גם אתה איבדת משהו/ תהל משולם

"חייו של אדם אינם מסתיימים במותו, אלא רק מתחילים." אימו נהגה לומר בעודה מלטפת את ראשו.

למרות שהיה באותה התקופה רק בתחילת חייו, אימו נאבקה להבהיר לו את זה.

אוריון ידע מה זה לאבד.

הוא צייר את האבדות במוחו בתור פיסות שבסך הכל מטיילות להן שם, לא יודעות עד כמה הן חשובות עבור בעליהן.

אימו לא הייתה שוטה, היא לא זלזלה במוות, אך היא לא האמינה בכוחו להרוס.

"אז את חושבת שבן אדם חי שני מחזורי חיים?" שאל אוריון בן החמש.

אימו סידרה את תלתליו לאחור. "לא בדיוק. אני מאמינה שבן אדם חיי את חייו, ולאחר מכן, אחרים חיים עבורו, כדי שהוא לא ישכח, כדי שמה שהשאיר בעולם ייטמע בו."

הוא כבר לא היה הילד הקטן הזה, שהיה צריך לספר לו סיפורים לפני השינה, אך למרות זאת, גם כשכבר גיל 16 היה מאחוריו, הוא עדיין הרגיש את הצורך בעטיפה ההורית, בחיבוק לפני השינה.

זה כבר שנתיים מאז מותה של אימו. אוריון היה במחסום כתיבה של ספרו. הוא הפציר בעצמו לעמוד ביעדים שהתעקש להציב כדי לגמור את הספר, אך כצפוי, הוא לא מהסוג שיתמיד בכך.

מאז מותה של אימו, אוריון ואביו הכינו רשימה של דרכי התמודדות עם האובדן.

ראשית, לא להסתיר את הכאב, זה לא מקל על הלב להכביד עליו.

לשתף אחרים, ברגשות, בחששות, לא להתמודד עם הכאב לבד.

שלב שני, להכיר באובדן בצורה יותר ברורה, לעכל את זה והשלב השלישי, אותו הוא כבר התחיל-

כתיבה, שהיא השער לעולם אחר והשפה של הרגשות והמקום שהוא היחיד שמחליט לשם שינוי מה קורה. כך אוריון התחיל לכתוב את "גם אתה איבדת משהו?" שם לא רגיל לספר, אך קורא לאנשים להצטרף אליו, להזדהות איתו.

חדרו של אוריון היה דומה בגודלו למחסן ציוד הספורט בבית ספרו. המיטה הייתה צמודה לקיר.

"התעוררת?" שאל אביו מהחדר הסמוך.

בעל השיער המתולתל פיהק. "כן, אני בא." ענה אוריון.

היה זה יום חמישי, אביו של אוריון, דן, עבד בערב וזה אפשר לו להסיע את אוריון ללימודים.

הם חנו ליד בית הספר.

"תשלח לי הודעה אם משהו לא כשורה, או אם אתה צריך משהו." אמר לו אביו ברכות.

אוריון חיבק אותו ממושבו. "בטח, אני אעדכן אותך." השיב ויצא אל כיוון שער הכניסה של בית הספר.

השומר קידם אותו בחיוך. "בוקר טוב אוריון!"

הנער בחולצה הירוקה חייך אליו חזרה. "בוקר טוב גם לך, מר סטיבנס!"

הוא הגיע אל הכיתה, הניח את התיק במקומו.

המחנכת נכנסה אל הכיתה. "בוקר טוב!"

האווירה בכיתה הייתה מתוחה, שקטה במידה מלחיצה.

המורה הזדקפה, מרימה את גבתה. "אמממ, בכל מקרה, לפני שאתחיל את השיעור, החלטתי להקדיש עשר דקות ולתת לכם לחשוב על המילה "להשפיע". מהן האסוציאציות שעולות לכם מהמילה הזאת?" היא שאלה.

"לבחור." נערה בעלת שיער ג'ינג'י ענתה.

"עמדה גבוהה," הוסיף התלמיד לידה.

"לתת." נשמע קול מצידה השני של הכיתה.

"לשנות." ענה אוריון.

"מצוין!" הגיבה המורה. "אז אם אני מבינה אתכם נכון, כולנו מסכימים שלהשפיע זה לא דבר פשוט בכלל, נכון?!"

התלמידים הנהנו.

"כעת, אני רוצה שתחשבו על כך כמה רגעים, האם להשפיע חייב להיות בגדול?" המורה הוסיפה בשאלה.

"כן, מה הטעם בלהשפיע בקטן?" אוריון התפרץ.

המורה חייכה. "לפעמים, קטן זה יותר בטוח, יותר עוצמתי. אפילו להשפיע בקטן, יכול לתרום בהרבה!" היא ניגשה לאמצע הכיתה. "תיקחו את סוף השבוע, לחשוב, ליזום, אולי תסתכלו על כך אחרת. זה לא שיעורי בית, זה לא חובה, אך זה מומלץ."

הגיע יום שבת. אוריון הרהר במוחו על דבריה של המורה.

"להתחיל בקטן." מלמל.

איך מתחילים בקטן? חשוב יותר… מהי המטרה שלו כאן? על מי, על מה הוא רוצה להשפיע?

"אתה צריך עזרה?" אביו התיישב לידו על המיטה.

אוריון הנהן. "המורה נתנה משימה."

לאחר כמה דקות של הסבר, אביו התנשף. "זה בהחלט מאתגר, אני יכול להבין את התסכול שלך."

הטלוויזיה בסלון פעלה, לפתע, נשמעו אזעקות.

אוריון קפא, אביו עזר לו לקום ושניהם רצו אל הממד.

אביו סגר את הדלת בחוזקה והם התיישבו צמוד לקיר.

האזעקות לא הפסיקו, היו מטחי טילים רבים מהרגיל. "אבא, מה קורה כאן?" אוריון שאל מבוהל.

"אני לא יודע בעצמי, אוריון." הוא ענה, עוטף אותו בחיבוק. "אני יודע שאנחנו בטוחים."

לאחר עשר דקות של דממה, אביו פתח את דלת הממד, עוזר לאוריון לקום.

הם התקדמו אל אזור הסלון, מביטים על מסך הטלוויזיה.

ברגע שהכתבת דיברה, אוריון כיסה את פיו עם ידו, קפוא, לא יודע מה לעשות.

היו אלו אירועי השביעי באוקטובר.

מאות נחטפו אל עזה, יותר מאלף אנשים נרצחו, והמספר רק עלה.

"זה בלתי נתפס." פסק.

הוא חשב על המשפחות שאיבדו את יקיריהם, על האנשים שנאלצים לחיות את חיי היום יום כאשר קרוב משפחתם חטוף.

הוא הבין את הכאב שלהם, הוא לא יכל שלא להזדהות עם הסבל שלהם, עם הבכי והאומללות.

אישה שבעלה נחטף התראיינה בחדשות, מספרת על קשייה. לאחר מכן עלה ילד, שאביו נפל בקרב.

כל האנשים האלו איבדו את היקר להם מכל. זה לא מגיע לאף אחד, הכאב שכזה.

הם לא צריכים לקבל את היחס המרחם הזה. הם צריכים לדעת שיש מי שרואה אותם, שיש אנשים במצב שלהם ושהם לא כאלו שונים אחד מהשני. אוריון נזכר בדבריה של המורה. זה דבר שהיה רוצה לשנות. הוא לא רצה שאנשים יצטרכו לעבור את מה שהוא עבר.

כמובן שהלימודים בוטלו. אוריון בילה את זמנו בבית בלמידה של החומר שהפסיד לאחרונה.

הוא נאנח כאשר הגיע לנגזרות עם מנה.

אביו ניגש אליו, מתיישב לידו. "הכל בסדר? זה הגיוני שהמצב ישפיע עליך, תן לזה לצאת." אוריון הביט בו בעיניים נוצצות מדמעות. "כואב לי עבור האנשים האלו." הוא לחש. "ואין לי דרך לעזור להם." "האמנם?" שאל אביו. "זוכר מה המורה אמרה? תתחיל בקטן."

כבר שבועיים עברו מתחילת המלחמה. השכנה ממול, איבדה את אחיה בשבעה לאוקטובר. "להתחיל בקטן." הוא מלמל לעצמו. הוא דפק על דלת הכניסה. אישה נמוכה, בשנות הארבעים לחייה פתחה את הדלת.

"שלום, גברתי." אוריון פתח בנימוס. היא הביטה בו בבלבול. "מה אתה צריך?" הוא הציץ אל תוך ביתה. לתחושתו היא הייתה בדיכאון בעקבות אובדן אחיה. "את בסדר?" הוא שאל.

היא הפכה להיות מבולבלת אף יותר. "למה הינך סבור שזהו עניינך בחור צעיר?" שאלה ברוגז.

אוריון הרכין את מבטו. הוא הבין לליבה ואף יותר מזה. הוא זכר את תחושתו ואמונתו בעבר -כאשר העולם קרע אותו והיה נדמה לו כאילו הוא לא יהסס לעשות זאת שנית. "את צודקת, זהו באמת לא ענייני." הוא השיב בשתיקה. הוא הבין כל כך את הצורך להתרחק מאנשים, להתגונן, לא להאמין שמישהו מתעניין במצבך ושואל מה שלומך.

עיניה הזילו דמעה. "איש קטן, אם אתה מעוניין לצחוק עלי, בבקשה אל, גם בלעדייך מצבי קשה." עמדה לסגור את הדלת.

"אמא שלי נפטרה, לפני שנתיים." אמר לפתע. היא הביטה בעיניו, עוצרת לרגע את הדלת. "אני מצטערת." "מה שאני מנסה לומר, זה שאני יודע עד כמה זה קשה לאבד מישהו, ואני בטוח שזה קשה גם לך." הוא לחש.

האישה ניגבה דמעה מלחיה. "אף אחד לא יכול להבין את מה שאני עוברת". "אולי תתני לי לנסות?" הוא שאל. היא נאנחה. "תיכנס."

הוא התיישב על הספה בסלונה. "תרצה לשתות משהו, נערי?" שאלה מן המטבח. אוריון נענע בראשו לשלילה. היא חזרה אל הסלון, מתיישבת על הכורסה ממולו.

"אם יורשה לי לשאול, גברתי, האם בזמן האחרון בני משפחה באו לבקר אותך? חברים?" שאל אוריון בזהירות. "לצערי לא, לא, אף אחד לא היה כאן בזמן האחרון, אתה הראשון שמבקר כאן בשבועות האחרונים." ענתה בפנים עצובות. אוריון יכול היה להבין את הצורך שלה בבדידות, אך האם בחרה בכך? או שמשפחתה הייתה עד כדי כך שוטה שאפילו לא טרחה לשאול מה שלומה?

"איך את מרגישה עם זה?" הוא שאל בסקרנות.

"האמת היא, שבשנים האחרונות משפחתי גם ככה לא טרחה ליצור קשר או אפילו לשלוח מכתב. היחיד שעוד היה בשבילי היה אחי, עד ש…" היא פרצה בבכי לפתע. כעת, כאשר דיבר איתה, הבין את הקושי שלה עוד יותר. "כאשר אמא שלי מתה," פתח. "אני חשבתי שאף אחד לא יאהב אותי ככה, כמו שהיא אהבה אותי ותמכה בי." היא הישירה את עיניה אליו.

"אבא ואני לא היינו בקשר טוב ממש כשאמי הייתה עוד בחיים, עבודתו הייתה אינטנסיבית ומנעה ממנו כל זמן פנוי למשפחה. בחודש הראשון מאז שאמא שלי מתה, אבי התפטר מעבודתו למען עבודה יותר מאפשרת זמן למשפחה. הקשר בינינו השתפר, מותה של אמי גרם לו ולי להבין שמשפחה היא דבר חזק וחשוב, ושצריך להישאר ביחד, עד שהמוות יפריד", הוא הסביר. "הכאב קירב בינינו, אמנם הדרך בה עשה זאת היא מרושעת, איומה. אך הוא בנה אותי, את הקשר שלי עם אבי, את הלב שלי."

"אחי ואני היינו אחד בשביל השני ברגעים הכי קשים, הוא עזר לי במצבים כלכליים, כמובן שאף פעם לא יכולתי לגמול לו על כך, לפחות לא בדרך מספיק טובה." סיפרה האישה. "אהבנו לשחק שש בש ביחד. זה היה סוג של "הדבר" שלנו." עברו שנים מאז שאוריון שיחק שש בש. "תרצי לשחק?". היא שלחה אליו מבט מופתע. "אני אשמח." "ניצחון יפה, גברתי." אמר כאשר ניצחה. "אין צורך בנימוסים, אתה יכול לקרוא לי בשם הפרטי שלי, אליזה." השיבה בנפנוף יד. "טוב, כל הכבוד אליזה." חייך.

"אכן, גם אתה לא חלוד כלל!" צחקקה. היא הציצה בשעונה. עברו כבר שעה וחצי. "אין ספק שאתה כבר צריך ללכת! אני לא אגזול זמן נוסף מיומך!", "אני בהחלט צריך ללכת." מלמל בעצב. "אני אשמח שתבוא פעמים נוספות! כלומר… כבר זמן מה לא היה לי יריב טוב לשש בש" חייכה.

הוא הנהן, מחייך גם הוא.

אוריון חזר אל ביתו, אביו הישר את מבטו אל כיוונו."איפה היית?" שאל.

אוריון חייך. "אצל אליזה."

"אצל מי?" שאל אביו בסקרנות.

"השכנה, אליזה." אוריון הסביר.

"קצת מבוגרת לגילך, לא כך?" שאל אביו, קמט נוצר במצחו.

אוריון צחקק. "דיברנו, ושיחקנו שש בש."

אביו הרים גבה. "למה שתעשה זאת?"

הוא סידר את שיערו. "לארח לה חברה."

דן עטף אותו בחיבוק. "אף על פי שאיני מצליח להבין איך עזרת לה בכך, אני שמח שזה שיפר את מצב רוחך, ואת שלה." זה בהחלט שיפר את הרגשתה. רעיון עלה במוחו של אוריון. "אבא, אני יודע מה אני צריך לעשות."

וכך אוריון הקים את הפורום "גם אתה איבדת מישהו?". הוא ראה את הצורך של האנשים, את הכאב שלהם. הוא המשיך להיפגש בקביעות עם השכנה, לשוחח איתה, לשחק והוא ראה עד כמה זה שיפר את מצב רוחה. השכנה מצאה שלווה בלעשות את הדבר שאהבה לעשות עם אחיה איתו. אוריון ראה את הצורך של האנשים לשמר את המסורת וההרגלים שלהם עם אנשיהם שאבדו. הפורום שהקים בפייסבוק נועד לתת לאנשים מקום פתוח, לדבר, לשתף, לספר על אובדנם, להביא את הדבר שאהבו לעשות עם יקירם שאבד ולפתח אותו לאנשים. לא רק אנשים שאיבדו היו בפורום, אלא גם אנשים רבים שרצו לעזור.

בעקבות הדברים שהאנשים שיתפו, המסורות של ההרוגים המשיכו. אנשים רבים מרחבי המדינה העלו תמונות שלהם, שחזרו מסורות של אנשים אחרים והמשיכו אותן. מילותיה של אימו הדהדו במוחו.  "אני מאמינה שבן אדם חיי את חייו, ולאחר מכן, אחרים חיים עבורו, כדי שהוא לא ישכח, כדי שמה שהשאיר בעולם ייטמע בו."

עכשיו גם אוריון, עשר שנים אחר כך, האמין בכך. בזכות היוזמה שלו -האנשים שאבדו לא התפוגגו ולא נשכחו. האנשים שנשארו בחיים, חיו עבור היקירים שלהם, השאירו את זיכרונם וגרמו למותם להיות משמעותי. מאות סיפורי גבורה סופרו- למשל, חייל, שהקריב את חייו על מנת להציל את שאר חיילי הפלוגה שלו. חיילת שהצילה קיבוץ שלם בכך שהשתלטה על המצב והשליטה סדר. על אמא, בממד שטיפלה בילדיה במסירות, ולא איבדה עשתונות, גם לא כשהמחבלים ניסו לפרוץ את הדלת.

חמש שנים לאחר מכך…

היו אלו בדיוק שבע שנים מאז מותה של אימו. אוריון כבר לא בכה. הוא ואביו לבשו חליפות שחורות, אוחזים בזר ורדים. הם הגיעו אל קברה והניחו את זר הפרחים ליד שמה.

"שבע שנים, לא יאמן." מלמל אביו בעצב. אוריון חייך בעצב. "הזמן עובר מהר." הוא הביט אל הצדדים, בית הקברות היה ריק מאנשים. "רק אנחנו, כמו תמיד." מלמל. "אל תהיה בטוח בכך." נשמע קול מאחוריהם. "גברתי..  אליזה, מה את עושה כאן?" שאל אוריון בפליאה. "אתה לא השארת אותי לבד במצבים הקשים, ובכן… למה שאני אעשה זאת?" השיבה שכנתם בחיוך.

היא עטפה את אוריון לחיבוק.

אוריון אכן ידע מה זה לאבד מישהו. אך הוא ידע שזה גם אינו הסוף. זוהי רק התחלה, של חיים חדשים בעקבותיו. אימו צדקה, בן אדם חיי שני מחזורי חיים. היא חיה את שלה, ועכשיו הוא חי עבורה ועבור אנשים רבים הזקוקים לתמיכה וכוח.

 

עד כמה אהבת את היצירה?