בשבת באופקים / חושן כהן

השבת הייתי אצל דודים שלי באופקים.
העברנו את השבת ביחד, הכל היה כל כך כיף, שקט. המרתונים המשפחתיים של הרמיקוב. הבת דודה הקטנה שכל פעם מכריחה אותנו לראות את הריקוד החדש שלה.
במהלך השבת בסביבות הצהריים דודה שלי אמרה "יאללה יוצאים להליכה". מה יש לי להפסיד? הלכנו כל המשפחה, מזג אוויר נעים, פשוט בול להליכה עד שהגענו לרחוב שבו המחבלים היו בארועי ה7.10.
הלב שלי קפא, הגוף שלי התחמם ואז התקרר התחיל להסתחרר לא ידעתי מה לעשות או להגיד פשוט עמדתי שם והסתכלתי.
הסתכלתי שמאלה ימינה למעלה למטה
ואמרתי איך? איך אפשר לעשות דבר כזה?
להיכנס לבתים של אנשים למקום שאמור להגן עלייהם למקום הכי בטוח בעולם ולהפוך אותו בשניה למקום של פחד, אימה, חוסר וודאות.
הלכנו שם ברחובות וראיתי עוד קליע שפגע בבית וגרם להתקף חרדה נוסף ועוד כתם דם שנמרח על קיר ומאחורי הכתם עומד סיפור שלם ועוד אנדרטת זיכרון של אחד שנלחם אבל בסוף נתפס על ידי ידיו הרעות של השטן.
בפעם הראשונה מתחילת המלחמה הבנתי. הבנתי את הכאב, הפחד, את מה שבאמת עברו אנשים.
כל כך הרבה זמן שאני מנסה לדחוף הצידה את הכאב, את המלחמה, לחיות במין אשליה שאולי זה לא באמת קרה, אולי זה סתם שמועות, אולי זה מין חלום שעוד שניה אני אתעורר ממנו. רק לא להתעמת עם זה, רק לא להישבר, רק לא להרגיש את מה שהם הרגישו.
אבל הנה זה קרה, היום היום ה99 כמעט ה100 למלחמה ורק היום הבנתי מה באמת קרה.
עם ישראל חי.