טיפות גשם קרירות נקשו על חלוני כמו שעון. טיף טף. טיף טף. תיק תק. תיק תק.
ארזתי את חפצי. ספר, כמה בגדים, מברשת שיניים.
סוף סוף, אני יוצאת החוצה.
תמונות מהתקופה האחרונה עברו במוחי. הפחד, שמועות על פיגועים במקומות רחוקים, ולבסוף, זה הגיע אלי.
אני לא זוכרת הרבה מהתקיפה, רק המון צעקות, ואנשים בורחים לכל עבר. ואז, כאב חד. ודם. המון דם.
הגעתי לבית החולים במצב אנוש.
ולאחר הרבה תפילות וטיפולים, הצלחתי. נשארתי בחיים. והנה אני כאן, כמה שבועות אחרי, חוזרת לחיי הרגילים, לשגרה.
מחשבות טורדניות כרסמו את מוחי, האם באמת הכל יחזור להיות כמו פעם? אט אט נעצמו עיני עד שלא יכולתי להשאיר אותם פתוחות, והשינה נפלה עליי.
זה הוא.
המחבל.
הוא רודף אותי בחלומותי.
אני מתחננת לרחמים, אבל הוא ממשיך.
עם שיערו השחור, פרוע ומפוזר.
יורה באקדחו לכל עבר.
אנשים בורחים. צרחות. דם.
התעוררתי שטופת זיעה, ליבי עוד פועם בחוזקה מן החלום. השעון הורה על חמישה לשבע.
בעוד חמש דקות תבוא האחות ותשחרר אותי רשמית מבית החולים.
הפחד גבר עלי, דמעות זלגו מעיני. שמעתי דלת נפתחת באיטיות.
אימי נכנסה לחדר, עם אחות מבית החולים.
"רחלי שלי," חיבקה אותי בעודי קמה מן המיטה, מרטיבה את שערי בדמעותיה המלוחות. "היום זה היום. את משתחררת! אין צורך להיות עצובה…"
חייכתי אליה חיוך קלוש. לו רק הייתה יודעת מה אני עוברת בלילות.
אמנם גופי הפיזי החלים, אך זכרונותי עדיין כאובים.
"הנה," אמרה האחות לאימי, והגישה לה את טופס השחרור, "כל מה שצריך זה שאת תחתמי על הטופס וביתך משוחררת מבית החולים."
אמא הביטה בי ארוכות, מחתה דמעה מעינה השמאלית, ואז חתמה. אחזתי בידה ויצאנו מהחדר.
הנסיעה הייתה שקטה. "מה דעתך שאני אוריד אותך בבית הספר במקום בבית? תוכלי לפגוש את החברות שלך." הציעה אמא, עיניה מלאו תקווה.
"טוב." עניתי בקול עליז, אך בפנים נחרדתי.
הלכתי במסדרון הארוך לבדי, הסתכלתי מסביבי, הכל נראה לי שונה. הבטתי מבעד לחלון הצר במסדרון. ילדים צחקו וקפצו בשיעור ספורט. בלי דאגות, בלי פחדים. ופתאום ראיתי משהו בחלון.
שיער שחור. פרוע ומפוזר.
זה הוא.
מצמצתי, והפרצוף נעלם. רצתי בבהלה לשירותים.
הבטתי במראה. עיני היו שקועות ועייפות, ליבי פעם בחוזקה, משווע לצאת ממקומו ולעצור את הטירוף שקורה בגופי, האוויר שנשמתי נתקע בחצי הדרך אל הריאות, עיניי ראו מטושטש. דם. הרחתי דם.
מה קורה לי?
פתחתי את זרם המים והשפרצתי על פני מים קרים. זה שיפר במעט את מצבי.
פתאום שמתי לב לאישה מאחורי.
ניסיתי להתנהג רגיל, אבל זה היה מאוחר מידי.
"רחל, נכון?" שאלה האישה בנחמדות.
"כן." עניתי בחשש.
"בואי איתי." אמרה והתחילה ללכת.
עשיתי כדבריה.
הגענו לחדר בסוף המסדרון, היא התיישבה בצד אחד של השולחן. אני מולה.
"אני רבקי. היועצת החדשה." הציגה את עצמה. "אני שמעתי על הסיפור שלך, אז אין צורך להסביר." רווחתי, כבר נמאס לי לספר על הפיגוע.
"אבל נראה שיש משהו שהשמועות לא מספרות עלייך." אמרה רבקי בחום.
"את יכולה לספר לי הכל, אני רק רוצה בטובתך. אני יודעת שלפעמים זה יכול להיות קשה לספר, ולפעמים זה פשוט יוצא בלי הסבר, ושני המקרים בסדר לגמרי. ואפילו יצא לי חרוז. רק אני רוצה שתעני לי על שאלה אחת: שם בשירותים, ראית אותו?"
הסתכלתי לתוך עיניה התכולות. המבינות, המכילות, שמוכנות לכל מקרה שיבוא. בכי, כעס, שתיקה.
לא ידעתי כבר מה אני מרגישה, אז איך יכולתי לספר לה? אבל הבכי גבר עלי.
"כן. זה הוא, זה תמיד הוא. הוא רודף אותי בכל מקום, בלילה, בבוקר, בבית החולים, ובבית הספר. הוא פה, הוא תמיד פה והוא לעולם לא יעזוב אותי." התייפחתי חרישית.
היא שתקה, קמה מכיסאה והתיישבה ליידי. שמה את ידה על ליבי. "ומה יש פה?" היא שאלה בלחישה. "לכאן הוא לא יכול להיכנס." הסתכלתי עליה בפליאה. "רחל אפלבלום, אמנם אני מכירה אותך רק כמה דקות, אבל אני כבר מעריצה אותך. את כל כך חזקה, לא כמו אף אחד אחר בבית הספר הזה. וזה טבעי. כן, זה טבעי שלנפש לוקח יותר זמן להתרפא למגוף. הטראומה היא כואבת יותר מהפצע של הירי. וזה טבעי שיכאב, זה טבעי שתפחדי." היא הביטה בי, עיניה נוצצות מתקווה, משמחה ודמעות כואבות. ישבנו בשתיקה.
"לא משנה מה יקרה מעכשיו, אם את רוצה שאעזור לך, או מעדיפה שמישהו אחר יותר קרוב יעזור. או אם בכלל את מרגישה שאת מסוגלת לעבור תהליך לבד, אני איתך. וזה נשמע קלישאתי, ואני מכירה בנות בגיל שלך, שבשבילם מבוגרים לא מבינים. ואני יודעת שאני באמת לא מבינה. אבל כל מה שאני מבקשת זה שתעזרי לעצמך. אל תיפלי אל הייסורים. אל תתני למחבל לנצח. זה לא משנה אם החלמת מהפצע הפיזי, אם בנפש את עדיין פגועה." היא הושיטה את ידה לחיבוק ונענתי. לא הרפנו עד שהתחיל הצלצול שמסמן את תחילת הפסקת האוכל.
"תודה," אמרתי חלושות, "זה כל מה שהייתי צריכה." ניגבתי את פני עם ממחטה, ויצאתי מחדרה של היועצת, עם הבטחה לשוב. עמדתי בתחילת המסדרון, חלונות מכל הגדלים והסוגים הקיפו אותי ומראות של ילדים צוחקים ומשחקים בשלולית העלה חיוך על שפתיי. צעדתי במסדרון עם ראש מורם. כי אני חזקה, כי אני שרדתי, כי אני יהודיה.
תגובה אחת
ואוווווווווו
מצמרר ומרתק❤️