הגיבורה שלי

הגיבורה שלי

אחראית מרד הנשים, אמיליה פרקינסון חשבה שזהו עלבון שאין לה משרד ראוי לשמו. התקופה הזו היא תקופה קשה, ולא פעם אמיליה חשבה לעזוב הכל ולחיות לפי הוראת הרשויות, כאישה חסרת זכויות, עניה ובלי עבודה. אך הפעם היא התלוננה באזני עצמה על העובדה ששולחן משרדה כרגיל גדוש דפים, מלוכלך. ושבכלל,  “משרדה” הוא שולחן משומש וכיסא שבור.

לא היו לה מגירות. ואת כל הדפים היא אכסנה בקצה השולחן. בעצם, לא היו אמורים להיות הרבה דפים, הרי לא היו לה הרבה דברים לכתוב חוץ מטקטיקות, רעיונות להכנעת הרשויות ותרשימים, אבל בכל זאת היו הרבה דפים. מצפה לה יום ארוך…

מחר הם אמורים לעשות את המהלך שיכול לשנות הכל! המהלך שאם יעבוד הוא עשוי לשנות בצורה דרסטית את מצב הנשים בארצות הברית. מחר הם הולכים לפרוץ לבניין הנשיא, לבניין של ג’ון קווינסי אדמס, לחטוף אותו, להכריח אותו לתת זכויות לנשים ולא לשחרר אותו עד שיסכים! היא וחבריה מאסו בדיבורכים. הגיע שלב המעשים.

לאחר כמה שעות עבודה אמילי פיהקה, היא עבדה הרבה והחליטה לישון. היא נכנסה לחדר ונשכבה ליד בנה. הסיוטים החלו לתקוף אותה והיא התהפכה מצד לצד. לאחר עוד סיוט היא התעוררה שטופת זיעה קרה ורק לאחר זמן רב, נרדמה.

אמיליה התעוררה, שיערה הבהיר פרוע. היא הלכה לבית השימוש הקטן והטחוב שבקצה חדרה והביטה במראה הדביקה ששיקפה אליה מפלצת פרועת שיער. אמיליה שפשפה את עיניה התכולות ושטפה את פניה. היא התמלאה תחושת אימה כשהבינה שהיום הם פורצים לבית נשיא ארצות הברית- ג’ון קווינסי אדמס. בזמן ששטפה את פניה והתלבשה היא ניסתה להיזכר איך נראה העולם שבחוץ, כי מהמרתף הקטן בו חיה עם בנה ועוד קבוצה של 40 אנשים,  לא יכלה לראות אור שמש.

ילדה הקטן ישן במיטה והיא הביטה בו בחום. פתאום ההבנה הכתה בה. אם החטיפה לא תלך, יש סיכוי שהיא לא תראה את בנה הקטן יותר, למשך הרבה מאד זמן. המחשבה על ילדה שיגדל לבד, גרמה לה בחילה. פתאום החלו לכרסם בה הספקות. האם ללכת או לא? האם זה שווה את זה? האם זה שווה שהיא ועוד נשים לא יוכלו לראות את משפחותיהם?

“תחליטי” היא צעקה והרגשות השתוללו בתוכה. היא החלה לבכות. לפני כמה שנים היא איבדה את בעלה ונותרה שבורה לאחר תאונת הפגע וברח. כאשר היא לא יכלה לתבוע את הנהג היא הבינה שיש בעיה, והיא ייסדה את הארגון הזה שהפך להיות החיים שלה. אבל האם היא תוכל לעמוד בעוד אבדה? האם היא תוכל לשאת את העובדה שבנה גדל ללא אמא?

אמיליה התיישבה ליד בנה הקטן ולטפה את שערו החום בהיר שירש מאביו.  היא שמה לב שפיסת נייר הציצה מתחת לכרית. היא שלפה את פיסת הנייר וגילתה דף מקופל שכתוב עליו באותיות משובשות:

“מכטבים לאמא כש טנצח את הרעים”

היא פתחה את הנייר בידיים רועדות ומלא דפים מקופלים נפלו מהדף. התוכן נכתב באותיות משובשות. כשקראה אותם אמיליה היא החלה לבכות שוב”קול הקבוד אמא”   “האמנטי בח אמא”

והמכתב שריגש אותה מכל “אני אוהב אותך אמא”

היא נאנחה וידעה שעכשיו היא כבר לא תוכל לסגת, היא תלך. וזה הולך לעבוד, היא הגיעה רחוק מידי, הקריבה יותר מידי. בשביל שזה ייכשל.

היא נשקה לו בראש, ויצאה. הבנות יישמרו עליו

“אמיליה!” קראה לה סופיה, בחורה צעירה נחמדה והעוזרת של אמיליה.

“אנחנו יוצאות?” היא הנהנה אליה וליבה החל לפעום. “קדימה סופיה, בואי נלך “. סופיה הנהנה והן הצטרפו לשלוש חברותיהן- ג’ו, אמי ורייצ’ל.

“אין זמן לבזבז בנות” אמרה אמיליה, והן נשמו עמוק ופנו ליציאה.

הדבר הראשון שאמיליה הרגישה בו היה הריח. פתאום, למרות הזבל, היה ריח הרבה יותר נקי, הן נשמו עמוק והתחממו לאור השמש, אבל לא היה להן הרבה זמן “קדימה,” היא אמרה והן הנהנו מתקדמות. לאחר רבע שעה הן הגיעו לבניין העירייה המרשים. לכל אחת מהם היה אקדח, חבוי במעיל. הן הביטו זו בזו, ונכנסו לשטח בניין העירייה.

הן הסתובבו סביב הבניין ונכנסו דרך פתח צדדי קטן, שנודע רק לעובדי המקום. סופיה התנשפה- “שומרים!” כל חמשת הבנות הסתתרו והשומרים עברו.

“מכאן” מלמלה אמיליה וסמנה להן לבוא אחריה היא שיננה את הדרך וידעה לאן לפנות. לאחר כמה פניות היא נתקלה בבעיה. חמישה שומרים סיירו הלוך ושוב במסדרון הארוך. הן היו ממש קרובות! אמיליה הייתה מוכנה לוותר ברגע, אבל סופיה לחצה לה את היד ולחשה “אני אלך משם, תברחו!” אמיליה נרתעה אבל הבינה שזהו הסיכוי האחרון “אם נצליח, נשחרר אותך.” היא מלמלה. סופיה הנהנה והלכה משם אמיליה הסתכלה עליה, משהו לא בסדר…

לא! קלטה אמיליה וחשבה בחרדה היא הלכה במסלול החשוף! ייראו אותן! השומרים פנו אחריה וכמו שצפתה אחד מהם ראה אותה “רוצו” היא צווחה והחלה לרוץ במהירות. היא שמעה את השומרים מקללים מאחוריה. היא ירתה כמה פעמים לאחור, בשביל להראות להם שיש להן נשק אבל זה לא הרתיע את השומרים והם המשיכו לרוץ.

עוד כמה פניות! היא חשבה בעצבנות מה. עוד פניה אחת… הנה!!! היא נכנסה, אחריה עוד  ארבעת הבנות והיא נעלה את הדלת. למזלה, השומרים המשיכו לרוץ, לא יודעים שהן הגיעו למטרתן.

כשהסתובבה, ראתה מאחוריה את ג’ון קווינסי אדמס עומד מפוחד. הבנות כיוונו אילו את האקדחים והוא הרים ידיים.

“מה -… מה אתן רוצות” הוא גמגם.

“זכויות לנשים” אמרה אמיליה. כמעט בצעקה. הוא הסתכל מפוחד ואמר בקול לא יציב

“אתן לא יכולות לקבל זכויות. אתן… לא במעמד שווה לגברים” הוא אמר. “זה לעולם לא יקרה”

אמיליה גייסה את כל הכוחות שלה “אני” היא סיננה “לא מקבלת את זה.”

“אין לך ברירה. מה רע לך ככה? למה זה כל כך חשוב לך?”

“אתה שואל למה?? אתה שואל למה?!! בעלי מת! בתאונת פגע וברח. אני לא יכולתי לתבוע אף אחד.  זה למה! ואם זה לא מספיק, אני ועוד נשים רבות רעבות! בלי פרנסה! רובנו גוועות ברעב! לחלקנו יש ילדים! אתה חושב שאתה יודע להיות רעב? אבל רעב באמת, לא רעב לארוחת צהרים, רעב לארוחת צהרים שלעולם לא תבוא! להיות רעב שאתה מסתכל על הילד שלך,” היא נחנקה מבכי “שהוא מבקש אוכל! ואין לי מאיפה להביא לו. זה אמהות שקוברות את הילדים שלהן. זה כאב!” היא התנשפה.

והוא הסתכל במבט לא ממוקד. “האמת שאני יודע מה זה כאב.” הוא מלמל. “בני נפטר, אני קברתי אותו. אני… אני מוכן לתת לכן זכויות”

מה? זה, קורה?

הכל הטשטש לאמיליה. שומרים נכנסו. הנשיא עצר אותם….

ניצחנו. זה מה שעבר לה בראש.

כשהיא הגיעה הביתה, לביתה האמיתי, בנה חייך אליה, היא הביאה לו אוכל, אוכל אמיתי, שקודם הוא לא יכול היה לאכול. אבל למרות הרעב שהציק לו, במקום לאכול,  הוא  רץ אליה וחיבק אותה.

בערב הוא הביא פתק ששמר מתחת למיטה. פתק נוסף שאמיליה לא ראתה קודם לכן.  היה כתוב עליו-

“אמא שלי היא הגיבורה שלי”