שמשון
סוד היה לך, מקור כוחך, ולא גילתהו לאיש.
במשך שנים עליו שמרת, ועל ידי כך התחזקת ואת ה' עבדת.
היית חזק, כמו סלע. יציב. בלתי מעורער.
ואז, היא הגיעה, דלילה, וזו הייתה אהבה כה עזה.
היא חשבה לעשות לך תחבולה, ואותך האהבה פשוט סנוורה.
הסתרת את הסוד שלך, התאפקת, לא חשפת לה את מקור כוחך, ידעת שזה יכשיל אותך, יהיה לרעתך, יפגע בך.
אבל מוחה לא היה דל, היא היתה חדורת מטרה, והמשיכה לנסותך.
בפעם הראשונה- היא נכשלה. אבל אתה לא נשברת, המשכת להסתיר.
בפעם השניה- לא גילית את האמת. נהגת בתבונה.
בפעם השלישית היה לך קשה. קשה מאוד. אבל הצלחת לנצור את פיך.
ואז,
הגיעה הפעם הרביעית.
ופתאום אתה מרגיש שאתה לא יכול יותר, "ופתאום האבן פצועה".
ואתה מספר לה את הסוד.
והיא מרמה אותך. מאין לך שכך היא תפעל?
והכל מתהפך עלייך. וחייך משתנים לעד. בגלל שבירה אחת קטנה, שמי ידע שלטווח כה ארוך תכריע את גורלך לעד.
אבל, רציתי להגיד לך משהו.
"אפילו סלעים נשברים".
אני אומרת לך.
והנה אני מקדישה לך שיר. גאווה. לזכר זו שלך, שנשברה.
ומקווה אני שבמילים אלו תמצא נחמה.
(מבוסס על השיר גאווה של דליה רביקוביץ, ועל ספר שופטים פרק טז)
