אֲנִי עוֹמֶדֶת מוּל הַדֶּלֶת
רוֹצָה שֶׁתִּפָּתַח בְּפָנַי.
הִיא נְעוּלָה,
לֹא נִפְתַּחַת,
לֹא זָזָה מִמְּקוֹמָהּ.
אֲנִי עוֹמֶדֶת וּמְחַכָּה.
וְאָז מִישֶׁהוּ מַגִּיעַ.
הַדֶּלֶת נִפְתַּחַת.
אַךְ לֹא בִּשְׁבִילִי,
לֹא עֲבוּרִי,
עֲבוּר מִישֶׁהוּ אַחֵר.
הֵם בָּאִים וּפוֹתְחִים אֶת הַדֶּלֶת,
וְלֹא שׁוֹאֲלִים אֵיךְ אֲנִי.
לֹא עוֹצְרִים,
לֹא מִסְתַּכְּלִים לְאָחוֹר.
וַאֲנִי עוֹמֶדֶת שָׁם,
עִם רַעַשׁ בִּפְנִים,
וְאַף אֶחָד לֹא שׁוֹמֵעַ.
מֵאָז הָרֶגַע הַזֶּה
הַדֶּלֶת רוֹדֶפֶת אוֹתִי.
נִפְתַּחַת שׁוּב וָשׁוּב רַק לֹא אֵלַי.
אֲנִי תְּקוּעָה בְּלוּפּ:
רוֹאָה,
יוֹדַעַת,
לֹא נִכְנֶסֶת.
זֶה כּוֹאֵב.
לֹא כְּאֵב שֶׁעוֹבֵר.
לֹא כָּזֶה שֶׁהַזְּמַן מְלַמֵּד לִחְיוֹת אִתּוֹ.
הַמַּחְשָׁבָה עַל מָה שֶׁהָיָה יָכוֹל לִהְיוֹת שׂוֹרֶפֶת.
חֲלוֹם שֶׁנִּרְאֶה כָּל כָּךְ קָרוֹב
עַד שֶׁהָעֵינַיִם נִפְקָחוֹת
וְהַדֶּלֶת עֲדַיִן נְעוּלָה.
הַדֶּלֶת עוֹמֶדֶת מוּלִי בִּשְׁתִיקָה,
וַאֲנִי מַחְזִיקָה מַפְתֵּחַ
וְתוֹהָה
מָתַי יַגִּיעַ תּוֹרִי.
אוּלַי הַדֶּלֶת תִּפָּתַח עֲבוּרִי,
אוֹ שֶׁאוּלַי –
אֲנִי נוֹעַדְתִּי לַעֲמֹד בַּחוּץ.
