" אין לי כוח להורים האלה!" אני אומר תוך כדי שאני מרים ארגזים, "החליטו לעבור דירה דווקא בזמן הכי עמוס לי!"
"מה כל כך עמוס לך? עוד שניה מסיימים מחצית."
"עמוס לי סבבה? עכשיו צאי לי מהחדר מדיסון!"
"הכל בסדר? אתה מתנהג קצת מוזר בזמן האחרון"
"ארררר צאי לי מהחדר!"
אני מתארגן יוצא, אני לא רוצה לאחר על הפעם הראשונה. אני מסתכל בשעון יד שקיבלתי מאמא שלי וקולט שאני מאחר. אני מתחיל לרוץ הכי מהר שרצתי אי פעם. אני לא רוצה לעשות בושות. מרחוק אני שומע את המפקד-
"איפה הוא? הוא כל הזמן מאחר"
"הגעתי" אני אומר תוך כדי התנשפות
"לא אתה, הוא!" המפקד אומר כאילו הוא מזלזל בי.
אני מסובבת את הראש כדי לראות במי מדובר ונבהל "הוא? בטוח הוא?" אני שואל.
"קדימה תתחילו." המפקד אומר כאילו זה הדבר הכי טבעי בעולם.
"עכשיו? אפילו לא התחלנו את האימון הראשון,"
"עכשיו."
הוא שולח אלי חיצי מים דקים ומהירים. כמעט לא הספקתי להתחמק, אני מרגיש את הרסיסים הקרים שורטים לי את הלחי. ניסיתי להחזיר לו, לקחת את המים לכדור, אבל הידיים שלי רעדו.
בזווית העין ראיתי את המפקד כותב משהו בפנקס שלו. הלב שלי ירד למכנסיים, מה הוא רושם עלי? חשבתי, ובשנייה שאיבדתי ריכוז – חץ מים פגע לי ישירות בכתף והפיל אותי לאחור.
"ניצחתי, ג'ייסון!" הקול שלו נשמע בזמן ששכבתי על האדמה. הוא הלך משם, משאיר אותי לבד.
" למה הבאת אותי לכאן? אני לא מועיל אני סתם ילד מטומטם"
"ג'ייסון אתה לא מבין-"
"אין לי כוח תעזוב אותי!"
אני רץ הביתה בכל המהירות ולא רוצה לחשוב על כלום, רק רוצה לישון.
"או סוף-סוף חזרתה! איפה הייתה?"
"זה לא עניינך מדייסון."
"מה קר-"
"סתמי." אני נכנס לחדר וטורק את הדלת.
"אבא אתה יודע מה קרה לג'ייסון?"
"לא מדייסון, אבל אולי תעזרי לי עם השטיפת כלים?"
————
החדר חשוך. רק פס אור דק חודר מתחת לדלת. אני שוכב על המיטה.
הטלפון רוטט. פעם אחת. פעמיים.
אני מתעלם.
ואז — דפיקה חלשה על החלון.
אני קופץ בבהלה ומתיישב.
"פייג?" אני לוחש.
היא נכנסת דרך החלון כאילו זה הדבר הכי טבעי בעולם.
"אתה יודע," היא אומרת בשקט, "דלתות נועדו לשימוש."
"לא רציתי שיראו אותך," אני אומר.
פייג מתיישבת על קצה המיטה.
"ג'ייסון, מה קרה היום?"
אני משפיל מבט. "בלייק ניצח אותי. שוב. מול כולם. והמפקד… הוא רשם משהו. אני יודע שהוא חושב שאני כישלון."
"המפקד רושם על כולם," היא אומרת. "זה התפקיד שלו."
"לא ככה," אני עונה. "הוא הסתכל עלי כאילו… כאילו אני טעות."
פייג שותקת רגע. ואז אומרת: "אז למה ברחת?"
"כי… כי אני לא יודע מה אני עושה שם. כולם שולטים בכוחות שלהם. אני בקושי מצליח להחזיק מים בלי שהם יפלו לי מהידיים. ואני עייף. מהבית, מהאימונים, מהכול."
היא מתקרבת קצת. "אתה לא עייף מהכול. אתה עייף מלהעמיד פנים שאתה לא מפחד."
המילים שלה פוגעות בי יותר מכל חץ מים.
כי הן נכונות.
"אני לא מפחד," אני אומר.
פייג מרימה גבה. "באמת? אז למה אתה רועד?"
אני מסתכל על הידיים שלי — והיא צודקת. הן רועדות כאילו אני עומד שוב מול בלייק.
"אני…" אני מתחיל, אבל לא מוצא מילים.
"ג'ייסון," היא אומרת ברכות, "אם באמת לא היית מועיל — לא היו בוחרים בך מלכתחילה."
"אולי הם טעו."
"אולי אתה טועה," היא עונה מיד. "ואולי…" היא מחייכת חיוך קטן, "אתה פשוט צריך מישהו שילמד אותך בדרך שמתאימה לך."
אני מרים מבט. "מה זאת אומרת?"
פייג קמה, ניגשת לחלון.
"מחר ב12 בלילה. על הגג של הבניין הישן. רק אתה ואני."
"למה?"
"כי אתה לא הולך להמשיך לברוח," היא אומרת ויוצאת דרך החלון.
אני נשאר לבד בחדר, אבל בפעם הראשונה היום אני מרגיש הקלה.
———–
השעה 23:55 אני יוצא בשקט מהבית. קולט שכל חתולי הרחוב בעולם בערך החליטו לעשות אספה מחוץ לבית שלי ובגללם אני צריך לעשות עיקוף של 5 וחצי דקות ואני יאחר בפעם הראשונה, נהדר.
"איחרת"
"זה לא אני. זה החתולים!"
"איחרת וזאת עובדה." פייג אומרת ואני מנסה להסתיר את הבושה.
"טוב נכון צודקת, אבל למה התכנסנו כאן בעצם? להיתאמן לא?"
"קודם כל בלהתחיל שלא תאחר ואחר כך שלא תצעק, למה אני לא רוצה להיתעסק עם המפקד שלך."
"אוקיי אוקיי" אני לוחש "אבל אפשר להתחיל להיתאמן?"
"קח את זה" היא אומרת ומגישה לי כרית.
"מה? מאני יעשה איתה?"
"תפגע בי" היא אומרת ומתחילה לרוץ במעגלים סביבי
"אני לא יכול. את עושה לי סחרחורת. וחוץ מזה שהכרית נורא קוראת לי לשכב עליה"
"אתה באת ללמוד או לשחק?"
"ללמוד ללימוד"
'מחניים זה לא הצד החזק שלי' אני ממלמל. ומתחיל לזרוק את הכרית לכיוונה ואני מחטיא.
"אולי נתחיל במשהו קל יותר?" אני שואל תוך כדי התנשפות
"אולי נתחיל בלדבר בשקט? תראה" היא נעצרת "תנסה לחשוב איפה אני יהיה כשהכרית תפגע בי? לשם תכוון, לא אליי"
"בסדר" אני נאנח
"קדימה" שוב פייג' מסתובבת במעגלים סביבי, אבל הפעם אני כן מצליח לפגוע "יש!" צעקתי בטעות
"ששש! טוב אני חייבת ללכת נתראה מחר ב12 בלילה בידיוק, ופעם בלי איחורים!" ונעלמת לה בצללים
"רגע חכי! לאן את הולכת?! אוףף"
"ומה אתה עושה פה אדון נכבד?"
"אה.. כלום המפקד!"
"אה כן?" המפקד בוחן אותי
"ברור" אני אומר משקשק מפחד, הרי כולם יודעים שאסור להיתאמן מחוץ לבית ספר לכשפיי מים. "אני רק הולך לישון" אני אומר בנחיצות, מניח את הכרית על הרצפה שוכב עליה
"טוב אז נפגש מחר ב19 וחצי בידיוק ובלי איחורים!"
———-
שוב הגיע השעה 19 וחצי כל כך מהר בלי שהספקתי לחשוב יותר מידי. אני הולך לבית ספר ושם מחכה לי המפקד, הוא מוביל אותי לכיתה שם אני רואה את בלייק. 'אוף למה אני איתו בכיתה?' אני מרמר לעצמי
"שב" המפקד אומר בפנים רציניות
"אני רק רוצה להזכיר: אסור! להיתאמן מחוץ לבית ספר, זה מסוכן ואנחנו לא יודעים לאן זה יוביל."
פעם ראשונה שאני רואה את הכיתה שלי, אנחנו כולה 10 ילדים וזה עדין מרגיש ממש הרבה.
"היום נלמד לקחת את המים לכדור, מי רוצה לנסות?" המפקד מתחיל ללמד ואני לא מצליח להבין כלום. 'מזל שיש לי את פייג' אני חושב בקול מידי. המפקד עוצר את השיעור
"מי זאת פייג'?" הוא שואל חדור מטרה.
"א-אחותי" אני עונה מהר ובלי שאני שם לב השיעור נגמר חוזרים הביתה.
——-
השעה שוב 23:55 אני יוצא מהבית והפעם מגיע בזמן
"כל הכבוד! משימה ראשונה הצלחתה."
אני מסמיק, מזל שחושך ולא רואים
"נו, שמעתי שיש לך מבחן אז יש לנו הרבה על מה להיתאמן." היא אומרת בנחיצות
אנחנו מתחילים ואני מתחיל לחייך בלב, אבל החיוך לא נשאר להרבה זמן..
