האוטובוס לא הגיע בזמן. הוא גם לא הגיע אחרי הזמן, ותום חשב לוותר ולשוב הביתה, אבל הוא חש מחויבות מוזרה להישאר בתחנה המאובקת עם הספסל הצהוב הסדוק. זה היה בערך בחמש ורבע כשהרים את עיניו מהטלפון וראה, למרבה הפתעתו, אדם נשען על קיר התחנה ומתעסק בנייר ורדרד, כאילו ניסה לשנות את צבעו, את צורתו, או אולי את שניהם. כלומר, זה לא היה החלק המפתיע בסיטואציה. תואר זה נשמר לזקן של הבחור, שלא היה מדבק יותר מדי תשומת לב, לולא היה כחול. אה, והחולצה השחורה שלו, שהיה כתוב עליה באותיות לבנות ובלתי מתנצלות: “תשאירו מאחוריכם משהו בעולם הזה. אחרת איך יזכרו לשכוח אתכם?”, ובפינה למעלה לוגו קטן. תום החשיב עצמו אדם של רשמים ראשונים, אבל הפעם משהו לא הסתדר בתוך המגירות שבנה לעצמו בתוך הראש. ולכן למרות שכבר ירד הערב, והוא היה מעוצבן על האוטובוס שסירב בעקשנות להגיע, הוא נותר ישוב על הספסל, נחוש בדעתו לא לתת לחידה הזאת להתפעפע בחזרה לתוך העולם הגדול.
תום אהב להגיד שההורים שלו נתנו לו שם, כמקובל, אבל אף פעם לא הסבירו לו מה משמעותו. שהרי תום, הוא היה אומר, יכול להיות הסוף של משהו, או תמימות, או פשוט קיצור של תומאס. היתה סיבה שהוא אהב כל כך להגיד את זה. זה היה נשמע לו כמו קטע קריינות בתחילת סרט אינדי דל תקציב, או הפסקה הראשונה בסיפור קצרצר בכתב עת. היה לתום חלום לכתוב את אותו סיפור, או אחד סוער יותר, אבל זה לא היה התפקיד שלו. הוא לא כתב סיפורים, הוא מכר אותם. היתה לו עבודה בחנות ספרים קטנה, מוחבאת היטב בין בית קפה, בניין מגורים ועץ. חוץ מזה היתה לו גם דירה בקצה העיר, חבר אילם, כמה רעיונות בלתי ממומשים, וזהו בעצם.
תום חשב על כמה מהם, וגם על הקניות ששכח לעשות והחברה שרצה לפגוש מחר, ועד שסיים ללפף את חוטי המחשבה האלו סביב חוסר סבלנותו, התגלגל לו אוטובוס ירוק לתוך מרחב הראייה ונעצר בכבדות. אבל זה לא היה הקו הנכון, ותום שקע חזרה למושבו עם ערימת פיח שהושלכה עליו ואכזבה. אבל האיש המשונה לידו דווקא התעניין בהצעתו של עובר האורח המגושם, ותוך רגע נעלם מאחורי דלתות הזכוכית ובין הכיסאות הריקים. האוטובוס קם ונסע, ותום הרגיש מבוכה קלה על המהירות שבה נתן לאיש להיעלם. הוא עדיין היה הבעלים של סקרנות מגרדת, ועכשיו היה כבר מאוחר מדי לפדות אותה בשאלה אמיצה. הוא רצה להבין את פשר המראה, את משמעות החולצה, אפילו אם זה היה רק תקל קטן של זר תמהוני. ואז ראה תום בפינת העין משהו ורדרד. על הספסל הצהוב, בקצה הרחוק ממנו, נח הנייר, שכבר הספיק להפוך לעגור אוריגמי נאה. “האיש בטח שכח אותו כאן”, חשב תום, “כדאי שאחזיר לו אותו.” אבל הוא לא הצליח לחשוב איך למצק את המחשבה הזו, אז הוא החליט לקחת את העגור הביתה, ואולי בין הערב הזה ללילה שיבוא עוד יעלה לו רעיון. אז בלי לחכות את החמש דקות האחרונות שהבטיח לאטובוס בשעה האחרונה, הוא חצה את גן הברושים, וחתך בין הבניינים המדורגים בצבע לבן, עד שהגיע לדירה שחיכתה לו בחושך מאופק, כמעט כמהה למשהו. הוא הדליק את האור והניח את התיק עם העגור על הרצפה ליד הדלת. הוא ניסה למשיך בערב כרגיל, אבל גילה את עצמו מרחף שוב ושוב. וכמו שקורה לפעמים, המחשבות על האוריגמי והאיש המוזר תפחו ותפחו, והתנפחו והתנפחו, עד שאיימו לצאת מהחלונות ולהפחיד את השכנים, ולתום לא היה ברירה אלא לקחת מחט של מעשה ולנסות ולהתחיל להוציא את האוויר.
הוא הכין לעצמו כוס שוקו והתיישב מול המחשב. לקח לו עשר דקות להיזכר במשפט שהיה מקועקע על החולצה של אותו איש. הוא זכר רק שזה היה משהו עם שכחה, עוד ניצחון עבור האירוניה. אט אט חזר אליו הכיתוב בפיסות קטנות, עד שהיה לו חופן קטן של רמזים להקליד לפניו. בהתחלה לא עלה לו שום דבר מעניין; כמה מחקרים על זיכרון סלקטיבי ותמונות לא מובנות. אבל אחרי שגלל למטה קצת, כותרת מוזרה תפסה את תשומת ליבו ברשת קטנה של סקרנות. ובאמת, כשנכנס אליה, הוא ראה את האמרה שהציתה את המצוד כולו, שכוב בענווה מתחת לכותרת מעוצבת ומינימלית,וחסרת פשר באותה מידה. “מישהו” קרה לעצמו האתר, ומלבד הצהרת הכוונות האניגמטית מתחת לכותרת, הדבר היחיד שהיה בדף ובאתר כולו, היה טופס הרשמה לראיון קבלה. תום היה כבר עמוק בפנים, והוא החליט שהוא לא בורח מהמערה המשונה הזאת עכשיו. הוא מילא את הפרטים, קיבל תאריך, שעה וכתובת, כיבה את המחשב והלך לישון.
הראיון נקבע ליום שלישי, כלומר היה יותר משבוע לחכות. תום החליט לא לספר לאף אחד, בעיקר כי עדיין לא היה משהו אמיתי לספר; עוד לא קרה שום דבר. הוא לא ממש ידע למה הכניס את עצמו, וציפה לחיות באי וודאות עד בוא הראיון. אבל משהו בכל זאת התרחש באותו שבוע וקצת שחיכה, משהו מעניין מאוד. העגור הקטן, הוורוד, החסר חשיבות לכאורה, שנח יתום על המדף, שינה משהו בשגרה היומיומית שלו. בוקר אחד כשראה אותו, הלב של תום התמלא בכל כך הרבה השראה, שבדרך לחנות קנה לחברה שלו כובע אדום. פעם אחרת, כשחזר הביתה אחרי יום ארוך, במקום להינמס מול הטלוויזיה, ישב אל השולחן וצייר ציור. בהתחלה ייחס את התפרצויות הצבע האלו למזג האוויר המשתפר, אבל מהר מאוד שם לב שכל מעשה, שכל תעוזה ודמיון הוביל בחזרה בחוט עליז וילדותי אל אותו מדף, אותה ציפור עשויה סיבי עץ וורודים.
וככה, הבקרים התקשו ונהיו אחר צהריים, ואלו במהרה פוסלו לערבים סגולים ולילות כחולים. עד שביום מן הימים, בארבע וחצי אחר הצהריים, מצא תום את עצמו נועל את דלת הדירה, יורד במפלסים ויוצא אל הרחוב. הוא לא הביא את העגור איתו. אפשר לומר ששכח אותו בכוונה. הייתה בתום הרגשה חזקה שהדברים לא ישובו להיות כפי שהיו לפני, שהראיון הזה הוא לא סתם. לכן בדרך לתחנה הוא שם לב למה שבדרך כלל לא היה חשוב, כי הוא לא רצה לשכוח. לא את המרפסות וחוטי הכביסה, לא את העציצים, הכלבים, הקקטוסים והכתמים שעל המדרכה. ” ואולי בכל זאת הכל יישאר אותו דבר “, חשב, ותהה בסוד אם זה באמת מה שהוא רוצה.
וכמו טקס ארוך וצפוי… מדרכה. כביש. תחנה. המתנה. סבלנות. חוסר סבלנות. אוטובוס. דלתות. מטבעות. מעבר. כיסא. חלון. והנוף רץ, כמו אלבום תמונות משעמם להפליא. אבל ממש כשתום כמעט נרדם, הוא ראה משהו שגרם לו להזדקף באחת. כי מעבר לחלון, בלי שום טעות, על מעקה אפור מתקלף, דגר לו עגור אוריגמי ורדרד. בהתחלה תום לא הבין איך הוא הגיע מביתו, אבל ככל שעברה הנסיעה, התחילה לפסוע במוחו השערה זהירה.
התחנה הגיעה לבסוף, כדרכם של יעדים פיזיים שמתקדמים לעברם, ותום ירד מהאוטובוס. בנוגע לרושם ראשוני, הוא קצת התאכזב. הוא לא היה בטוח אם ציפה לארמון, צריח, או לפחות לבית עם גינה מסתורית, אבל לפניו עמד בניין תעשייתי למדי, נוטף אפרוריות, בטון ולכלוך. הוא עמד שם דקה או שתיים, ואז עלה במדרגות ופתח את דלת הזכוכית הכבדה בדחיפה. הוא נכנס למעלית, עלה לקומה ולחדר שנקבע עבורו, ודפק בדלת. בהתחלה אף אחד לא ענה, והמצב הזה גם נמשך במשך זמן מה. דממה. למעשה, מאז שנכנס לבניין, לא ראה או שמע נפש חיה. המקום היה ריק לחלוטין. הוא נעץ חריץ קטן בדלת, ומשראה שבאמת לא היה שם אף אחד, פתח אותה לרווחה וזלף פנימה. החדר היה בז’, עם חלון קטן של זכוכית עבה ומעורפלת. בין הקירות היו רק שני דברים: כיסא פשוט וחום, שנח באמצע החדר כמו גדם עץ, ודף שהונח באלגנטיות על הרצפה, משל היה זה מקומו הטבעי. בהיעדר אפשרות אחרת, הרים תום את הדף מהרצפה, התיישב על הכיסא, והתחיל לקרוא:
מישהו יקר,
אם הרמת עלה זה מרצפה איפשהו, בבניין כלשהו בפינה דהוייה בעולם, כנראה הסתקרנת, בילשת, או פשוט נטוות בטעות אל תוך צירוף מקרים. נפלא! בארגון שלנו, אנו שואפים ליצור אצל אנשים את שלושת הדברים הללו בדיוק. אולי ראית פעם חפץ מונח במקום מוזר, בלי שום סיבה. אולי ספל כחול, או בלון ירוק, או יצור מעץ או מנייר. זאת הייתה העבודה שלנו. מטרתינו? פשוטה. להשאיר מאחורינו פריטים, לגרום לאנשים להרים מבט לעצים, לאדני החלונות ולעמודי התאורה. רק לשניה אחת, ואז הם יכולים לשכוח אותנו לעד. אנחנו בסך הכל דואגים שישארו רגעים של פליאה, תהייה רגעית ופליאה בחיי היומיום של אנשי העולם. אם תרצו להצטרף אלינו, לא תצטרכו לחתום על שום טופס או לשלוח כסף לאף כתובת. פשוט עקבו אחר ההנחיות הבאות:
- חזור לביתך. אתה תשוב להיות אדם כמעט רגיל.
- בחרי חפץ. לא משהו יקר או נדיר מדי, משהו שיש לך הרבה ממנו או שתוכלי ליצור בקלות.
- השתדל, לא בתדירות גבוהה מדי ובגיוון גיוגראפי נדיב, להשאיר מאחוריך עותק מאותו חפץ.
- השקיעי מחשבה ויצירתיות במיקום החפץ. רצוי מקום שרק במקרה יבחינו בו.
- אם ניתן, אמץ מראה חיצוני ייחודי. זכור שביכולתך להשאיר מאחור לא רק חפצים, אלא גם רושם מעוצב, טביעת אצבע משונה על היום של מישהו.
- שמרי על סודיות ופרופיל נמוך בזמן עבודתך. אנחנו רוצים להישאר משהו רגעי, כמוס, הערת שוליים צבעונית על גליון העולם.
וזהו . אם תעקבו אחר הנחיות פשוטות אלו, את /ה יכול /ה להחשיב את עצמך “מישהו”. עינדו תואר זה בגאווה סודית. העולם מחכה. נותרו מיליון חורשות קטנות של יופי לשתול בו.
בהצלחה!
צוות “מישהו”.
זמן רב מאוד ישב תום בחדר הזה אחרי שהניח את המכתב בחזרה על הרצפה. בתחילה ריקד דמיונו בפראות סביב מדורה מלהטטת של אפשרויות. השמחה ריצדה בו, על התעלומה שפוצחה, על השליחות שעמדה לפניו, על הבחירה שהחזיק בידו בנוגע למה יהיה עליו להשאיר מאחור. אבל כשכוך הבערה, כשנהיה קר מדי לרקוד, והמחשבות נאלצו לנוח ממחולתם ולהתקבץ סביב הלהבה הדועכת כדי להתחמם, החל החושך מדבר, או אולי זקן השבט, אם לגרור את האנלוגיה עוד קצת. והוא אמר, לא יכול להיות. לא יכול להיות שבן אדם, מגדל פיזה שלא קיים ממנו עותק בכל היקום, שהדבר הגדול ביותר שישאיר מאחוריו הוא בלון ירוק. ותום הקשיב לדברים האלה, ואולי שמע, והציץ אל עבר החלון שידע כבר שהוא אטום, ושאל את עצמו את מה שהניח שהיתה השאלה המתבקשת של הערב. והוא שאל (בשקט), האם באמת רצה שכך יזכרו אותו, לפי הרמזים האנונימיים שפיזר? ואם יש בכלל משהו לזכור, ומה, וכמה יש לו באמת להשאיר בעולם הזה, מה יש לו שהוא גדול, שהוא יותר מהסחה רגעית. ולפני שהוא תהה מי בכלל הבטיח לו דברים שכאלו, הוא נזכר במשהו. הוא נזכר בתקופה אחרת, מוקדמת יותר, לפני שעבד בחנות ספרים, לפני שגר בדירה קטנה בסוף העיר, לפני שהחליט מה תפקידו בעולם ואזק את עצמו להחלטה ההיא. כי הייתה תקופה. היו רעיונות, ארגזים של רעיונות. תלוליות שלמות. ופתאום הוא הבין, שהוא לא ממש שכח אותם. הם שכחו אותו. הם שכחו אותו. בחנות ספרים קטנה בין בית קפה. בניין מגורים. ועץ.
ואחרי זה הוא כבר לא ידע במה להיזכר, או אצל מי להשתכח, או אפילו כל כך מה לחשוב. וזה הביא אותו למסקנה שכבר חשוך בחדר, ולכן הוא קם מהכיסא, יצא מהחדר, סגר את הדלת, ירד במדרגות, יצא מהבניין ועשה את דרכו לתחנת האוטובוס.
ואני לא יודע מה קרה אחרי זה לתום, אם נהיה ‘מישהו’ לבסוף, אם מימש רעיונות ישנים. ואני אפילו לא יודע אם יש לסיפור הזה סוף טוב, או סוף בכלל. אבל האמת היא שזה לא ממש חשוב. מה שבאמת חשובים הם החיים האלה, השאלות הגדולות שאנחנו שואלים את עצמנו, והסיפור שנכתב באותו יום, אם לא על דף אז על מחשבה, ואם לא על מחשבה אז על עגור אוריגמי קטן שמישהו השאיר ברחוב.
