אני חושבת שזה היום העצוב בחיים שלי. היום הארוך ביותר בחיים שלי. אני מנסה להתנתק ממה שקורה סביבי. לא פשוט לכתוב הספד על סבתא. סבתא שרה, שהייתה הבן אדם הכי קשוב שאני מכירה. שתרמה המון למען אחרים, ולמדינה. כמה היא אהבת אותה. כל כך חיכתה לחגיגות ה 70 שיחולו השנה. אף פעם לא הבנתי למה. אני יושבת. מולי דף ועט. “סבתא יקרה שלי” אני מתחילה לכתוב, אך מיד מוחקת. לא יכול להיות שזה קורה. אני? כותבת הספד? ועוד על מי? שעתיים עברו ואני עדיין יושבת על הספה מנסה לסדר את המחשבות. אולי אני בכל זאת אנסה לקרוא את היומן של סבתא? אותו היא נתנה לי לפני יומיים בקושי. אני נזכרת במילים האחרונות ששמעתי ממנה. “אם את מרגישה חולשה, אם שיש לך בעיה מסוימת, פתחי את היומן. אני בטוחה שתמצאי פיתרון.” ובפעם הראשונה, אני מתחילה לקרוא את היומן כשדמעות בעיני.
“הגענו. עכשיו תורינו חשבתי. הייתי, אז, ילדה קטנה בת שבע עם עיניים תכולות נוצצות מבכי. את ידי אחזה אחותה הגדולה, אירן. שהביטה בעיני הגרמני האכזר. “את למוות” קרא בקול. “ואתה… לעבודה!” צעק. עוד מעט. פרצתי בבכי רק על עצם המחשבה שלא אעבור את הסלקציה. לא ידעתי מה זה. פחדתי לשאול. אבל עדיין בכיתי. עיני התכולות התאדמו ומצחי היה מיוזע. הגיע תורינו. “הילדה הקטנה למוות והנערה לעבודה!” המשיך לצעוק. לא הבנתי מה הוא אמר. אירן כן. היא הרגישה שהיא לא יכולה לעזוב אותי. לפחות לא עכשיו. היא הביטה בעיני התכולות שהפנטו אותה. היא הידקה את אחיזתה ולא עזבה. “לא רוצה.” נשמעה צעקת כאב של אחד היהודים שעמד לאבד את בנו בתורו לעבור את הסלקציה. בדיוק אז, כשאף אחד לא הסתכל, משכה אותי אירן, מהמוות לעבודה. השתנה גורלי.”
עצרתי. מנסה להסדיר את פעימות ליבי. לא יודעת מה הייתי עושה במקום סבתא.
“הרבה זמן שהיינו אני ואירן במחנה העבודה. את תחושת הזמן איבדנו. אחת את השניה עוד לא. נביחות כלבי הגרמנים נשמעו מחוץ למחנה הושביץ. “מצאו אותן” נשמעו צעקות מבהילות. אירן ידעה שיגיע הרגע, בו תהייה חייבת לקיים את הבטחתה לאמה גם אם היא תסכן שוב את חייה. בין מחשבותיה עוד הדהד קולה של אמה. “תבטיחי לי שתשמרי עליה. בכל כוחך.” היא פחדה. צעקת הגרמני קטעו את מחשבותיה. “שרה” היא פנתה אלי. “אני עוזבת לך את היד, ואת מבטיחה לי שאת רצה בכל הכח שלך.” אבל לא יכולתי. מספיק היה לי קשה לאבד את הורי ואת שאר אחי בתחילת המלחמה. אירן עזבה את ידי, אך היה מאוחר. ניתפסנו.
בעניים עצומות, הובלנו, אני ואירן, יחד עם עוד שישה יהודים לחדר חשוך. “אני פוחדת…” לחשתי לכיוונה. אירן הביטה בעיני מקווה, שזאת לא תהיה הפעם האחרונה. היא ניסתה להבין מדוע דווקא אנחנו נלקחו למקום הזה. למה אנחנו לא נשארנו במחנה העבודה. היא הביטה באנשים שניצבו מולה. לכולם היו עניים כחולות. ואז היא הבינה, נלקחנו לניסויים של מנגלה.
בפחד, היא הביטה לכיוון המיטה האפורה שניצבה בקצה החדר. ובשבריר שניה, תפסה את ידי והכניסה אותי למקום מסתור. מתחת למיטה.
ביליתי במחבוא במשך ארבעת הימים האחרונים של המלחמה. את היום האחרון אני זוכרת במיוחד. אני זוכרת איך שאירן רצה אליה בפנים רטובות מדמעות. אני במיוחד זוכרת, שאירן לא הצליחה להוציא הגה מפיה. מלבד משפט אחד “זה נגמר. חוזרים הביתה.”
שלושה אחים נוספים שלנו חזרו הביתה. גרטי לאה ודוד. לאה הייתה אחותנו הגדולה. את המלחמה היא שרדה. אך כשהיא חזרה לביתנו שבפולין, היא חלתה במחלה נוראה. טיפוס. ביום האחרון לחייה, היא ישבה במיטה מבלי להוציא יותר ממשפט אחד. רק מדי פעם גימגמה. היא לחשה “ליה ואירן פה. הם כאן.” אך אף אחד לא האמין. אף אחד לא חלם שהילדה הקטנה ואחותה, ישרדו את המלחמה. דפיקות נשמעו בדלת. בפתח, עמדנו נוטפות מים. בפנים נדהמות מצד אחינו, נכנסנו הביתה.”
הלם אחז בי. הדהים אותי, איך שסבתא, ילדה כל כך קטנה שרדה מלחמה כל כך גדולה. המשכתי לקרוא.
“חודשיים עברו. ובנתיים- “ממשיכים בחיים כרגיל” כפי שאירן נוהגת לומר. אבל אני הרגשתי שמשהו שונה. הרגשתי שלא ממשיכים בדרך בה חונכנו. כל אחי הפסיקו לאכול כשר ואפילו לשמור שבת. אבל אני לא נגררתי. המשכתי ללכת בדרך שלי. בדרך שגדלתי בה. היהדות. שיכולתי למות בשבילה. מדי פעם, בלילה, הייתי מדברת עם אמא שאיננה. “מה את אומרת על כולם? את חושבת שאני צריכה להמשיך כמוהם?” הייתי מדמיינת אותה, יושבת לידי ועונה לי באמת, מכל הלב. “הדרך שלך, היא הדרך שבחרת בשבילך, להמשיך כמו שגדלת. אני גאה בך.”
חייכתי. גם אני. גם אני גאה בך סבתא.
“עוד חצי שנה עברה. לא יכולתי. הרגשתי שעוד כל שנייה שאני נשארת פה, אני מאבדת את הדרך שבה בחרתי לחיות. החלטתי לעזוב לאנגליה. השארתי אחריי פתק לאחים שלי, ומוצפת געגועים עליתי לטיסה.
את שעות הטיסה ניצלתי לפרידה אמיתית מ-לאה אחותי שנפטרה לפני חצי שנה, ממנה הספקתי להיפרד רק יום אחד בלבד.”
העברתי עמוד. הדף הבא היה מקושט ומאחוריו היתה מודבקת תמונה. את סבתא זיהיתי. מיהי הדמות השניה- לא. אבל כשהתחלתי לקרוא מיד הבנתי. זאת הייתה לאה. נערה יפה עם פנים מחייכות.
“לאה יקרה שלי.
ביום האחרון שראיתי אותך,
גם אז, כשהיית חולה, תמיד השתדלת לצחוק ולהצחיק גם אם לא דיברת.
תמיד אמרת שלכל אדם הדרך שבחר ליבו וכל אשר קורה בה קורה רק בשבילו.
אהובה. לפני חצי שנה הדרך שלך הגיעה לסיומה.
תודה על היחס החם שהענקת לי ב-7 השנים בהם הכרתי אותך.
תודה על ההקשבה והעזרה.
את נוסעת למקום רחוק עכשיו,
למקום ששם את נחה לך נפשית.
שמרי עליי מלמעלה.
שרה.”
דמעות זלגו מעיני.
תחושת געגוע געתה בי. רציתי רק עוד פעם אחת לדבר איתה. התגעגעתי.”
זהו. נגמר… נותר דף אחרון. ריק. כאילו חיכה שם שאני אכתוב בו.
אז פתחתי את היומן וכתבתי. כתבתי את כל מה שרציתי להגיד לה ולא הספקתי. מה שאני מרגישה, מה שאני חושבת.
“סבתא יקרה שלי.
מוצפת בגעגועים אני כותבת לך.
התפעלתי ממה שעברת. קראתי את היומן שלך כשדמעות ריצדו בעיני.
סבתא אהובה. אני גאה בך. על כל מה שעברת. אבל הכי אני גאה שאת נשארת בדרך שלך ולא השתנית בשביל אף אחד.
איך שכשכולם עשו משהו אחד ורק את הכי קטנה, זאת שמצפים ממנה ללכת אחרי כולם, נשארת את.
סבתא. אני נזכרת במשפט שנהגת לומר לי “אנשים לא נמדדים לפי גודל חיוכם, אלא לפי גודל החיוך שהעלו אצל אחרים.” וחושבת. איך זה שכל פעם העלית לי חיוך ענק?
ולמדתי, ממך סבתא, שאנשים ישכחו מה אמרתי ומה עשיתי. אבל הם בחיים לא ישכחו איך גרמתי להם להרגיש.
אוהבת את הדרך שבה בחרת לחיות ושמחה שהייתה לי סבתא כמוך.
אל תדאגי, אנסה לשמור עלייך מכאן. תשמרי עליי מלמעלה.
תבטיחי לי שתתני לי כח להילחם על הדרך שלי,
על העקרונות שלי.
אני אוהבת אותך סבתא.”
לרגע דמיינתי שסבתא עונה לי. “גם אני אוהבת אותך אהובה שלי” ושוב, בפעם האחרונה להיום, זלגה דמעה שהרטיבה את לחיי כאות געגוע לסבתא.
