איש זקן מסוף השכונה, תמיד קנה שתי גלידות. אחת בשבילו, והשנייה? תמיד נשארה בידו כאילו מישהו אחר היה אמור לקחת אותה, אבל אף אחד לא הגיע. הידיים שלו רעדו כשהמוכר הגיש את השנייה והוא יצא מהקיוסק כאילו העולם גדול מידי על כתפיו. הוא התיישב בספסל והביט בשביל הקטן שהוביל אל הספסל שהוא ישב בו קבוע, ופתאום צצה תמונה ברורה בראשו. היא מחייכת אליו. הידיים משולבות, ושניהם עם גלידת וניל ביד. אבל ברגע אחד הכל נעלם. צליל חזק של מכונית, צעקה, וההבנה שזה נגמר ומעכשיו זה לא יהיה אותו דבר. אין מילים לתאר כמה כאב הוא חווה באותו רגע. הוא איבד אותה ואיתה איבד את עצמו, והיא לנצח תשאר הזיכרון הכי טוב אבל גם הכי כואב שלו בו זמנית. היא הייתה אישה רזה וגבוהה מאוד, שערה השחור היה עד המותניים ותמיד ישר ראו את עיניה הגדולות שהיו כמו אגם שקט בצבע כחול. היה לה חיוך מהפנט וזו הייתה אהבה אמיתית ממבט ראשון. והוא זכר, זכר את הכל, את איך שהם ניפגשו פה ״במקרה״ לפני שלושים שנה, את איך שהיא כל פעם צחקה מהבדיחות הטיפשיות שלו. את כל הזיכרונות הוא תמיד שמר לעצמו. לא כי לא רצה לספר לאף אחד, אלא כי לא היה אף אחד אחר שידע להקשיב כמו שהיא ידעה.לא היה לו לא משפחה לא חברים ולא ילדים ועכשיו הוא לבד לגמרי בעולם מלא אנשים בעולם שבו אישתו הייתה כמו ירח מלא בלילה חשוך. וכמובן שהוא זוכר את הבוקר ההוא בבירור. היום התחיל רגיל לגמרי. הוא יצא מהבית בלי למהר ואסף את רוז, הם דיברו על דברים קטנים בדרך שלא היה להם באמת חשוב לזכור. הם עצרו בקיוסק בפארק והיא ביקשה גלידת וניל והוא לקח אותו הדבר. הוא זכר איך שהיא אהבה גלידת וניל והתלהבה כמו ילדה קטנה,הוא זכר את הקור ביד ואת הרעש של המטבעות, ואיך שהיא אמרה עם חיוך גדול על הפנים שכדאי להם לשבת בספסל שליד השביל. הוא זכר את זה כאילו זה היה אתמול וזה היה לפני שלושים שנה. הגעגוע תקף אותו סופית. משהו שהוא החזיק הרבה זמן נשבר, ודמעה קטנה גלשה על לחייו בלי שהוא שם לב. הכל סביבו הרגיש ריק מידי. הוא הוריד מבט מרוב כאב ומבוכה אך פתאום קול שקט ונשי הפריע לשקט הכבד שהיה. ״סליחה,אפשר לשבת פה?״ שאלה אישה מבוגרת בקול רך עם עיניים מלאות חום וחיוך מרגיע.
הוא זז טיפה הצידה ואומנם, הבדידות שהוא הרגיש לפני כמה דקות, עוד לא לגמרי נעלמה, הגלידה השנייה שהרגע הייתה בידו, כן.
