האלמן השחור/ הודיה שרה כהן

האלמן השחור

״זה נגמר.״ אמרתי ברגע שהוא היה מרותק על הרצפה בלי היכולת לזוז או לשחרר את עצמו.
״המשחק שלך נגמר, ׳האלמן השחור׳,״ אמרתי בלעג.

אני קוראת לו האלמן השחור, כי כמו הזכר של האלמנה השחורה הוא חלק מזן חזק ומסוכן, אבל לעולם לא יוכל לגבור על הנקבה.

״משחק דמקה לא נגמר עד שאת אוכלת את כל החיילים של השחקן היריב, ולי יש די והותר שחקנים, ככה שגם אם תנסי, לא תצליחי לאכול את כולם.״ הוא אמר.

״מזל שאנחנו משחקים שש-בש.
כי כמו בשש-בש המנצח הוא זה שמוציא את כל השחקים שלו מהבית ראשון. גם אם לשני יש עוד שחקנים בבית שלו.
ואני הוצאתי את כל השחקנים שלי. והמארס תואם אותך מאוד.״ אמרתי והמשכתי עם הרעיון של מטאפורות משחקי לוח.

הוא צחק.
״הקטע בשש-בש ודמקה, הוא שאת שניהם משחקים עם אותו הלוח ואותם השחקנים.
כל מה שצריך כדי להחליף בין שניהם זה להפוך את הלוח ולהוציא שישה שחקנים.״ הוא המשיך.

״אתה ממש בעניין של להוציא שחקנים הה?״ גיחחתי.
״אז נראה לי אני יכולה לעזור על זה, אני יכולה להוציא שחקן אחד מהבית שלך, ואפילו לא תשים לב לזה שהתוצאה היא 1|0 ולא 2|0.״ אמרתי והתחלתי ללחוץ על הגרון שלו עם העקב שלי.

*****

״תעצרי!״ כיאם צעקה.

״למה לי?״ שאלתי, עדיין על העקב שלי על גרונו.

״כי אנחנו לא רוצחות!״ היא צרחה עלי.

״אבל הוא כן!״ צרחתי עליה בחזרה.
״הוא רצח יותר מידי אנשים חפים מפשע!״ המשכתי: ״זה מגיע לו! מגיע לו למות!״ צרחתי.

״אבל לך לא מגיע לסחוב את כל הרגשות אשם שיבואו עם לרצוח אותו,״ היא אמרה, הפעם על קול רגוע.

״אני לא ארגיש אשמה.״

״אולי עכשיו לא, אבל מחר ומחרותיים, כן.״ היא הייתה נחושה בדעתה לגרום לי לעזוב את גרונו.

״אבל למה לי לשחרר אותו? אחרי כל מה שהוא עשה לנו?״

״תשחררי אותו בגלל שאת לא כמוהו!״ היא צרחה.

״מה?״ שאלתי בשוק בגלל מה שהיא רק אמרה.

״את שמעת אותי.״ היא אמרה.

״אני ממש, אבל ממש לא כמוהו! הוא רוצח! הוא נוראי!״ צרחתי והרגשתי דמעה נופלת מסנטרי. דמעה שלא הייתי מודעת לקיומה.

״אם את לא כמוהו, למה את מתנהגת כל כך דומה אליו?״ היא שאלה, וראיתי בעניים שלה שכואב לה להגיד את זה.

״אני לא,״ אמרתי וקולי נשבר.

״אז למה את עושה מעשה שהוא היה עושה?
למה את חונקת אותו? למה את מתנהגת בדיוק כמוהו?״ דמעות עמדו בעיניה.

״א-״ ניסיתי לדבר. אך למרות כל מאמצי, המילים לא יצאו.

כי לא היה להן מה להגיד. כי הן ידעו.
הן ידעו שמה שהיא אמרה היה נכון. כי היא איבדה את זה, היא איבדה את עצמה. היא הפכה לאוייב שלה.
והן כולן היו בשקט. כי לא היה להן מה להגיד יותר כי מה שהיה צריך לאמר נאמר. אבל לא כל מה שהיה צריך להיעשות נעשה. לפחות עדיין לא.