבל את המכתב את הלו"ז.

אחריי יומיים, קבלתי את המכתב שאליו חיכיתי בכיליון עיניים:

נריה היקר! אני מתרשם מזה שהצלחת לוותר ולזכות את חברך בפרס, אבל אתה קיבלת פרס שכדאי שאל תגיד לאף אחד! רק להורים! ובשקט ובהס… אתה קבלת טיסה בשמי הארץ! עם מלון בתוך חיפה! ליד דן פנורמה! אתה יכול לבוא עם כל מי שאתה רוצה. בתוך המכתב יש 10 כרטיסים, שאתה ועוד 9 אנשים. מאחל לך טיסה נעימה, ושתמיד תוותר על מצווה! ממני: מנהל תחרות הישיבות. נ.ב: תתבשר בבשורות טובות!

איך שסיימתי לקרוא, ראיתי את הכרטיסים בתוך. אמרתי לעצמי: "איזה בר מזל אני!" התחלתי מזה שאמרתי את כל הסיפור לאבא ולאמא, כשהם שמעו את זה הם כמעט קפצו, והם גם כמעט התעלפו! אחרי שהרגעתי אמרתי להם: "אני מביא את כל המשפחה" שזה עוד 4 איזה נהדר! נשאר לי עוד 5 ילדים אז:

הבאתי עוד 3 ילדים מהשכבה שלי, וכמובן את שימי. נשאר לי עוד ילד אחד – את מי אני אבחר? ואז אמרתי לעצמי: "אני אזמין את משה עבות! עוד זכות לעשות מצוות!" וכך נסענו והיה טוב אני ממש זוכר את הכל! לא אפרט לכם כאן מה שהיה לי גם טוב וגם מר, כי עכשיו הסיפור שלנו נגמר!" נריה סיים את הסיפור, ואת כולם זה לימד משהו:

לפעמים, כשאתה עושה מצוות, אתה תרוויח מזה עוד ועוד. ואז נזכרתי שבאמת טסנו, והיה כיף לכולנו. אני זוכר שהוא הביא משהו לא מוכר, אבל לא היה אכפת לי בכלל. חברי אמרו לנריה: "זה אמיתי?! והוא ענה להם: "אתה יכול לשאול את אחי!" אמרתי לחברי: "לא ידעתי את כל הסיפור, רק את החלק של הטיסה הבנתי, כי זה היה ברור. אחרי המדורה המשכנו לחפור עוד קצת, עד שכל אחד פרש לביתו, צמא ורעב לפת. חזרתי עם נריה, כמו בפמליה. כשהתהפכתי במיטה, חשבתי על שם לבריכה. ואז מצאתי! וואו זה גאוני! וכך היום לכל הדעות, הבריכה שלנו נקראת: בריכת המצוות!

סוף

עד כמה אהבת את היצירה?