האוטובוס בקו 71 רעד. נאחזתי בכל כוחי במושב השרוף של האוטובוס שנעצר בקול חריקה ואני נופפתי לשלום לנהג, שכבר איננו. יצאתי והמשכתי ללכת ללא ידיעה לאן הדרך תוביל אותי. החולצה שלי הייתה קרועה כמו החלום הרחוק שלי שהכל יחזור להיות כרגיל. וזה לא יקרה. אף פעם. התחלתי לרוץ בתקווה שהכל יחלוף מהר יותר. כמעט כדי לברוח מהחיים. מהכל. אבל אני יודע ששיקרתי לעצמי. אי אפשר לברוח, פשוט אי אפשר. ידי היו מלוכלכות מבוץ ומוכתמות בדם. חיפשתי את הנייד שלי שתמיד היה נח בכיסי כדי לנסות להגיד למישהו שאני כאן. אבל ידעתי שהמאמצים שלי למצוא אותו ויותר מזה, למצוא בני אדם, הם לשוא. הייתי לבד. פתאום שמעתי משהו שתפס את תשומת ליבי. היה זה צליל מרוחק שלא הצלחתי לזהות את מקורו. המשכתי ללכת בעקבותיו, עד שהגעתי למבוי סתום. צוק עמוק שהשתרע כמה מאות מטרים מתחת לרגלי. זה אבוד. חשבתי לעצמי. זה אבוד!! צעקתי בכעס אל השמיים בתקווה שישמעו אותי. כלום לא קרה. הרגשתי טיפש. הרגשתי בודד ויותר מזה, הרגשתי שאני רוצה ליפול. כי בתוך תוכי אני ידעתי, אני האדם האחרון שנשאר כאן. האדם האחרון בעולם.
ופתאום מתוך התסכול שחשתי, הרגשתי שדרכתי על משהו שהיה קבור מתחת לאבק ולחול. הושטתי יד כדי להרים את אותו החפץ ונדהמתי לגלות שזה היה הטלפון שלי. איך הוא הגיע לכאן? חשבתי. אבל לא זאת הייתה השאלה שהטרידה אותי. נכנסתי להודעות האחרונות ששלחו לי, ועיניי נמלאו דמעות למראה ההודעה האחרונה שאמי שלחה לי רק לפני כמה שעות: ״אל תחזור הביתה מאוחר, טוב? אני אוהבת אותך!״
גללתי עוד מטה ואגודלי נעצר בהודעה ממספר חסוי שלא הכרתי.
נכנסתי להודעות האחרונות שלי עם אותו המספר וגיליתי שכתבתי לו פעם אחת, לפני שנתיים. הודעה שנמחקה כבר מזמן.
תהיתי אם באמת הכרתי את הבן אדם הזה. מי הוא היה. חשבתי על זה שהוא לא כאן יותר אז זה כבר לא משנה. אבל פתאום משהו אחר הסיח את דעתי וזו לא הייתה ההודעה האחרונה והמחוקה ששלחתי לו. אלא הסימן שהיה כתוב בו שהוא מחובר. הייתי מבולבל. הרי אני לבד כאן, לא? שלחתי לו הודעה וחשבתי שאין מצב שהוא יענה לי: ״היי״ כתבתי.
״היי״ ענה לי קול אחר. רק שהקול הזה לא בא מהטלפון. הסתובבתי, ומישהו עמד שם.
2 Responses
וואו! אני נשבע לכם שאני עם דמעות! הסיפור חדר עמוק לליבי! פשוט פנטסטי! הלוואי ויזכו מקום ראשון …
וואו איזה כישרון הסיפור אכותי טוב מעורר השראה