רוני הלכה מהר, העיניים שלה היו נעוצות בטלפון. הקבוצה של המדריכים בווטסאפ רעשה. "רוני, איפה את?", "החניכים כבר בשער".
"חמש דקות אני שם, נשבעת," היא הקלידה במהירות, בזמן שעלתה במדרגות הבניין.
פתאום, החושך נפל על הבניין בבת אחת. הפסקת חשמל. רוני נעצרה, מנסה להבין אם זה רק הבניין שלה או כל הרחוב, ואז ראתה איש מבוגר עמד ליד ארון חשמל פתוח בבניין הישן. הוא החזיק פנס קטן שהאור שלו רעד, והביט בארון במבט אבוד.
"צריך עזרה?" רוני שאלה, היא לא תכננה להתעכב, באמת שלא, אבל הוא נראה כל כך חסר אונים והיא הייתה חייבת לעזור.
הוא הסתכל עליה, מובך. "זה פשוט שפעם הייתי יודע. היום הכל נראה לי אותו דבר."
רוני חייכה חיוך קטן. "זה בסדר, הנה, רק המתג הזה נפל. תראה, פשוט מרימים ככה." היא הרימה את המתג, והאור בחדר המדרגות חזר.
"תודה לך, באמת. את… את רוצה כוס מים? אני אברהם," הוא אמר, וסימן לה בידו לכיוון הדירה הראשונה בבניין.
רוני הסתכלה על הטלפון. עוד שלוש הודעות. היא ידעה שהיא צריכה לרוץ, אבל משהו בתנועת היד שלו, כאילו הוא ממש רוצה שהיא תסכים, מה שגרם לה להנהן. "אוקי רק לכמה דקות אני רוני."
הדירה הייתה קטנה. רוני התיישבה על הכיסא במטבח, בזמן שאברהם מזג לה מים בכוס זכוכית ישנה. על הקיר מולה הייתה תלויה תמונה ממוסגרת בשחור-לבן: ארבעה בחורים צעירים, מחייכים, ומחובקים על רקע של אתר בנייה.
"מי אלה?" שאלה, ומצביעה על התמונה.
אברהם התיישב מולה, הסתכל על הקיר. "אלה האחים שלי, לא בדם, אבל בלב. עלינו יחד אחרי המלחמה, באירופה, לא נשאר לי אף אחד. המשפחה שלי כולם נשארו שם. כשהגענו לארץ, היינו חבורה של ארבעה. הבטחנו אחד לשני שלעולם לא נהיה לבד."
הוא הצביע על הבחור הגבוה בתמונה. "זה מוטי. הבית הזה? הוא בנה אותו במו ידיו. הם תמיד דאגו שיהיה לי איפה לגור כשלא היה לי כלום. חיינו פה יחד שנים." החיוך שלו נהיה קצת עצוב. "הם כבר לא כאן. אחד אחרי השני הם הלכו. עכשיו אני שומר על הקירות שהם בנו".
רוני הסתכלה על אברהם. פתאום היא ראתה לא רק איש זקן שלא יודע להרים מתג, אלא את כל החיים שלו בתוך הדירה הקטנה הזאת. היא הרגישה את הרטט של הטלפון בכיס, המדריכים בטח ממש כועסים אבל הפעם היא לא הוציאה אותו. היא המשיכה להקשיב.
כשנהיה מאוחר רוני הלך לביתה, בדרך רוני לא הפסיקה לחשוב על אברהם ועל הבית הזה. היא נזכרה בפרויקט ההוא בבית הספר, זה שקראו לו "אמץ סבא" והפסיק בשנה שעברה כי "נגמר התקציב".
למחרת היא עמדה מול המחנכת שלה בבית הספר. "זה לא צריך להיות פרויקט של פעם בשנה," היא אמרה בקול שלא ניתן לוויכוח. "יש אנשים שגרים פה ברחוב לידנו, והם לבד. אנחנו לא צריכים תקציב כדי לבוא ולשתות איתם תה".
המבצע חזר. הפעם הוא היה מטעם רוני והחברים שלה, לכן לא היה צריך "תקציב". ואברהם כבר לא היה לבד. בכל שמישהו רצה לשמוע סיפור טוב על ארבעה חברים שכבשו את הארץ, הדלת שלו הייתה פתוחה.
אברם ורוני נשארו חברים, וניפגשו אצלו פעמיים בשבוע. הם היו משחקים, שותים תה, והיא הייתה שומעת ממנו סיפורים מעניינים. הוא היה ממש כמו הסבא שבחיים לא היה לה.
